שמש, הרבה שמש ושמיים מלאים בכחול. למטה ריק.
על מטע של מילים וקדיש הונחו רגעים של אנושיות שעוד שרדו כאן. בעולם הזה של שנות האלפיים
רגעים של תבונה אמיתית, של עומק, של אהבת אדם.
אמרו שאת כוהנת, גורו, פרסומאית מבריקה. אמרו. כמו שתמיד אומרים כאן, מנסים להגדיר אדם במילים גדולות, וריקות.
אמרו שלא מתאים כך למות, שציפו ממך למשהו קצת יותר קריאטיבי.
אבל דווקא לך זה כ"כ התאים. ללכת בצורה הפשוטה ביותר והמכאיבה ביותר. המילים הפשוטות ביותר הן החותכות ביותר, כך אמרת. וחתכת.
לימדת אותנו לחפש למטה, לפתוח את פחי החיים, לחטט. להקשיב לאחרים, לראות.
בעולם שבו אנשים חושבים שהם משהו מגובה של מלימטר. את היית מביטה בעיניו של כל אחד.
בעולם שבו אמונה מתנקזת לכיפה וילדים זורקים אותה, כי לא האמינו בהם- את האמנת
בעולם של תכנים דקים ורדודים את הצלחת לחפור, לזקק, לראות.
ולא הבדלת, ולא הפרדת וידעת לאהוב והשארת חותם חם על מאות לבבות של תלמידים ששכחו לרגעים קלים את הרעש בחוץ ונסחפו לים של מילים ונשמה.
שמש, הרבה שמש ושמיים מלאים בכחול.למטה כבר לא ריק.
במקום בו נשמות נפגשות עם אמת ואדמה נפגשת עם אדם נטמנו מידות גדולות שיהוו סמל, דוגמא ומצבה לחיים שנשארו מאחור, לעולם העבש של שנות האלפיים לתקווה לאהבת האדם.
לאחרית ימים.
ת.נ.צ.ב.ה