דעה: שחור על גבי לבן

איך ידעת לבוא בדיוק ביום שגמרתי עם כל הבלגן הזה של ההרשמה לשנה הבאה. בוא תראה את הרשימה. כל השמן והסולת של השכונה, משפחות אחת אחת.

הנה, כמה דקות לפני שהגעת היה כאן חיים שטינקפוס. בטח שמעת עליו. חלפן הדולרים ופורט הצ´קים מהגדולים במדינה. אני לא יודע אם בגלל כל העסקים יש לו זמן לפתוח ספר, אבל בחינוך הוא רוצה רק את הטוב ביותר. עבר בין חמשה ת"תים כאן בסביבה, שאל ובדק ובסוף החליט דווקא אצלנו. תשמע, הוא אומר לי, יש מוסדות עם מלמדים לא פחות טובים משלכם אבל כזאת רשימת תלמידים יש רק אצלכם.

שאלתי אותו ממה הוא הכי התרשם. אני רואה כאן, כך הוא מפזם, שמתוך שלושים תלמידים יש לך רק שלושה פרענקאלאך. אצל האחרים יש לפחות שמונה או עשרה. על המקום הוא מיד סגר ונתן צ´קים לכל השנה.

איך שהוא יצא התקשרתי ישר לדודי מינטקביץ. זה האברך הג´ינג´י שפעם למד ביישוב והיום הוא קנאי שבקנאים. לפני שלוש שנים הוא הוציא ממי שהוציא מכתב שלמען החינוך הטהור הוא חייב להיות יו"ר ועד ההורים של המוסד. כמה צרות שהיה לי ממנו. אבל הפעם הייתי חייב להגיד לו תודה רבה.

אתה מתפלא? אני אספר לך משהו אבל שיישאר בינינו ואל תכתוב בעיתון. רק לפני ארבע שנים היה לנו רישום של שנים עשר תלמידים למכינה וחשבנו כבר לסגור את הת"ת ולהשכיר את המבנה. הת"ת שלנו קיים כבר שלושים שנה. כל השכונה תמיד רשמו אצלנו ולאף אחד לא היו טענות.

בהתחלה לא שמנו לב לזה אבל לאט לאט ההרשמה החלה לרדת. מסביב החלו להיפתח חיידרים שלא מקבלים בנים של בעלי בתים. הם משכו את הקהל בזה שהורידו את לימודי החול משלוש שעות לשעתיים וגם אז הביאו ´שרייבר´ שבעצמו לא יודע עברית. זה יוצר היום תדמית של ´פרום´. תרגיל נוסף שהם עשו זה לא לקבל ספרדים. אצלנו קיבלו כל משפחה חרדית טובה בלי לבדוק גזע ומוצא ואצלם אפילו לא אחד לרפואה.

הייתי ממש על סף ייאוש. אבא שלי בנה את המוסד הזה ואף פעם לא היו לו שיקולים של עדה ומוצא. אני גם אדם עדין. לא יכול להסתכל ליהודי בן תורה בעיניים ולהגיד לו: מצטער, ההרשמה נסגרה. ברגע האחרון הגיע אלי דודי מינטקביץ ואמר לי בשם ועד ההורים שהם לוקחים לידיים את קבלת התלמידים. אם לא, כך אמר, נקים עמותה חדשה ונזרוק אותך מההנהלה. וכי הייתה לי ברירה?

לחבר´ה האלה באמת אין שום סנטימנטים. הם קבעו שלא יהיו יותר משלושה ספרדים בכיתה ויהי מה. לא האמנתי שזה יעזור בהרשמה אבל הופתעתי. הם עשו כינוס שכונתי גדול. הבטיחו שיקבלו רק משפחות איכותיות וכולם הבינו מה הכוונה. תוך שנה ההרשמה התרוממה והיום, כמו שאתה רואה, אנחנו בעדיפות העליונה. אם שטינקפוס כבר בא אלינו – זו פסגת ההצלחה.

