אבי בלום חושף:

ועדת טרכטנברג ביקשה לצרף חרדי לועדה; הנציגים התעלמו

מדוע אין נציג חרדי בועדת טרכטנברג? מסתבר כי בועדה רצו, בקשה אכן הופנתה, אך בצד החרדי נרשמה התעלמות ● הגירסה הזאת, אושרה השבוע גם בצד החרדי ● לכן עכשיו, כשבוועדת מנו צומחים לנו גידולי פרא ללא השגחה, ח"כינו ושרינו, מתבקשים לספק תשובות ● טורו השבועי של אבי בלום (פוליטי)

אבי בלום | כיכר השבת |
ועדת טרכטנברג (צילום: פלאש 90)

המטרות סומנו. המודיעין איתר, חיל האוויר אישר, שרי השמינייה המתפצלים לרוב, שמאל-ימין, שמאל-ימין, היו במקרה הזה תמימי דעים. מאהוד ברק באגף שמאל, ועד איווט ליברמן שמשחק קיצוני באגף ימין. לכולם היה ברור שנדרשת מכה קשה, ובלעדיה, ישראל תצא גם מהסיבוב הזה על הברכיים.

זה קרה לפני קצת יותר משלושה שבועות. בימים שאחרי מתקפת הטרור בגבול מצרים, כאשר גשם של טילים נחת על יישובי הדרום. השמינייה התכנסה בלילה שבין חמישי לשישי לישיבת עומק, עד לשעות הראשונות של הבוקר, מתוך מטרה ברורה: לחזור למדיניות החיסולים ולגבות מחיר אישי כבד מראשי החמאס. כמו אצל אריק.

חלפה שבת, ובמוצאיה התכנסה השמינייה שוב. הדרום המתרחב המשיך לספוג במהלך כל הסופ"ש, אבל בחדר נשמעה פתאום נימה שונה בתכלית. המטרות שהוצגו, הוסרו. מנהיגי החמאס, שבמונחים תלמודיים כבר היו בבחינת 'גברא קטילא', זכו בנשמה יתרה.

לנוכחים בחדר, בכירי צה"ל ובכירי הממשל כאחד, היה ברור שהמשמעות התדמיתית של ההתקפלות תהיה נוראית. ישראל, בהבלגתה גם בסיבוב הזה, מאבדת את שאריות כושר ההרתעה שעוד נותרו לה.

ובכל זאת, בסופו של עוד לילה ארוך, נרשם מהפך שכולו מפח. איווט ליברמן ואהוד ברק שוב דיברו מגרון אחד, רק שהפעם לא מלועו של איווט אלא מפיו של ברק. שמונת המופלאים שתמכו בתקיפה, החליטו על קיפול הציוד, פה אחד.

כמעט חודש חלף, והשבוע, יכלו ראש הממשלה ושר הביטחון לומר לשרי השמינייה: אמרנו לכם. מהתרחיש הזה בדיוק הזהרנו, בגלל זה, ורק בגלל זה, התקפלנו.

שלום מתנדנד

הסיבה היחידה שהביאה לגניזת התגובה הכואבת, לפני קצת פחות מחודש, הייתה מצרים. המידע שהונח על השולחן היה חד-משמעי: תקיפה ישראלית בעזה תביא למיטוט הסכם השלום בין ישראל למצרים. באותם רגעים זה נשמע כמו תירוץ של פחדנים. ביבי וברק, מעולם לא יצאו למבצע צבאי ממשי. שניהם יחד וכל אחד לחוד, מצאו בכל פעם מחדש תירוץ אחר שיתמוך במימוש כושר ההבלגה.

השבוע, כאשר רעש פטישי הפורעים המצריים עדיין הולם עד כאב באוזניים, פגשו ביבי וברק בשרי השמינייה והזכירו להם את אותם תרחישים שמחמתם החליטה ישראל לשמור על מדיניות ההבלגה.

