אחרי הצום הגיע הזמן לאכול

הרצל קוסאשוילי ( (ברלה שיינר))

לפני כשנה, רופא המשפחה שלי מצא בדמי שרידי "סוכרת סוג 2" וזו הייתה בהחלט סיבה טובה להתכונן לגרוע מכול. מיד לאחר האבחון המהיר והחד-משמעי, הופניתי בבהילות לחדר הדיאטנית הסמוך. מבט אחד שלה בכפתורים המתוחים שבחולצתי המיוסרת הספיקו בעבורה בכדי לשגר למדפסת המקרטעת שעל המכתבה, תפריט-רעב מגוון שכלל בעיקר כלום עם הרבה חסה. לתומי חשבתי שפרוסת לחם עם גבינה כחושה, שלושה זיתים בתוספת ארבעה פלחי תפוז וכוס מים, מהווים את חלקה האחרון של הארוחה-הקינוח. הופתעתי לגלות, כי התפריט דלעיל הוא הארוחה, כולל הקינוח.

בצער רב וביגון קודר נפרדתי לנצח מהמתוקים, מהררי הבורקסים ומחביות הקולה ששעטו לפי בתדירות הולכת וגוברת. ואימצתי לחיקי לעיסה אינטנסיבית ובהמית של עלים ולחמים כהים בטעם חול משופר. למרות שבדרך כלל אני נחשב לאדם רציונאלי ונורמטיבי לחלוטין, הצהרתי באוזני רעייתי ובאוזני כל מי שהואיל להטות אוזן לטרגדיה האישית שלי, שעל חוויה גסטרונומית אחת אינני מוכן לוותר, יהיה המחיר גבוה ככל שיהיה. חוויה זו מכונה אצלי בשם המוזר משהו: "ליל שישי אצל שמוליק כהן".

בטוחני שאחוז מרימי הגבה ברגעים אלה לנוכח המילים "שמוליק כהן", נמוך יותר מאחוז מצביעי חד"ש בקרב תושבי קריית-ארבע. ובכל זאת, כליברל ובעל שם מחייב כשלי, אינני יכול להתעלם מאותו מיעוט אומלל יש לומר, שטרם נחשף למהות המושג והמותג "שמוליק כהן". ועל כן באתי בטורי זה, להצילם מבאר שחת ומרמה.

ולאלה החושבים שאני מגזים או מעורפל מריכוז גבוה של גלוקוזה בדם, הייתי אומר: "התאזרו נא בסבלנות, לפחות עד למנה העיקרית".

העילה: ליל שישי, לקיים את אשר צוונו "ואכלתם אותו בחיפזון, ראשו על כרעיו (קרעיו) ועל קרבו".

המיקום: רחוב הרצל (אלא מה) בתל-אביב.

מסעדת "שמוליק כהן" המיתולוגית, שוכנת לה מזה חמישים שנה, אם לא יותר, כשושנה בין החוחים בדרום המוזנח של תל-אביב בואכה יפו. וסליחה כמובן מהקנאים והדקדקנים, באם לא דייקתי במספר שנות קיומה של המסעדה.

מדובר בקומפלקס קטן המורכב משתי קומות צרות להפליא. בערב הומה ומבוקש במיוחד, יכול המקום להכיל בעת ובעונה אחת ארבעים איש לכל היותר, בתנאי שהם לא שוקלים יותר משישים וחמישה קילוגרמים האחד. מה שאומר שלא מניעים את הרכב מתחת לבית לפני שהזמנתם מקום מראש!

מטבע הדברים, מקום קטן וצר מלהכיל מעניק לבאים בשעריו תחושת קלסטרופוביה מצד אחד ואוירה ביתית ונעימה מצד שני. לכן, לאלה הסובלים מקלסטרופוביה הייתי ממליץ לאמץ את שיטתי מזה שנים, "עד אחרון הלקוחות" ולהגיע למקום ממש בשעה האחרונה לפעילות המטבח ומיצי הקיבה.