איך אני עומד בלחצים של בני התורה הספרדים? תאמין לי שאני לא ישן בגלל זה בלילה. שריבונו של עולם יסלח לי אבל אני מתחמן קצת גם את ההורים וגם את הנרשמים. הנה הרשימה שאותו שטינקפוס מצא בה רק שלושה פרנקים. לך אני אגלה בסודי סודות שיש עוד שלושה. חברים שלי שכבר לפני שנה אמרתי להם ללכת למשרד הפנים ולהחליף את שם המשפחה. סוויסא הפך לוייס, כליפא הפך לכ"ץ, מוסיוף הפך למוסקוביץ´. בשידוכים זה לא עובד כי כולם בודקים היום ב´אגרון´, אבל בהרשמת תלמידים עוד לא שמו לב לפרצה.

אבל יש כאלה שלא מסכימים להחליף שמות ואני לא יכול לקבל אותם. הנה, בדיוק מול הדלת שלי גר הרב מועלם, ראש כולל של ארבעים אברכים כאן בשכונה. איזה בית של תורה. איזה צניעות ויראת שמים יש שם. את הילדים שלו הוא לא שולח לשחק אצלי בבית שלא יראו צורה של מחשב, ואותו, למרבה הצער, אני לא יכול לקבל לתלמוד תורה שלי.

הבנים הגדולים שלו למדו אצלי ותמיד היו הראשונים בכל מבחן או חידון. מוצלחים וחכמים אחד אחד. כמה נלחמתי בשבילם שיתקבלו לישיבה הקטנה של הרב גילדנשטרן כאן בשכונה, לא עזר כלום. בכל זאת ספרדים. בסוף הם הלכו ל´שושנים לשלמה´ ושמעתי שהם די מרוצים.

לפני חמישה חודשים ישב אצלי הרב מועלם ורציתי שתקבור אותי האדמה. אם יש לך כבר מקום לשלושה ספרדים, הוא שואל אותי, אז למה אני לא ביניהם. באת מאוחר, אמרתי לו, וההרשמה נגמרה. מה נגמרה? הוא שואל אותי, הרי אנחנו בחודש ניסן ולא הודעתם לאף אחד שהיא בכלל התחילה. מה אתה רוצה ממני, אמרתי לו, הרי אתה יודע שאני לא המחליט אלא ועד ההורים.

ואני הרי יודע למה קיבלו את שלושת הספרדים הראשונים. האחד אחותו מפקחת במשרד החינוך. אם היא תפתח את הפה אצל יהודה פינסקי, אנחנו בצרות צרורות. השני הוא הבן של מנהל הסניף בו מתנהל החשבון שלנו, והשלישי – אבל שיישאר בינינו – שם חמשת אלפים דולר על השולחן והבטיח באמצע השנה לשים עוד מנה. עם הכסף הזה אנחנו שמים השנה מזגנים חדשים בחדרי ההנהלה.

אני רואה שהעיניים שלך נעוצות יותר מדי זמן ברשימה. אתם העיתונאים צריך להפוך את כל המסמכים שאתם נכנסים. מי זה מספר חמש עשרה ברשימה? אל תגיד לי שאתה לא מכיר אותו. זה יוסי קוויזלינג מ´ששת השקעות´ בע"מ שברח לפני חצי שנה לחו"ל. יש פה אנשים בשכונה שהשקיעו אצלו את כספי הנדוניה של הבנות ונשארו היום בלי שקל במכנסיים. אשתו היא מנהלת סלון הפאות הכי ארוכות במזרח התיכון. משפחה סטייליסטית פר אקסלנס. כל ילד לבוש כמו נסיך. מכנסיים של טומי, חולצות של לורן ונעליים של ריבוק. כל שבוע הרעבעס מביאים לי צעצועים אלקטרוניים שהילדים האלה מביאים לכיתה. הנה כאן על השולחן יש לי קונסולה של סוני פלשטיינשן או איך שקוראים לזה. איך קיבלנו עכשיו גם את הבן הקטן שלהם? תגיד לי אתה, איך מפרידים בין אחים במשפחה כל כך טובה.