מזה בדיוק הזהירו ביבי וברק, מפני תרחיש שכזה הם התריעו. המסרים שהעבירו הגנרלים המצריים היו ברורים. אם ישראל תתקוף בעזה וההמון בכיכר תחריר יסמן את ישראל כיעד הבא, הם ייאלצו לחתוך, להתנתק חד-צדדית מישראל, בלית ברירה.

בעבר הממש לא רחוק, כשמובראק היה סוהר ולא אסיר והחזיק בידיו את מפתחות האזיקים של מנהיגי האחים המוסלמים, המסרים שהתקבלו מהצד המצרי היו שונים בתכלית. המצרים, היו אלו שדרבנו ועודדו פעולות כירורגיות של צה"ל נגד ראשי החמאס. האינטרס שלנו היה האינטרס שלהם. גם היום נשמרת זהות האינטרסים אך בכיוון ההפוך: האינטרס שלהם, הפך לאינטרס שלנו. בעל כורחנו.

אבדה תקוותנו

קחו את הסיטואציה שהתרחשה בליל שבת האחרון בשגרירות הישראלית בקהיר, ותמזגו גם אותה דרך משפך ה'אמרנו לכם'. נתניהו וברק ניהלו את המשבר באחריות. בנחישות ובעיקר ברגישות, אבל התקשורת הישראלית, מפרגנת ואובייקטיבית כדרכה, מצאה את העילה כדי לחגוג להם גם הפעם על הגב.

שתי שאלות מתריסות, הופנו לזוג ביבי-ברק. הראשונה, איך ייתכן שאחרי כל הסיפורים על ערוצי קשר ישירים וחשאיים מול ההנהגה הצבאית המצרית בראשות גנרל טנטאווי, ישראל מוצאת עצמה, ברגע האמת, מחייגת לטלפון של ראש המועצה הצבאית העליונה במצרים ונתקלת במנוי לא זמין?

בלוטות הארס, ננעצו ישירות בנתניהו. הו-הא-מי-זה-בא, ראש-הממשלה שהטיף מוסר באדנותיות לנשיא האמריקאי, וברגעי משבר, כאשר רק דלת פלדה חוצצת בין מיטב מאבטחינו לפורעים הקהיריים, נזקק לחסדיו של אותו נשיא שהוא ירק בפניו.

אז זהו, שמהזווית הישראלית, נכון יותר לומר מחרך הירי שדרכו מתבוננת הצמרת השלטונית הישראלית (כי התקשורת הישראלית, נראית לעיתים ככזו המשרתת מטרות אחרות), נשפך על הסיטואציה אור אחר לגמרי.

כאשר ביבי הרים טלפון לאובמה וביקש את סיועו מול ההנהגה המצרית, הוא עשה זאת באותה תחושה של נביא זעם שנבואתו מתגשמת. נתניהו הריץ אחורה את הסרט המצרי, לאותה נקודת משבר שבה ההמון המצרי התאסף בכיכר א-תחריר, ומובראק, שותפה הנאמן ועושה דברה של ארה"ב במשך שלושה עשורים, ביקש בקול ניחר את תמיכתו של אובמה.

הנשיא המצרי חש שהוא זקוק נואשות לכל בדל של תמיכה, קודם כל כלפי אנשיו מבית. בכירי השלטון המצרי שסבבו את מובראק ואוחזים כיום, בידיים רועדות, במוסרות השלטון, ידעו אז, כפי שהבינו השבוע, כי בלי התמיכה הכלכלית-צבאית של ארה"ב, הם יכולים לקפוץ ראש לנילוס. המיליארד פלוס, שארה"ב מעבירה למצרים, הוא העוגן היחיד ליציבותה של החונטה השלטת. כלכלית, צבאית, מדינית.

