כל העולם הוא משל – אומר פתגם שימיו כימי העולם – והנמשל הוא כסף. לאחר עצרת המחאה האנטי חרדית בבית שמש, דומה היה ששיאו של גל ההסתה כבר מאחורינו. כמה זמן אפשר למשוך ולטחון סיפור של יריקה שהייתה או לא הייתה על ילדה שהוריה גרים ליד מי ששכר את משרד יחסי הציבור שהבעיר את הבעירה? עוד יומיים, עוד שלושה וזהו. הקהל שוחר הסנסציות דורש ריגושים חדשים ומרתקים יותר מעוד מישהו שלא שלט על לשונו ופלט מה שלא היה צריך לפלוט באחד מקווי המהדרין.
ואז נכנס הכסף הגדול לתמונה. שני גופים משני עברי המתרס לא היו יכולים להרשות לעצמם שההצגה תיפסק. על השולחן היו מונחים מאות אלפי דולרים, אם לא הרבה יותר, שהמתינו למי שיבוא וימלא את יעדם של התורמים.
מצד אחד, הפילנתרופים של הקרן החדשה לישראל, שזמן רב לא התגלגלה לידם מטרה כה אסטרטגית במחיר כה מוזל. המערכות להשחרת שמה של ישראל בעולם והתמיכות לארגונים ששוללים את קיומה של המדינה עולות עשרות מיליוני דולרים. כאן היה די בהכרזה על מיליון ומשהו שקל, ממש פרוטות עלובות, כדי שכל מיני ארגונים קיקיוניים שאיש לא שמע עליהם קודם לכן יהפכו את העולם כדי לייצר פרובוקציות חדשות בתדירות של עשר ליום. אחת מהם, בקו 49 א', הצליחה ותדלקה יומיים נוספים את הבערה.
אפרופו פרשת קו 49 א': מי יכול לבוא בטענות לת"ח שנפל קורבן להתגרות חצופה ובעידנא דריתחא אמר מה שאמר. יפה עשו רבני ועסקני השכונה שארגנו למענו עצרת תמיכה מאולתרת ליד הבית. יש רק להצטער על כך שיום לאחר מכן שכחו אותו לנפשו.
מילא שלא שכרו עבורו עורך דין מהליגה הראשונה, לחוגי 'דגל' אליהם משתייך קורבן הציבור הזה יש כיום מאבק נגד הדיל ברבנות ירושלים שהצריך אותם לשכירת שירותיו של אחד מעורכי הדין היקרים בישראל. אבל לפחות ניתן היה לצפות מעסקנינו הנכבדים שיצמידו לו מישהו שמבין בתקשורת. אחד כזה היה בולם בגופו את הנסיונות לראיין מי שלא עמד מול מראיינים מושחזים מימיו. מאחר ולא היה אחד כזה, התוצאה הייתה קטסטרופה. נפילה ענקית שהפיחה רוח בגחלים הלוהטות ממילא עוד מספר ימים מיותרים.
מהצד השני, נמצאים הסיקריקים. מישהו פעם שאל את עצמו מהיכן חיים כמה מאות אנשים שאינם חובשים את ספסלי בית המדרש ואינם עוסקים ביישובו של עולם? (בחוגים אלו המושג של תעסוקת נשים אינו קיים, בצדק. אם הבעל אינו לומד תורה, מדוע שרעייתו תצא לעבודה). עסקי ה'שנור' בבתי הכנסת הם כבר לא מה שהיו וגם בימים היותר טובים מדובר היה בפרנסה מאוד דחוקה.
הכסף הגדול נמצא מעבר לים. בלונדון, בוויליאמסבורג ובמונסי. שם יושבים אנשים שלא עשו את הונם משנור אלא בעולם העסקים הבינלאומי הקשוח. ידם פתוחה לרווחה לתמיכה בפלג הצבאי היושב בארץ הקודש אבל הרקורד העסקי שלהם לימד אותם לדרוש תמורה מלאה לכספם.