אמר בעל התשובה

איזה עצבים, אח שלי, איזה עצבים. והכי מסכנה זאת אשתי. מאז שקיבלנו את הטלפון מהמזכירה של בית הספר לפני שבוע היא כבר שרפה שלושה פקטים של מרלבורו אדום. כמה שאמרתי לה: יא רוחי, יא עיני, לא חבל על הבריאות שלך שתשרפי ככה את הריאות שלך בגלל האשכנזיפטים האלה? היא לא רוצה לשמוע.

לפחות אל תעשני, כך אני אומר לה, במרפסת של הסלון, בדיוק מול החלון של הבית של המורה הזאת שכל הזמן מלכלכת עלינו שאנחנו לא מספיק חרדים. תעזוב אותי, היא אומרת. אם לא מקבלים את הילדה לבית הספר אני קופצת מהגג ומתאבדת.

ואני שואל אותך, למה לא אמרו לנו את זה מראש לפני שלוש שנים כשחזרנו בתשובה. למה לא אמרו לנו שאצל החרדים יש כל מיני מעמדות וסוגים ובעלי תשובה הם בשפל המדרגה. האנשים האלה מארגון התשובה היו כל כך נחמדים שבאו אלינו הביתה ושאלו אם אנחנו רוצים לשמוע קצת על יהדות. אמרנו להם בטח שרוצים לשמוע. סבא שלי עליו השלום היה הגבאי של בית הכנסת הכי גדול במרקש ואבא של אשתי מלמד ילדים לבר מצווה ואוסף כסף לקנות להם תפילין.

תמיד הייתה לנו זיקה למסורת אבל עד שבאו האנשים האלה ופתחו לנו את העיניים באמת לא ידענו הרבה על התורה הקדושה. בהתחלה הם הכשירו את המטבח. אחר כך הצטרפנו לחוג של חבר´ה כמונו מהשכונה ואחרי שנה כבר התחלנו ללכת לסמינרים.

תאמין לי, ביום האחרון של הסמינר אני עולה לחדר עם עיניים אדומות. מה אני מוצא שם? את אשתי שכל הפנים שלה שטופות בדמעות. דוד, היא אומרת לי, אני לא יודעת מה איתך, אבל אני ממחר עם מטפחת והולכת לשיעורים בהלכות המשפחה.

אז היא סחבה אותי כל הזמן קדימה. אחרי ששמתי כיפה היא הלכה לעבוד שעות נוספות כדי שאני אוכל להפסיק עם המשמרות ערב במפעל וללכת לשיעורי תורה. היא הוציאה את הילדים מהממלכתי וכל בוקר עמדה איתם לחכות להסעות של בית הספר התורני. כשהילד הגדול ברח מבית הספר, כי היה קשה לו כל היום ללמוד גמרא ורצה לחזור להיות עם החברים בשכונה, חסכנו אוכל מהפה כדי לקחת לו עזרה.

כמה תפילות היא התפללה שהוא לא יעיף את הכיפה ויחזור בשאלה. עד היום היא מתפללת כי נורא קשה לו החיים האלה בלי הקולנוע הים והבריכה. אז לפעמים הוא קצת מבריז והשכנים רואים אותו חוזר בליל שבת ובכניסה לרחוב שם על הראש את הכיפה. אבל הילדים היותר קטנים שלא זוכרים את החיים של פעם וגדלו כאן בשכונה החדשה – כל אחד נשמה טהורה.

