כפי שהוזכר בכתבות הקודמות, הרושם העיקרי שאנו מקבלים ממפגשנו עם אנשים איננו מה שהם אומרים לנו אלא איך שהם נראים לנו, ובמילים אחרות, מה משדרת שפת הגוף שלהם. רושם זה כזכור, נקלט בעיקר ברמות הלא מודעות של הנפש אך השפעתו- רבה. על פיה אנו מעצבים את התרשמותנו מהאדם העומד מולנו, יוצרים עמדה של יחס כלפיו - חביב, פתוח, נוקשה, חסר ביטחון וכו'. לכן, חשוב כל כך להיות מודעים לשפת הגוף שלנו המשודרת אל הסביבה ומי מאיתנו, העוסק בתפקידי הוראה למיניהם ראוי שייקח דברים אלו לתשומת ליבו ביתר שאת, שכן, בכוחה של שפת הגוף להשפיע ולהעביר את המסרים החשובים עשרת מונים מהמילים הרבות הנאמרות בשיעור.
מחקר בעל תוצאות מרחיקות לכת נעשה לפני מספר שנים בארץ: החוקרים צילמו מורות המלמדות בבתי ספר באוסטרליה, מחקו את פסקול הסרט, ערכו אותו מחדש והקרינו אותו לפני מספר קבוצות של תלמידים בגילאי בית הספר היסודי. ללא דיבור וללא הכרת המנטאליות האוסטרלית נתבקשו התלמידים לחוות דעתם על המורות ובעיקר - על יחסם אל התלמידים. התוצאות היו מדהימות: אחוז ניכר מהילדים ידע להבחין בין יחס של מורה לתלמידים מוצלחים לבין יחס שלה לתלמידים נחשלים. וכל זאת מבלי לשמוע ולהבין דבר. התלמידים הישראלים הסבירו כי לפי תנועות הגוף, צורת הפנייה, מבע הפנים והעיניים, ניתן להעריך כיצד רואה המורה את התלמיד. מה שמחייב כמובן את המורים לתשומת לב יתירה בשעה שהם נמצאים מול קהל כה גדול של שומעים
ישנה אימרה הטוענת כי כל מורה הוא שחקן מתוסכל. נכון או לא נכון
• החשוב ביותר הוא, להיות טבעיים. ניסיונות חיקוי בוטים של אחרים או של תנועות גוף "מנצחות" ייקלטו על ידי התלמידים/השומעים כזיוף ויקבלו התייחסות מותאמת. לכן, גם העצות הניתנות כאן, ראוי שתאומצנה בזהירות.
• הכניסה לכיתה מהווה את הרושם הראשוני, את ראש הדגל. גם אם עייפים, ההפסקה הסתיימה מהר מידי או שאנו עסוקים בעניינים אישיים חשוב לנשום עמוק, לנקות את הראש מדאגות ו- להיכנס לכיתה בצעד דינאמי, בטוח, נמרץ ותכליתי. לא נתפלא אם מורה המשדר עייפות יקבל גם כיתה עייפה.
• כולנו מכירים את הסיפור על רבי פרידא והתלמיד המתקשה, שבחושיו הדקים קלט את המתח של רבו ולא הצליח להתרכז בנלמד. נחייך אל התלמידים, נקרין חום, אהבה, נינוחות. רצון להיטיב איתם ולעזור להם. תלמיד החש מאויים רגשית לא יתחבר גם לנושא המעניין ביותר ולהיפך- תלמיד שמרגיש את האהבה והאכפתיות של מורו- יעשה כל מאמץ להבין את הנאמר בשיעור
• אינטונאציה - מאפייני הקול והדיבור הקול הוא הכלי השמיש ביותר של המורה. חשוב ליצור גיוון בקול- לא גבוה מידי, לא נמוך מידי אלא משתנה. דיבור מונוטוני הוא מתכון מובהק לשעמום.