לצד מובארק

באותם רגעים אומללים, כשמובראק פרפר ברשת (התקשורת), בכירי ההנהגה הצבאית המצרית פזלו לכיוון אמריקה, חיכו לשמוע ולראות האם מנהיגם מבית זוכה לתמיכה מחוץ? במידה והנשיא האמריקאי היה מעביר את המסר הנכון, בהחלט ייתכן שהיינו רואים את מובראק נאחז בכיסאו עד היום.

מי שעמדה אז בצד, הייתה ישראל. בירושלים קידמו את הרעה בשתיקה רועמת מעל פני השטח, ובמסרים בהולים וברורים ששודרו ושוגרו בכל הערוצים האפשריים מתחת לפני השטח, הזהירו את אובמה שאחרי עקירת העץ הזקן מהקרקע, רק קוצים ודרדרים יצמחו פה.

אבל אובמה, נאיבי שכמותו, עשה את כל הטעויות האפשריות. במקום לסייע, או לכל הפחות לשתוק, הוא דחף את מובראק לזרועות המפגינים, קרא להדחתו, קרקף את ראשו. הצמרת האמריקאית חיבקה את המפגינים האמיצים בגלוי ובסתר וראתה רק תקווה באופק. אובמה, סחף אחריו את כל מנהיגי המערב: סרקוזי בצרפת, קמרון בבריטניה ומרקל בגרמניה, הצטרפו אל הנשיא האמריקאי. היה להם חלום.

היידה ארדואן

כל התקווה הזאת התפוצצה לאובמה, לאירופאים ולנו בפנים. כיום, ארצות-הברית מבוהלת, כמונו. בוושינגטון מבינים שדמוקרטיה לא תיכון במזרח-התיכון, לא בקדנציה הראשונה של אובמה וגם לא בשנייה (אם וכאשר). עכשיו מנסים שם לתקן טעות בטעות: להתחבר לאחים המוסלמים, לפרוש עליהם חסות בתקווה שיצליחו להפוך את האיסלמיסטים - בהכוונה אמריקאית - לדגם מרוכך של ארדואן הטורקי. ועכשיו תקפצו ותזעקו: ארדואן? אכן, כששהאלטרנטיבה הינה איסלמיזציה איראנית, הבוץ הטורקי הופך לחול ים זהוב ורך למגע.

ליד הזגזוגים של אובמה, ביבי נראה כמו הסרגל הכי ישר בקלמר. אז מה הפלא שהאיש חש השבוע כחזאי מוצלח במיוחד, ולא כעני בפתח שמבקש נדבות? באורח פרדוקסלי, דווקא כלפי הגנרל טנטאווי לא היו לישראל תלונות. בצד הישראלי, היה מי שדימה את הגנרל המצרי לבעל-חוב שמתחמק מנושיו הפרטיים, מנתק טלפונים ומגע, לא בגלל שהוא לא רוצה להחזיר את החוב, אלא משום שאין לו. בכיסו לא נותרה ולו לירה מצרית לרפואה.

במצב שכזה, כל מה שנותר זה לפנות למוסדות הבנקאיים. ארסנל הסנקציות שבידיהם, יעיל גם כלפי חייבים שחשבונותיהם מרוקנים. וזה בדיוק מה שעשו ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון שלו, פנו לארצות הברית, הבנקאית של מצרים, וביקשו את סיועה.

"אדוני הנשיא, אני רוצה לתאר לך את הסיטואציה", אמר נתניהו לברק (אובמה). אין כמו נתניהו בתיאור סיטואציות והוספת נופך היסטורי והיסטרי. "אם הדלת תיפרץ, המאבטחים יירו עד שיאזלו הכדורים. יהיו נפגעים משני הצדדים, הרוגים ישראלים ומצרים בתוך שגרירות ישראל בקהיר. אדוני הנשיא, אני לא צריך להסביר לך לאיזה מזרח-תיכון ניקלע". שיחה מקבילה ניהלו שר הביטחון הישראלי ושר ההגנה האמריקאי.