מן הראוי ששעת חשבון הכיס והנפש תכלול גם את העורף של הסיקריקים שעד עתה נהנה מחסינות בלתי מובנת בתקשורת החרדית
על יריקות וקללות הם מוכנים לזרוק כמה דולרים או פאונדים מהארנק של הכסף הקטן עמו הולכים לבית הכנסת ("וסגולה גדולה ליתן צדקה ב'ויברך דוד' בעת שאומר 'והעושר והכבוד מלפניך'"). כדי לפתוח את פנקס ההמחאות שלהם, צריך קייס רציני יותר. חנויות שרופות, מעצר של איזה אישה אומללה ודברים נוספים מהסוג שמאפשר לנדבן לבוא הביתה אחרי העבודה ולומר לזוגתו שתחי' בערך כך: את זוכרת מה שהבטחתי לאבא שלך כשרשם לי את העסק בצוואה? עשרה אחוז מכלל ההכנסות יעברו למלחמה במדינה הציונית הטמאה. נגיד.
הפרובוקציה של התהלוכה עם בגדי השואה והטלאי הצהוב היא מהסוג שפותח ארנקים. קודם כול בגלל שהיא שוברת שגרה. כמה פעמים ניתן להתרגש מחדש למראה פחים שרופים ושוטרים על פרשים רצים אחרי נערים נמלטים? גם מודעות הגעוואלד עם פונטים של קידוש החמה לא עושות כבר רושם על אף אחד. הז'אנר הזה מיצה את עצמו יותר מדי פעמים בעשורים האחרונים.
המיצג האומנותי במדי אושוויץ, לעומת זאת, הוא באמת הברקה קופירייטרית אמיתית (אומרים שבישיבות הקריאייטיב שלפני ההפגנה היה מי שהציע לתלות גם רפרודוקציה של השלט "העבודה משחררת", אבל אז הזכיר מישהו שבין המשתתפים הצפויים בעצרת אין אף אחד שעובד והרעיון ירד מעל הפרק).
האפקט התקשורתי היה בעוצמה של פצצה גרעינית. השימוש הציני בתמונת הילד המפוחד מגטו ורשה שם בכיס הקטן את הפעלול של השימוש בתמונת הילדה הקטנה מבית שמש. העובדה שמאות אלפי ניצולי שואה חשו פגועים עד עמקי נשמתם נשקלה קודם לכן על ידי הקופירייטרים המבריקים שראו בה קידום מכירות יוצא מן הכלל למה שהיה חשוב להם באמת: העמודים הראשונים בכל העיתונים ומהדורות החדשות האלקטרוניות. אפקטים כאלה אוהבים גם התורמים.
את החשבון כבר שילמנו
התעלול המבריק הגשים, למרבה הצער, את כל הציפיות שתלו בו הוגיו. הוא תדלק את מדורת ההסתה עוד מספר ימים קריטיים, צירף למעגל השנאה אלפי ניצולי שואה שעדיין חיים עמנו, וקיפד בבת אחת את הניצנים הראשונים של ההתפכחות שהחלה לטפס בהיסוס מעמודי המאמרים בעיתונים אל עמודי החדשות בתקשורת הכללית.
בשפת הפרסומאים קוראים לזה: אובר קילינג. פירוש: הריגת יתר יוצרת ריאקציה. פתאום הוגי דעות ופובליציסטים שלא מתפרנסים משנאת חרדים נטו החלו לחשוב שהתגובה לכמה מקרים של יריקות וקללות הייתה חסרת פרופורציה. אפילו נתניהו ושות' הבינו שהם עברו את הגבול בניפוח הבלון שנקרא הדרת נשים וכל המסתעף. ואז בא המיצג הנושא של מוצאי שבת והזניק את האש לגבהים חדשים.
בשלב זה מוקדם עדיין לעשות בקרת נזקים. לך תדע מה יש עוד בארסנל של הקופירייטרים ממאה שערים. ניתן רק להתנחם בכך שהם יצטרכו להתאמץ מאוד. אחרי מיצג השואה, ולאחר שהפיצו כרוזים עם תמונה של מפקד משטרת מרחב ירושלים ניסו שחם בדמותו של היטלר, נותרו מעט מאוד, אם בכלל, קווי טאבו שטרם נחצו.
