שריד: חברי הטובים ביותר הם חרדים

צמד המילים "יוסי שריד", היה למשל ולשנינה. כאילו לא מדובר באדם, אלא במוסד של ממש. מוסד המפיץ את משנתו החילונית ועושה ככל שביכולתו להצר ולהפריע לעסקנות החרדית לקדם את ענייניה.

גם בתקשורת הישראלית עשה שריד שמות. לשונו החדה והמשתלחת גרמה לא אחת לכאבי ראש עזים לנציגים החרדים. נאומיו בכנסת היו הצגה של ממש. גם אל מול אלו שנחשבו לאמני נאום של ממש, דוגמת מנחם בגין למשל. גם בעת שיחתנו, קלח האיש אבחנות והגדרות מדויקות.

בראיון מיוחד ונינוח ל´כיכר השבת´ מדבר איש החדות והמלחמה, על ההיסטוריה הלא רחוקה וגם על הקשר עם הציבור החרדי, איתו הרבה להתנגח.

"המן הרשע"

לא הרבה שנים חלפו מאז כיהן כשר החינוך, וחולל שערוריות שבשיאן כונה על ידי הגר"ע יוסף "המן הרשע". מה שעניין אותנו הייתה התשובה לשאלה, האם אצלו, בדומה למשל לטומי לפיד שייחסו לחרדים התמתן כשעזב את הפוליטיקה, חלה אותה תפנית.

התשובה מסתבר, כלל אינה פשוטה. גם ההשוואה, לא בטוח שהיא במקומה. שהרי כיצד ניתן להשוות את טומי לפיד המחרף והמגדף, לשריד, שחרף היותו חד כתער, לא היה מבזה את מקצוע הפוליטיקאי.

בסוגיית יחסיו עם העולם החרדי, הוא לא מייפה את חילוקי הדעות המהותיים שיש בינינו, והסיכוי הקלוש שהוא רואה לשיתוף פעולה בין החרדים והשמאל: "המכנה המשותף בינינו צר. מדובר בהבדלי ערכים, הבדלי מושגים, השקפות עולם מנוגדות. אלו פערים עצומים שאני לא רואה איך ניתן לגשר עליהם. זה מצער אותי אמנם, אבל זו עובדה שכנראה לא תשתנה. רק אם נצליח להסכים על מקור הסמכות, והשאלה מיהו הגוף המכריע במדינה דמוקרטית, נוכל לשתף פעולה".

"רבים מחברי הטובים - חרדים"

אלא שאם בסוגיות הציבוריות הוא מדבר על "תהום" הפעורה בין עמדותיו - לבין עמדות הציבור החרדי, הרי שבמישור האישי שונים לחלוטין הם פני הדברים: "לומר שרבים מחברי הטובים ביותר הם חרדים, זו אמירה בניחוח אנטישמי. אבל מה לעשות שאלו הן העובדות, יש לי ידידות והערכה עצומה לרבים מהפוליטיקאים החרדים, כמו ח"כ משה גפני, ח"כ יעקב ליצמן, משפחת פרוש – האב והבן, וגם עם המנוח הרב אברהם רביץ שהיה מתקשר אלי לעיתים קרובות כדי להחמיא לי על מאמריי, למרות שהוסיף תדיר כי הוא חולק על תכנם".

"אבל יש לי הערכה גם בחוגים החרדים" הוא מספר ספק בצחוק ספק ברצינות, "יש לי מעריצים בכמה חוגים חסידיים. שמעו שם שיוסי שריד ´הרשע´ עושה פה ושם כמה מצוות שבין אדם לחברו...".

תן ציון לפוליטיקאים החרדים הנוכחיים לעומת הדור הקודם שלהם, שגם אותו הכרת היטב, אני מבקש, "אני לא אוהב להתעסק בנוסטלגיה, ואני גם לא מההגדה שאתן בהם סימנים" הוא מסרב לדרוך על המוקש.

ואם בפוליטיקאים חרדים עסקינן, אי אפשר להתאפק ולא לשאול את יוסי שריד, הלוחם הידוע בשחיתות הציבורית, מה דעתו על חזרתו הצפויה של אריה דרעי לזירה הפוליטית, אחר ש´שילם את חובו לחברה´: "דרעי הוא איש מוכשר שהרס לעצמו את חייו. האמרה ´שילם את חובו לחברה´ היא אמירה מפוקפקת. בעיניי, לאיש ציבור שקופה של שרצים תלויה מאחורי גבו, אין מה לחפש במגרש הציבורי".

"לא מתחרט ולא מתגעגע"

מאז עזב את הפוליטיקה ואת הכנסת לפני קרוב לארבע שנים, הוא מרגיש מצוין ולא מתגעגע בכלל: "לא ביקרתי שם מאז אפילו פעם אחת", מעיד על עצמו האיש שלבטח מחזיק באחד משיאי הכהונה בכנסת - לא פחות מ-33 שנה, תשע קדנציות ברציפות. "אני לא סובל, לא מחרטות ולא מגעגועים", הוא מבהיר, "אינני מהפוליטיקאים שמרגישים מחוץ לכנסת כדג מחוץ למים".