בוושינגטון שמעו ונחרדו. אובמה האזין, התגבר על סלידתו הטבעית והבין את גודל הרגע: דלת פלדה אחת, חוצצת בין יחסי ישראל-מצרים. כשתיפרץ, ייפרץ הסכר שעוד שומר איכשהו על מזרח-תיכון שפוי, לפחות בגזרה הישראלית-מצרית.

מאותו רגע ואילך הטילו האמריקאים את כל כובד משקלם. וראו זה פלא: לפתע התברר כי כאשר ההנהגה הצבאית המצרית באמת רוצה, היא יכולה להתמודד עם ההמון, לשלוף מאבטחים ישראליים מתוכו, לבצע גל של מאות מעצרים, להעמיד את הפורעים לדין. האמריקאים רק צריכים ללחוץ על הכפתורים הנכונים. לכן, אין פלא שנתניהו, בלי לומר מילה, הסתובב השבוע אפוף תחושה של 'אמרתי לכם'.

ממלכתי-חרדי

יום חמישי האחרון. על בימת מרכז הקונגרסים של גני התערוכה, עמד כוכב ממשלת נתניהו השנייה, שר התקשורת והרווחה משה כחלון. מול מאות בכירי ממשל ושלטון מקומי, חילוניים ברובם המובהק, ובתוכם שלושה מחבריו - חילוניים גם כן - לספסל הממשלה, מצא לנכון הכחלון, לפרגן דווקא לסגן השר החרדי.

"נמצא איתנו שר הבריאות יעקב ליצמן, ואני אומר בכוונה שר, לא טעיתי, כי ליצמן הוא שר בממשלת ישראל לכל דבר ועניין". מאות הנוכחים מחאו כפיים.

אחריו עלה שר החינוך, גדעון סער, שהתעקש לקרוא ליענק'ל שלנו: "סגן השר ליצמן. ולא בגלל שאני חושב אחרת מחברי משה כחלון אלא בגלל שאני דואג לליצמן, חושש לשלומו".

הקהל המהם בסקרנות וסער המשועשע הסביר: "אני נצמד להנחיות של גדולי התורה שאוסרות על ליצמן לשבת בממשלה. אם נכתיר אותו פה לשר בגלל יכולותיו, הוא עוד יסבול בגללנו בבית".

המילה האחרונה, כמו תמיד, נשמרה לליצמן: "תודה לחברים על הפרגון", הוא הגיב כשעלה על הבמה, "הם יכולים לספר לכם עד מחר שאני שר, אבל אני אוכיח לכם שהם טועים. קודם כל, למזלי אין לי מאבטחים, אבל ההוכחה הכי גדולה היא שבתלוש, אני עדיין מקבל משכורת של סגן שר". הקהל געה בצחוק.

נדלג מהאירוע המתואר ביום חמישי שעבר, לכינוס אחר שהתקיים ביום שני השבוע, בבנייני האומה. ראשי הערים בישראל התכנסו להענקת פרס לניהול תקין ברשויות המקומיות. על הבמה ישבו שר האוצר שטייניץ, שר הפנים ישי וסגן שר האוצר איציק כהן. מולם, עשרות רבות של ראשי ערים ומועצות מקומיות.

ראשי הערים הם הטיפוסים הכי דוגריים וישירים שיש בסביבה. בנוסף, הם גם קוטרים לא קטנים. וראו זה פלא. הם אומנם השמיעו ביקורת, אך זו הופנתה לעברם של פקידי האוצר. לעומתם, שר הפנים אלי ישי וסגן שר האוצר החרדי, איציק כהן, חובקו והוחמאו. וזה לא היה נראה רק מהשפה ולחוץ.

מה שנכון לגבי ליצמן וכהן, רלוונטי גם ליתר נבחרינו: יו"ר ועדת הכספים, משה גפני, דואג למפוני ההתנתקות ולניצולי השואה. שר השיכון, אריאל אטיאס, מצהיר במסיבת עיתונאים כי ידאג להעדפתם של יוצאי צבא. הנציגות שלנו בקדנציה הזאת סופר-ממלכתית, כפי שאף נציגות חרדית לא הייתה לפניה.