עד שהחבר'ה היצירתיים ירעננו אותנו במופע חדש, ויגבו את מחיר הכרטיסים מהפילנתרופים שמעבר לים, יש לנו הפוגה קצרה לבוא איתם חשבון ארוך נגן על מה שספגנו מהם בעשרות השנים האחרונות.
יש בוודאי כמה מקוראינו שמצקצקים כעת בלשונם ושואלים למה לחטט עכשיו בפצעים במקום להתאחד נגד המסיתים. ובאמת למה? כל כך הרבה אינטרסים שלנו נפגעו במהלך השנים מהתנהלותם של הקנאים שכבר התרגלנו. התרגלנו לצפות בהם משתוללים בגלל עלילת שווא על בית חולים ידוע בפרשת האישה האומללה. התרגלנו לצאת נגד המשטרה כאשר זו עשתה בהם שפטים. התרגלנו לריח הפחים השרופים, לאוטובוסים שמשנים מסלולים ולעירייה וחברת תחבורה שנוקטים בגללם בעונשים סביבתיים קולקטיביים.
רק למכות בכיס אין את תרופת הפלא של כוח ההרגל. לו ידעה כל משפחה חרדית כמה היא שילמה ומשלמת בגלל התנהלות הסיקריקים, הסלחנות למעשיהם הנלוזים הייתה נעלמת כבר מזמן. מדובר בעיקר בתחום הדיור. אין כיום שום ראש עיר חילוני שמוכן לאשר בנייה לציבור החרדי בעירו אלא אם כן יש לו אינטרסים אישיים או לוקל פטריוטיים.
הדוגמה הבולטת ביותר של השנים האחרונות היא קריית מלאכי. היו יזמים שכבר רכשו במקום אלפי דונמים שייעדו אותם לאוכלוסייה חרדית. מי שעצר אותם היה ראש העיר מוטי מלכה שהודיע כי לא יאשר שום תוכנית בנייה שמאפשרת לחרדים לרכוש שם דירות. חרדים צריכים מרפסות סוכה? הוא לא יאשר אותם. חרדים לא סומכים על מעליות שבת ולכן בונים רק עד הקומה השישית? הוא יחייב בניית מגדלים.
והוא הצליח. אחרי כמה שנים של המתנה לשווא, הבינו היזמים כי בנייה לחרדים לא תהיה במקום והתיישרו עם ראש העיר. במקום תוכניות לחרדים יהיו שם תוכניות לציבור ד"לי שפטור מההגבלות השונות שהטילו החרדים על עצמם. כמה אלפי יחידות דיור זמינות לבנייה מהירה – הלכו פארש.
מלכה הוא לא רון חולדאי וככל הידוע הוא לא זולל חרדים לתיאבון. את ההתנגדות שלו הוא נימק בכך שהוא לא מעוניין שעירו תהפוך לבית שמש מספר שתיים. את זה הוא אמר עוד לפני ההתפרעויות האחרונות. הוא לא היה צריך אותם. הוא פשוט ראה את המרכז המסחרי שעומד ליד הקסבה שומם עם זכוכיות מנופצות, את ספסלי הרחוב שנעקרו ואת ההשתתפות בהפגנות בפרשת האם האומללה.
עכשיו לך תסביר לו ולשכמותו שלא כל החרדים הם כאלה. וגם אם תסביר לו, מי יערוב לידו שבתוך גל ההגירה החרדי לעירו לא ייכנסו רק מאה מאתיים משפחות מחוגי הקנאים שיזם זריז ימכור להם דירות? גם בבית שמש יש כמה אלפי משפחות חרדיות נורמטיביות, רק כמה מאות משפחות קנאים ורק כמה עשרות סיקריקים והנה לך עיר מתוחה ומשוסעת שרק מחכה לגפרור הראשון שיצית את התבערה.