בתהליך הפוך לאי אלו נבחרים שמרגע עזיבתם את הביצה הפוליטית הלכו ודעכו, הרי שאצלו זה אחרת לחלוטין. מאז שעזב, עושה רושם דווקא ששלומו השתפר. לא שקודם, בכנסת, היה רע לו, למרות שחבריו לסיעה ולשמאל לא הקלו עליו את החיים, תמיד נשמר לו בקרב חברי הכנסת, והעיתונאים (שמקרבם בא...), מקום של כבוד והערכה. אלא שכעת נדמה, כי דווקא האיש הזה, הרהוט, הציניקן, חד הלשון וחובב הקרבות וההשתלחויות, מוצא את שלוותו וסיפוקו במקומות בהן לשונו אינה נדרשת להצליף באף אחד, "גיליתי חיים חדשים, אני עוסק בדברים שבעבר לא היה לי זמן להשקיע בהם, ויש לי הרבה סיפוק ממה שאני עושה כעת" הוא אומר ומספר על ארבעת הספרים שכתב מאז, ועל החמישי שבדרך.

העובדה שהוא כעת מחוץ לפוליטיקה ומשקיף מהצד על המתרחש, לא גרמה לתזוזה בדעותיו, "אני לא מאמין בקשקוש הזה של ´דברים שרואים מכאן לא רואים משם´. בכל מקום אני השתדלתי תמיד לראות נכוחה. גם כעת לא השתנתה השקפת עולמי ונקודת מבטי".

מה שבכל זאת קרה מאז שהוא הלך, ואולי היה חלק מהסיבות לכך שהוא עזב, היא עובדת הצטמקותו של השמאל הישראלי, עד כדי ספק - האם עוד נותר דבר כזה.

יותר עגל - פחות זהב

שריד מצידו מנפק כמה הסברים לתהליך, חלקם סותרים: "קודם כל מסתבר, שהשקפת העולם שלנו אומצה בידי יריבנו, ומלאכתנו נעשית בידי אחרים. קרו כל מיני תהליכים שהביאו לכך. ההשקפה הקפיטליסטית חטפה מכה, ועגל הזהב שנקרא הפרטה, הסתבר פתאום כיותר עגל ופחות זהב...".

"מעבר לכך, עברה על הארץ רוח רעה, רוח של לאומנות, מלאה במטענים של פחד ושנאה, ולשמאל שמנסה לשווק תקווה, אין מה להציע בשוק הזה". לנו הוא מסביר שבמרכולתו של השמאל נותר משהו ייחודי, אלא שזו סחורה חסרת ביקוש.

את נאום נתניהו הוא מגדיר במילים מושחזות: "זה שנתניהו אינו ´נאה מקיים´ אין צורך לשמוע ממני, אבל הנאום הזה לא היה אפילו ´נאה דורש´... זה היה קשקוש קש וגבבה".

"הוא אמר את מה שאמר כמי שכפאו שד. ברור ששום דבר לא יזוז איתו בתהליך השלום. הרי גם למי שמאמין בזה מדובר במשהו שקשה לביצוע, כל שכן למי שאין לו טיפת אמונה ומדבר רק כדי לצאת ידי חובה. הרי בוגי יעלון כבר חשף לו את הקלפים כשאמר: אמרנו את זה רק כדי לחשוף את פניהם של הפלסטינים".

ובכל זאת, יוסי שריד "אופטימי" ובטוח לגבי הגעתה של הסכמה עתידית על הסדר שלום, שתפסיק אחת ולתמיד את המלחמות והטרור: "הרי רוב העולם חי היום בשלום. המצב הזה של מלחמה תמידית הוא לא נורמאלי, ומצב לא נורמאלי לא יישאר לאורך זמן. שהרי לא יעלה על הדעת שנחיה תמיד אחרת מכל העולם".

ספרים רבותי ספרים

אז מה עושה בחיי היומיום ´פוליטיקאי בנשמה´, כזה שרוב חייו הבוגרים כיהן בכנסת?

"מאז שהתפניתי – נעשיתי עסוק, אני מרצה באוניברסיטה, כותב בעיתון הארץ, הוצאתי 3 ספרי שירה, ספר פרוזה, וספר חמישי – עלילתי, כעת בשלבי התהוות, כך שאני עסוק כעת הרבה יותר".

מבחינתו אגב, הוא מעולם לא עזב את החיים הציבוריים, אלא רק את הפוליטיקה, "היום למשל חילקה הוועדה שאני עומד בראשה את ´פרס ספיר לספרות´ של מפעל הפיס, שזה הפרס היוקרתי ביותר לספרות בארץ, מאה וחמישים אלף שקלים נקי ממס".

הספרים, הם הקשר שנותר לו מהמעבר המתוקשר למושב מרגליות בצפון: "אמנם אין לי כבר דירה במקום הזה, אבל אני מגיע ומתארח אצל החברים במרגליות, כדי לכתוב שם את ספריי. הנוף והאווירה, נותנים לי השראה".

חזרה לפוליטיקה? לא על הפרק מבחינתו. אפשר להירגע.