המחאה החברתית העצימה את הממלכתיות של נבחרינו. אטיאס היה השר הראשון בממשלה שהתבטא בזכותה. גפני, שמכיר את יו"ר התאחדות הסטודנטים, איציק שמולי מסיבובים קודמים, שמר על קשר חם. אלי ישי, התכוון ללכת צעד אחד קדימה, ולהכריז השבוע, בנאומו בפני ראשי הרשויות המקומיות, על אימוץ מסקנות ועדת טרכטנברג. נפלא.

מנו או מאני?

בא הפרסום כאן, בגיליון האחרון, וטרף לכולם את הקלפים. למי שפספס - אטיאס היה הראשון שנחשף לתרגיל: פקידי האוצר, בניגוד לכל הסיכומים עם השר הממונה, הולכים על הראש של החרדים. בבסיסו של המתווה שהם מציגים לוועדה, העמדת הקריטריון למיצוי כושר ההשתכרות, כרף בסיסי להענקת הטבות ומענקים ממשלתיים. המשמעות היא כמובן, פגיעה בזוגות הצעירים החרדיים, ברבבות האברכים היושבים בכולל ואינם משתכרים.

הבעייתיות שלנו עם ועדת טרכטנברג הינה שנתניהו הצהיר מראש על אימוץ מסקנותיה ובכך נתן לה למעשה צ'ק פתוח. אם פרופסור מנו, אכן יגיש מסקנות הפוגעות לחרדים במאני, כל מעטפת הממלכתיות שהחבר'ה החרדיים בנו סביבם בעמל מראשית הקדנציה, תישטף במים אדירים. כמו כור יפני בגלי צונאמי.

השאלה שצריכה להישאל הינה, איך לא חשבנו על זה מראש? הכיצד ייתכן שיושבת לה ועדה, עם צ'ק פתוח מראש הממשלה, וסביב השולחן לא נראה אף חרדי לרפואה? כי הרי ברור שאם בפורום הרשמי של הוועדה היה יושב כלכלן חרדי, כזה שיודע לתת בשיניים, הכל היה נראה אחרת.

הקושיה במקומה. עד עכשיו, התשובה לשאלה הקשה הזאת הייתה הרמת גבה. "איך זה שאין שם חרדי?" התריסו הח"כים החרדיים מעל כל במה אפשרית. איך באמת?

תכונות האופי של פרופסור מנואל טרכטנברג, מגוונות בעליל, אבל אנטי-חרדיות אינה נמנית על רכיבי אישיותו. זאת יעידו כל הגורמים החרדיים שבאו עמו במגע במהלך השנים האחרונות במסגרת תפקידו כיו"ר הות"ת (הוועדה לתכנון ולתקצוב של המועצה להשכלה גבוהה).

לכן, מעניין לשמוע את הצד של מנו טרכטנברג. ומה מסתבר? לדברי גורם בכיר בוועדה, נערכה פנייה מסודרת לחברי-כנסת חרדיים, בבקשה לאתר כלכלן חרדי בכיר שיצורף לוועדה. "אנחנו רצינו לצרף גורם חרדי לוועדה ואף פנינו לחברי-הכנסת החרדיים בבקשת עזרה".

הגירסה הזאת, אושרה השבוע גם בצד החרדי. בקשה אכן הופנתה, אך בצד החרדי נרשמה התעלמות. ולכן עכשיו, כשבוועדת מנו צומחים לנו גידולי פרא ללא השגחה, לא רק מנו טרכטנברג אלא בעיקר ח"כינו ושרינו, מתבקשים לספק תשובות.

טורו של אבי בלום מתפרסם ברשת 'קו עיתונות'

הכתבה הייתה מעניינת?

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

עכשיו בכותרות
הנקראים ביותר
המדוברים ביותר