כשראינו כמה וכמה מכם בתמונות העצרת, הבנו שבשורה התחתונה כל הגינויים הם הצגה אחת גדולה. ההפגנה במאה שערים
הסיפור של קריית מלאכי חזר בווריאציות שונות גם בחדרה, בפרדס חנה ובמקומות נוספים. החבר'ה מרמת בית שמש ב' גרמו לכך שאף אחד לא רוצה לגור איתנו היום. היוצא מן הכלל, וגם זה לא כל כך מאהבת חרדים אלא מפחד ערבים, הוא ראש עיריית נצרת עילית, שמעון גפסו, שהקצה לנו את שכונת הר יונה. באמת יפה מצידו. מעניין היה לדעת מה היה עושה אם סקטור ישראלי אחר היה מוכן לבוא למקום ולבלום את ההתפשטות הערבית בנצרת עילית. ברוח זו יש לראות גם את ההסכמה להקמת השכונה החרדית באחיסמך.
המחסום בפני בנייה חרדית בשיפולי ערים ותיקות קיימות מחייב הקמת ערים חרדיות חדשות נוסח חריש (ובתיאוריה גם כסיף, אף היא מקום חמד בלב התיישבות בדואית) והקמת שכונות חדשות בבית שמש. הפתרונות המקובלים של בנייה מעבר לקו הירוק (ושוב כדי לחסום את הערבים) נחסמו בגלל ההקפאה.
זו הסיבה ואין בלתה שמחירי הדירות בערים החרדיות, ובמקומות שעדיין חרדים יכולים לרכוש בהם דירות, קפצו מעל ומעבר להתייקרות הכללית של מחירי הדירות במשק.
כשתשעים אחוז מערי ויישובי ישראל חסומים בפנינו, מה שנותר לנו הוא להמתין עד שהקבלנים שזכו במכרזים ברמת בית שמש ג'1 יקבלו את האישורים לעלות לשטח (שנתיים חלפו מאז הזכייה במכרזים); עד שייצאו המכרזים ברמת בית שמש ג'2, אם בכלל ייצאו לנוכח המהומות האחרונות; עד שיסתיימו הליכי האישור והערעורים של חריש ועד שיבוא המשיח. האחרון ככל הנראה יקדים את כולם. אז מה הפלא שאין ירידה של שקל אחד במחירי הדירות בערים החרדיות למרות שכל שבועיים אנו מתבשרים על שיווקים חדשים.
זאת ועוד אחרת
ויש גם נזקים בתחומים אחרים. יו"ר משמרת הקודש והחינוך, הרב מרדכי בלוי (כוכב תקשורת חדש ומפתיע), סיפר השבוע כי יש ירידה של ממש במספר הנרשמים לסמינרים של תנועות התשובה. לא הכול נזקף לחובתם של הסיקריקים. הפרובוקציות של המרגוליסים והלוחמים נגד קווי המהדרין עושות גם הן את שלהן. אך די במה שנזקף כדי לרשום עוד נקודה שחורה במאזן הכולל.
כמו בפרשת הדיור המוזכרת, גם כאן את החשבון יש לערוך רטרואקטיבית. לפני ארבע שנים שוחחנו עם הרב אברהם רביץ ז"ל על מספר נושאים נטולי פוליטיקה ואקטואליה חדשותית. במהלך השיחה העלה רביץ זכרונות מתקופת החזרה בתשובה הגדולה של אמצע שנות השבעים. היו אלה הימים היפים של ישיבות כמו 'אור שמח', 'דבר ירושלים' ואחרות. אז הן לא נזקקו לייבוא מארה"ב כדי למלא את שורותיהן. המחלקות הישראליות היו גדושות בצעירים ישראלים אחרי צבא שבאו לשתות ממעיינה של תורה.
באיזשהו שלב בלתי מוגדר זה החל לדעוך. שאלנו את הרב רביץ האם הוא יכול להצביע על אירוע זה או אחר שבעקבותיו החל גל התשובה להיחלש. הוא לא נזקק ליותר משתי שניות כדי לענות: זריקת האבנים בכביש רמות.
