דעת הקהל בארץ רוגשת בעקבות נאומו של נשיא ארה"ב. אלפי מילים נשפכות, לכאן ולכאן. אבל התורה, כדרכה, יודעת לתמצת את עמדתה בכמה מילים, והיא עושה זאת בפרשת השבוע. בשש מילים התורה מבהירה את כל העניין: "ונהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם".
אלה המילים שאמרו המרגלים, בשובם מארץ-ישראל. הם ראו שם ענקים, אבל כשתיארו את אשר ראו אמרו את משפט המפתח – כשאתה מתייחס לעצמך כאל חגב עלוב, כך בדיוק רואה אותך הזולת. כשאתה חש התבטלות פנימית מול הגוי ואין בך גאון יעקב ועוז-רוח לעמוד על שלך – אך טבעי שהגוי יתייחס אליך בזלזול.
לאמריקנים אינטרסים אחרים
השאלה איננה מה נשיא ארה"ב אומר, אלא מה נכון לקיומו של העם היהודי בארץ-ישראל. האם מדינה פלסטינית בפאתי ירושלים, תל-אביב ונתב"ג היא דבר טוב? האם תביא לנו יותר ביטחון ושלום? מי שסבור כך כנראה לא חי כאן בשש-עשרה השנים האחרונות. כולנו ראינו איזה אסון המטנו על ראשנו בהסכמי אוסלו, שהעניקו לערביי הארץ ממשל עצמי. רק המחשבה על הסכנות הצפויות מהם אם יחזיקו מדינה ריבונית מעבירה צמרמורת.
כל הניסיונות לרבע את העיגול אינם אלא מסך עשן. בעבר הציגו זאת כ´אוטונומיה´, אף-על-פי שכל בר-דעת הבין שאוטונומיה סופה להיות מדינה עצמאית. עכשיו מנסים לדבר על מדינה מפורזת וקצוצת סמכויות, וגם זו הולכה בכחש. כי אין חיה כזאת. אין שום יכולת מעשית למנוע ממדינה להיות ריבונית. הברחות נשק לעזה אין בכוחנו למנוע, איך נמנע זאת ממדינה עצמאית?
ארה"ב תובעת מאיתנו להסכים להקמתה של מדינה עוינת בלב-ליבה של ארץ-ישראל. זו מדינה שתוכל לאיים בירי טילים על כל מרכזי האוכלוסין של ישראל. כולנו נהיה בני-ערובה בידי ארגוני טרור כאלה ואחרים. ואל יאמרו לנו כי צה"ל חזק ויֵדע לתת תשובות. ראינו איך ניתנו התשובות על הירי שהפך את חיי תושבי שדרות, אשקלון וכל יישובי מערב הנגב לגיהינום.
אכן, ארה"ב היא ידידתנו, אבל האינטרס הישראלי אינו עומד בראש מעייניה. כרגע היא מעוניינת לחזק את מעמדה בעולם המוסלמי, ולא ממש אכפת לה לשלם במטבע ישראלי. היא לוחצת עלינו גם כדי להיתפס באור חיובי בעיני העולם הערבי, אך אין פירושו של דבר שעלינו להיכנע ללחץ.
האמריקנים יודעים היטב מה האינטרס הישראלי האמיתי. אחרי מלחמת ששת הימים מינו ועדה צבאית שתקבע מה הם השטחים החיוניים לביטחונה של ישראל. הוועדה האמריקנית קבעה כי שטחי יהודה ושומרון והגולן חיוניים כדי לספק ביטחון לישראל ולהדוף איומים על קיומה. הם כמעט לא יכלו להצביע על שטח שאפשר לוותר עליו בלי לסכן את יכולת ההגנה שלנו. אילו באמת היו דואגים לנו, היו פועלים ברוח ההמלצה ההיא.
לעמוד בנחישות
ניסיון העבר הוכיח שכניעה ללחץ לא הפחיתה את הלחץ אלא הזמינה לחצים גוברים והולכים. כשרואים שאתה לחיץ, ילחצו עליך עוד ועוד. על הערבים אין לוחצים, כי הם מציגים עמדות נוקשות. לכן גם דרישות חצופות ומטורפות, כמו חלוקת ירושלים, עיר-הבירה שלנו, והפיכת מחציתה לבירת המדינה הפלסטינית, נשמעת ´הגיונית´. ככה זה כשאתה עומד על שלך בנחישות ובתקיפות.
רגעי לחץ ומשבר זניחים לחלוטין במושגי קיום של עמים ומדינות, אבל כניעה ללחץ רגעי עלולה להיות הרת-אסון. היו מדינות שהתקיימו מאות שנים, וברגע של חולשה נבלעו על-ידי המדינות השכנות וחדלו מלהתקיים. עלינו לעמוד בנחישות על שלנו, על הזכות לבנות בכל חלקי ארצנו ועל הדיפת הסכנות שעלולות לאיים על שלומנו. עמידה איתנה תביא את ברכת ה´, והסוף יהיה ש"עלֹה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה".
המאמר מתפרסם בגיליון 1171 של ´שיחת השבוע´