השכונה החדשה זה כל הצרות שלנו. האמת, אני חשבתי הרבה אם לעזוב את השכונה הישנה וללכת לגור בתוך החרדים. אבל אשתי כל הזמן לחצה. איך אפשר לחנך ילדים לא להכניס שום דבר לפה בלי הכשר כשכל החברים זוללים מולם צ´יזבורגרים ולובסטרים והעיניים שלהם יוצאות. אמרתי לה: אולי נעבור קודם לשכונה של דתיים, לא כאלה מחמירים, ואחר כך נלך לגור אצל החרדים. אבל היא התעקשה. אם להיות דתיים, אז על אמת, בלי קיצורים והנחות.

אז בהתחלה קיבלו אותנו מאוד יפה וחשבנו שבאנו לגן עדן. כל הדלתות של השכנים היו פתוחות לפנינו לרווחה. חסר משהו בבית – הולכים לשכנים. היה לנו בהתחלה בעיות של פרנסה עד שמצאתי עבודה עזרו לנו בגמ"חים. בשבתות היו מזמינים אותנו לארוחות והאברך מלמעלה היה עוזר לילדים שלנו להכין שיעורי בית בגמרא.

ופתאום התחילו ההתלחשויות. הילדים שלהם מדברים כל מיני מילים לא יפות והילדות עם חצאיות לא צנועות. יום אחד תפסתי את השכן מלמעלה, זה שהיה עוזר לנו בהתחלה. שאלתי אותו למה אתם מתנהגים ככה. אנחנו לא גדלנו בבתים של חרדים ויש דברים שאנחנו עוד לא יודעים. בשביל זה הרי עברנו לפה. אני לא יודע מה להגיד לך, הוא ממלל מתחת לזקן, הילדים הרי פולטים בחוץ מה שהם שומעים בבית. אז אולי אתם באמת לא מתאימים.

איך ששמעתי את זה, אמרתי לאשתי בואי נחזיר את המפתח לבעל הבית, נשלם על הפרת חוזה ונחזור לבית שלנו ולחברים האמיתיים. בחייך, דוד, היא אומרת לי. מי זה האנשים האלה שבגללם נחזור בשאלה. אתה תראה. עוד שנה שנתיים הכול יהיה אחרת. נשקיע בילדים את הנשמה. הם גם יושפעו מהסביבה. עוד נהיה דוסים הרבה יותר מהם.

לקחתי את הדברים שלה ברצינות. אני עזבתי את העבודה כאחראי משמרת במפעל עם משכורת טובה בשביל להתרחק מחברה לא טובה. היום אני מנהל תחזוקה בעירייה. אשתי עם תואר ראשון בעבודה סוציאלית עזבה גם היא את העבודה בראשון לציון ועובדת כסייעת לגננת בגן חרדי. היום הבית שלנו אחלה חרדי שבעולם. גם השכנים חזרו להיות איתנו נחמדים.

את הזאפטה לפנים קיבלנו כשבאנו לרשום את התאומים לבית ספר. את הבן לתלמוד התורה ואת הבת לבית יעקב. צחקו לנו בפנים. בתלמוד תורה המנהל לא רצה אפילו לראות אותנו. שלח את המזכירה להגיד שההרשמה נסגרה. בבית ספר לבנות אמרו לנו שהתנהגות המשפחה אינה עומדת בקריטריונים המחמירים של בית הספר. כשאמרנו להם שנתלונן במשרד החינוך, אמרו לנו שיש להם דוחות סודיים שאם יחשפו יהיה לנו מאוד לא נעים. לקחנו את הרגליים והלכנו בבושת פנים.

שבוע שעבר התקשרו אלינו ממחלקת החינוך ואמרו שלשנה הבאה פותחים ת"ת ובית ספר לבנות לספרדים. שאלנו מי נרשם שם. אמרו לנו המשפחה הזאת והמשפחה הזאת. ישר אמרנו להם, אנחנו לא רוצים. אנחנו מכירים את המשפחות האלה. כל מיני בעלי תשובה שאתמול גמרו סמינר ועוד לא נהיו ממש חרדים. שמעתי שיש ביניהם גם כל מיני עבריינים משוקמים. אמרתי לגברת הזאת מהעירייה: אני לא מוכן שהילדים שלי יחזרו מבית הספר עם מילים לא יפות. אנחנו רוצים שהם ילמדו עם חרדים אמיתיים במוסדות של האשכנזיים. רק אצלם יש את המורות והמורים הכי טובים.