לבני ארבעים פלוס אין צורך בהסברים נוספים. לצעירי הצאן הנה הסבר קצר: בתקופה הנזכרת התנהל קרב של ממש בחוצות ירושלים נגד סלילת הכביש החדש המחבר את רמות למרכז העיר וגבעת שאול בסמוך לשכונות החרדיות של צפון העיר. רבני ירושלים ופרנסיה החרדים ניהלו את הקרב כמו שיהודים שפויים מנהלים. בכנסת, בממשלה ובעירייה. לקנאים היו, כרגיל, שיטות משלהם. הם יצאו מדי שבת לגבעות הצופות על הכביש והשליכו אבנים על המכוניות החולפות. מספר נהגים נפגעו, המשטרה השתוללה וההסתה החילונית תפסה תאוצה.
בנקודה זו, שח לנו רביץ בעצב, התחלנו להרגיש ירידה במספר הפונים והנרשמים ללימודי יהדות בישיבות.
מי ומי בסיקריקים
מן הראוי ששעת חשבון הכיס והנפש תכלול גם את העורף של הסיקריקים שעד עתה נהנה מחסינות בלתי מובנת בתקשורת החרדית. העסקנים של יהדות התורה וש"ס עלו ועולים על המוקד כל שבוע על כישלונות אלו ואחרים. לעסקני העדה החרדית הייתה, לעומת זאת, חסינות דיפלומטית מלאה. רק ליוצאי העדה כמו יהודה משי זהב ושמואל חיים פפנהיים הותר למתוח עליהם ביקורת.
העידן הזה, לפחות במדור זה, נגמר. אין הדברים אמורים בדרג הרוחני של העדה החרדית, קרי חברי הבד"צ, שכמו כל רבני וגדולי ישראל הם מחוץ לתחום העיסוק העיתונאי. כל העסקנים שמסביב – לא ראויים להנחות מיוחדות. מה שנכון לגפני, ליצמן, ישי ואטיאס – ייכון גם עבורם.
בתור פתיח יורשה לנו להציג בפניהם את השאלה הבאה: יפה מאוד שגיניתם את האלימות של הסיקריקים למיניהם. אבל כאשר אחד מהם נלקח לכלא על מעללים שגונו על ידי כולם, גם על ידכם, ליוויתם אותו בתופים ומחולות בעצרת מיוחדת. לא שמישהו חלם לרגע שתצאו נגדו חוצץ באופן אישי. גם לכם מותר לפחד מתגרת ידם של האנשים שאין להם דין ואין להם דיין (גם של הבד"צ). אבל כשראינו כמה וכמה מכם בתמונות העצרת, הבנו שבשורה התחתונה כל הגינויים הם הצגה אחת גדולה.
ולא שאנו מצפים לתשובה. אתם הרי לא נותנים חשבון לאף אחד. יורשה לנו אפוא לספר לכם משהו שאינכם יודעים. לא רחוק היום שהזעם החילוני לא יעלה רק לנו במחיר הדירות ובשנאה שעוד תבוא לידי ביטוי בשלל בג"צים בנושאים חרדיים העומדים על הפרק. הוא עלול גם לעלות לכם. שמעתם על איציק אלרוב, אחד שבעזרת הרשת האינטרנטית הטמאה הצליח להוריד את 'תנובה' הגדולה על הברכיים ולגרום לה הפסדים של עשרות מיליוני שקלים בתוך שבועיים ימים? רשמו לפניכם שבימים אלו מתארגנת קבוצה ההולכת ותופסת תאוצה באותה רשת נגד ההכשר החרדי המפורסם ביותר.
חברי הקבוצה משתמשים שם בביטוי שנלקח היישר מהמודעות על הקירות במאה שערים – חרמות ונידויים. החבר'ה שם צוברים כל יום חברים חדשים שמבטיחים לא לרכוש מוצרים עם החותמת הידועה. אנחנו כמובן נתנגד לזה בתוקף. גם כי חרמות הם דבר מאוס וגם כי אין לנו הכשר טוב יותר. לעגולי המשקפיים של האינטרנט אין שום מעצורים כאלה. אם אפשר להחרים קוטג', אפשר גם להחרים במבה וההפסדים יהיו גדולים. הפתרון היחיד העומד לפניכם לקדם את הרעה הוא להתנתק באופן ברור מהסיקריקים וחבריהם הפרועים. לא רק בגינויים אלא גם, ובעיקר. במעשים.
ויפה שעה אחת קודם.