• קשר עין - הזכרנו מספר פעמים כי קשר עין יוצר יחסי אמון וסימפטיה כלפי האדם הדובר. כאשר מדובר בכיתה המשימה היא מורכבת יותר אך לא פחות חשובה- השתדלו להעביר מבט על כלל התלמידים ולתת לכולם תחושה כי אתם מדברים אליהם ומתייחסים אליהם. לעיתים נוצר מצב שהיושבים בשורות הראשונות או לחילופין, התלמידים שמקפידים לשמור על קשר עין איתנו זוכים לעודף תשומת לב מהמורה או המרצה. כאילו העיניים מתבייתות אליהם ומתייחסות רק אליהם. קריאה מתוך טקסט כתוב יוצרת גם היא תחושת ריחוק ואף חוסר ביטחון. עד כמה שהדבר אפשרי רצוי להימנע מכך.
• הידיים - כמו בתקשורת בין אישית כך גם כאן: ידיים המסתתרות בתוך כיסים, מאחורי הגב או שלובות לפנים יוצרות ריחוק, חוסר נינוחות, זלזול וממילא גם קושי לקבל את המסרים המילוליים. ידיים על המותניים משדרות תחושת שתלטנות. ידיים הנשענות על השולחן מעבירות מסר של חוסר ביטחון, חוסר עמוד שדרה, כמו כן, אחיזה או משחק בחפצים תוך כדי שיעור מעביר תחושת אי נוחות מצד המאזין. אצבע מנופפת יוצרת קונוטציה של אצבע מאשימה, של חיפוש הבעייה, רצון להענשה.. גם אם אינכם מתכוונים לכך ורק ההתלהבות היא זו הגורמת לאצבע להתנופף עדיף להיות מודעים לכך ואם כבר- להרים את כל היד.. ידיים רפויות, שמוטות לצידי הגוף משדרות אכזבה וכישלון. מחקרים מראים באופן חד משמעי כי בקרב מורים מוכשרים לעולם תהייה לפחות אחת מן הידיים בין גובה המותניים לגובה הכתפיים. הקפידו על כך גם אתם.
• מנח הגוף - לעמוד? לשבת? לטייל בכיתה? אף אחת מן האפשרויות איננה אולטימטיבית והטוב ביותר כרגיל, הוא לשלב ולגוון בין כולם. דיבור מאחורי שולחן יוצר תחושה של הסתתרות. או שיש לו מה להסתיר או שהוא מפחד מאיתנו. העמידה צריכה להיות זקופה אך לא נוקשה מידי וכמובן- לשדר נינוחות. טיול בכיתה גם הוא יוצר דינאמיות ועניין. עם זאת צריך לזכור שהליכה הלוך ושוב על קו קבוע "מעצבנת" את הקהל ומכניסה אותו למתח פנימי.
מעבר ממצב של עמידה למצב של ישיבה משדר בדרך כלל כוח. עמידה נתפסת כסמכותית יותר, תופסת יותר מקום והמורה ש"מרשה לעצמו" להתיישב מעביר מסר של שליטה, נינוחות. כאילו איני צריך להשקיע עוד אנרגיה כדי לתפוס את הכיתה. היא כבר ברשותי. עם זאת יש להקפיד כי הישיבה תהייה באיטיות ועם גב זקוף ולא תראה כהתמוטטות על הכסא.
ועוד דבר חשוב - כאשר תלמיד שואל שאלה חשוב להפנות אליו לא רק את הראש אלא גם את הגוף. כאשר הגוף והרגליים מופנים לכיוון אחר נוצר חיץ בין התלמיד למורה, כאשר המורה פונה כל כולו לתלמיד הוא משדר לו: אני כל כולי איתך, אתה מעניין אותי ואני מעוניין לענות לך
לסיכום, מורים, "נישמו" את הכיתה שלכם, חושו אותם. הלהיבו אותם אם הם עייפים, הרגיעו אותם אם הם עצבניים והיו קשובים תמיד למסרים הלא מילוליים גם של התלמידים.