בשבועות האחרונים כותרות החדשות נוקדו במגבעות, מטפחות וזקנים עבותים. בראיונות המלווים שוכתבו דבריהם של רבנים ויחצנים מלומדים ותמונות השחקנים הראשיים נצבעו בשחור ובלבן. נראה כאילו מהדורות החדשות הישראליות הפכו להיות שופרן של המקווה-נייעס.
משהו קרה ליהדות החרדית, אותם פירורים עבותים שעד היום מצאו את משכנם תחת השטיח עוברים לדור תחת אור הזרקורים.
האם מערכת המשפט המפוארת קצה ביושבי הברזלים של פרדס כץ או במיידי רימוני הרסס ברחובותיה של נתניה, האם חוקריה המפולפלים של הימ"ר עברו קורס העוסק בהברות השונות של שפת האידיש, או בביטויים תלמודיים ופירושם. או שמא נוצר וואקום באגף הצדדי בכלא מעשיהו ובכולל שאגת אריה המסונף לו. וכי איזה הסבר מניח דעת ניתן להצמיד לאשד האינסופי של חרדים אשמים / נפגעים שצץ בקצב מתגבר.
חלילה לכותבת השורות מלהביע דעה או שמץ מחשבה זרה בתומתם ונקיות כפם של כל שוכני הכותרות למיניהם. ברור מעל הסר כל ספק שאין פגם בתומתם ובזכות כוונתם של הידוענים הטריים. כי הרי די בסיבובו של השביס סביב הראש כהצהרה על עוצמה ועמידה איתנה מול סופות, ודי בהיותם של יהודים דבקים במסורת אבות גם בליבה של היבשת האמריקאית שטופת הממון והפיתויים להעיד על צדקת דרכם.
גם הציונים הגבוהים במבחני הרבנות ותוספת הייחוס המשפחתי והעדתי המפוארים מחזקים עשרת מונים את הדקדוק בהלכה קלה כבחמורה, היותו של שר עטור כיפה זקן ומורשת ממליכו לשר על עמו מורם מכל שקול זר, בהיר ונהיר. מתנדב עטור שבחים יהיה עטור שבחים עדי עד, ופעיל למען הצלחתן של בנות ישראל מרדת שחת הופס! אסור...
ללא כל קשר לרשימה הסמלית בפסקה לעיל, תהיתי ביני לבין עצמי על קנקנינו, יהודים חרדיים. על קווי האופי המרכיבים את נשמתו ואורחות חייו של אלמוני חובש מגבעת, עטור משקפיים ושני צבעים בלבד. משבצת המצוות מולאה בחדווה, ודאי: הידור מצווה, אתרוג עגלגל, נעלי קרוקס בתשיעי בחודש אב, מצות שמורה מנוקבות ומוזיקה ווקאלית אלקטרונית בימי הספירה. הלוך ודקדק.
את משבצת החומרות גם, חינוך ילדים כראוי: מחשב בבית - פוי! ישיבה באוטובוס למהדרין וודאי, וללא כל ספק הסלולארי עטור חותמת מסולסלת. כך הלך אותו אברך אלמוני וענה על הסטריאוטיפים, היווה גאווה, אמונה והוכחה בצדקת הדרך. זחוחה התגלגלתי עד למשבצת האחרונה של עשרת הדברות, אותם תמרורים אדומים בוהקים הקוראים – עצור! תהום!
אנוכי ה' אלוקיך, לא צו האופנה, לא העיתונאי המחוכם בטורו המושחז בשבועון, לא הפוליטיקאי הנערץ ואפילו לא המגיד שיעור או המדריך, רק אנכי, ה' האלוקי...
לא תרצח, רצח אופי, רכילות, אשכולות ארוכים ומתלהמים, לחישה קטנה בין קריאת התורה למוסף...
לא תנאף, נו, ספאסט נישט...
לא תחמוד, לא תבהה בג'יפ השחור והמבהיק של חברך לשיעור, לא תרוצי לפאנית מיד לאחר התספורת החדשה של השכנה, לא תציצי מתוך בעירה פנימית למטבח הדנדש של המשפחה בקומה מעל ולא תזכיר בכל הזדמנות את המשכורת בגובה הנדרש להפחתת 30 אחוז מס של הגיס. פשוט לא...
כבד את אביך ואת אימך, את אלו הגנטיים וגם את השוויגער המעצבנת, את הזקן הנודניק מבית הכנסת ואת כל המייצגים את העבר למרות דעותיהם המיושנות, איטיותם ונרגנותם...
לא תגנוב, לא תגנוב דעת, של אפחד גם לא את דעתו של פקיד השומה או המוכס, לא את של מחשב הארנונה או של מס ההכנסה. לא לגנוב, בפשטות, באבסולוטיות.
אנו החרדים לא שווי ערך לכל המון העם, זבי החוטם וסרי הדרך, ללא כל ספק אנו מורמים מהם מיוחדים ועדיפים. אין חלקינו בחלקם ואין דינינו דינם. אין לנו ולמערכת המשפט הציונית ולא כלום. על כי מולנו ניצבים אך ורק חוקי התורה איתנים, ברורים, מדוקדקים ונשמרים.