אמר הפוליטיקאי העדתי

עוד שבוע לפתיחת שנת הלימודים ואני כבר סופר את השעות והימים. כבר חודש וחצי אי אפשר לקיים סיור בשטח כמו שצריך. עם הפמליה מלפנים ומאחור, הפגישות עם ראש העיר והסגנים ואחר כך העשרים דקות של הדיבורים והצ´פחות עם החברים. פה צביטה בלחי ושמה לטיפה ולכל החברים שמחה וגאווה.

אבל מאז הסיפור הזה של עמנואל הכול נחרב. תמיד ידענו שיש בשטח בעיות של קבלת תלמידים למוסדות אבל בשביל זה הקמנו את הרשת החדשה. מה אמרנו להם לפעילים. אם לא היו בעיות עם מוסדות, לא היו לנו בכלל בוחרים. כולם היו אצל האשכנזים כמו שהיה ארבעים שנים. יש רשת, יש מפלגה. עכשיו כולכם תגידו תודה במקהלה גדולה.

ופתאום הכול יוצא החוצה כמו סתימת ביוב שהשתחררה. באמת לא מבין מה עובר בראש של האנשים האלה. עשרים שנה אנחנו בונים להם בתי ספר שתנאי הקבלה היחידים הם שמירת שבת ותעודת זהות. מי שרוצה, יש גם בתי ספר קצת יותר מחמירים. אבל אלה פתאום רוצים ללמוד דווקא עם אשכנזים. מה רע בבתי הספר שלנו, אני שואל אותך. מה כל כך רע אצלנו שהם רוצים לרעות בשדות זרים.

ולא רק שהם רוצים אלא גם רצים לבתי משפט ומגישים בג"צים. במקום לתת לנו לפתור בשקט את הבעיות הם עושים לנו כאלה בושות. מי הכניס להם לראש כאלה שטויות. היום אי אפשר לצאת מהמשרד בלי לחטוף כאלה ריקושטים מהציבור בשטח וכל הפעילים.

ואיזה שאלות שיש להם לחצופים. לפני חודש וחצי הייתי בקריית מלאכי לסדר את המינוי של הסגן בעירייה וראש המועצה הדתית. איך שאני יוצא מבניין העירייה, מתאספים סביבי כמה אנשים. נדמה לי שאני מכיר כמה מהם. בבחירות הם עבדו אצלנו כמדביקי מודעות. מה אתם עושים בעניין הזה של האפליה, הם שואלים. הסברתי להם איך אנחנו נלחמים ושאלתי אותם מה כל כך רע להם ללמוד בבתי הספר שלנו. דיאלנה והחזרת העטרה ליושנה.

ואז קופץ לו איזה אחד, ראש בטטה ירוקה, ואומר לי ככה בפנים: אז למה אתם כולכם שם בירושלים שולחים את הילדים ללמוד דווקא עם אשכנזים. מה חסר לכם שמה בבתי ספר טובים לספרדים. וואלה אני אדם קשוח אבל התחלתי להחליף צבעים. מה אני אספר לו שבית הספר הכי קרוב זה של אשכנזים? שכל הילדים שלי לומדים שם ואחר כך מתקבלים לישיבות ולסמינרים הכי יוקרתיים? שאני אגיד לו שאת בתי הספר הקמנו רק בשביל אנשים פשוטים כמותו?

אז אמרתי לו שירים טלפון ללשכה לשיחה מסודרת ומשם נסעתי ישר לפגישה עם אנשי יהדות התורה. אחיינית שלי לא התקבלה לסמינר העירוני ואם הבעיה לא תיפתר עד מחר, אנחנו נצא בכל הכוח למלחמה באפליה.

המאמר התפרסם בשבועון "בקהילה"