לרוב, פוקדים את המקום בשעות הקונבנציונאליות, שועי עולם, אילי הון במידה כזו או אחרת, אנשי תקשורת, ידוענים ופוליטיקאים בהווה ובדימוס. בימי חלדי הקצרים זכיתי לסעוד באתרא קדישא המדובר בהתרגשות ניכרת, בסמיכות לאריה (קמבק?) דרעי ולחברו דודי אפל מזה. ושאול יהלום המבושם וח"כ יעקב כהן מיהדות התורה מזה. אושר גדול, אין מה לומר. הקירות המחוספסים מעוטרים בציורים, ליטוגרפיות, איורים ושאר הקדשות, מתנת הסועדים המפורסמים. חדי העין שביניכם יוכלו אפילו להביט בחיוך, ב"פאשקעוויל מחאה" עתיק יומין, מעשה ידיו להתפאר של ידידנו היקר קובי אריאלי הי"ו בקצה הכותל המערבי.

אינני יכול להעיד על עצמי שאני כוהן איצטמוכא מדופלם. ובכל זאת, כאחד שתר את הארץ לאורכה ולרוחבה, פחות בגלל שכר פסיעות, יותר בגלל גרגרנות חסרת רסן. נכון לתאריך הנ"ל, מדובר במסעדה (הכשרה כמובן) הטובה ביותר בארץ. ובואו לא נהיה קטנוניים, ישנן כמה מסעדות טובות בארץ, החל מ"דקס" הטבריינית וכלה ב1868 הירושלמית ועוד. אבל, כמסעדה הזאת-אין. נקודה.

יצוין, כי אצל "שמוליק כהן" העיון בתפריט מיותר לחלוטין ולו בגלל העובדה הפשוטה שכל וריאציה של ארוחה שבה תבחרו, תגרום לכם בסופו של דבר לרדת על הברכיים בהכנעה ולהתחנן למנה נוספת.

וכעת ברשותכם, נעבור לפרטי הפרטים והתפריט. אני ובן לוויתי הקבוע, פותחים בשיכר הבית. וודקה אמיתית, עבודת יד, ח"י רגעים משעת כתישה, על בסיס פירות בהתאם לעונה. כשהלהיט העכשווי הוא וודקה לימונים. משם, ממשיכים בעדינות ובראש טוב לסלטי הבית. וכשאני כותב סלטי הבית, אני ממש לא מתכוון למסעדות הזולות שמאביסות ומפטמות אותך בערמומיות בקערת דוגמיות מסלטים תעשייתיים ודלוחים בליווי צמד לאפות או פיתות היישר מהטאבון אעלק.

סלטים- הווי אומר: סלט כרוב פולני/רוסי אמיתי בחומץ, סלט תפוחי אדמה באיזון מדויק להפליא בין המיונז לבצל הירוק. טחינה ביתית (אמיתית כמובן) במרירות עדינה, סלט חצילים ריחני שמבוסס על קילוגרמים של שום, סלט ביצים בליווי חלקיקי "שמאלץ" מטוגן לעילא ולעילא, חריין ארגמני חריף שפותח את כל הסתימות הקיימות והדמיוניות בתעלות האף והעיניים. ולסיום מנות הפתיחה, פסגת הקולינריה של המטבח האשכנזי (הלא מפואר ביחס לעמיתיו ממזרח), סלט כבד קצוץ ומתקתק (לא עלינו). כבד ממרחי צפוף ודחוס, נטול חומרים משמרים, ביצים ושאר תוספים מלאכותיים. מה שנקרא-כבד נטו. או בלע"ז-כבד אורגינל.

אפשר ולעניות דעתי גם צריך לוותר על מנות הדגים הראשונות בדוגמת הרינג כבוש ושמנוני, קציצת גפילטע-פיש שנראית כמו רימון מסליק משובח ואפילו על ה"גאלע" הג'לי המסורתי, בכדי להגיע בטח ובראש צלול למנת הצ'ולנט המכילה בתוכה את הקישקע הנדיר ביותר שנח אי-פעם על בלוטות הטעם שבלשונכם.

סליחה על כך שאני נשמע לכם כאחרון הגרגרנים, אבל אל תדמו בנפשכם שבחלת ויזניץ' מתוקה (עם כל הכבוד שאני רוכש למוצר) ובמנת צ'ולנט בתוככי מאה-שערים בסמיכות למאפיית נחמה, או לחלופין במסעדה היהודית, בואכה בני-ברק כלו תפילות דוד בן ישי. ממש לא. כל קנה-מידה שהכרתם לאוכל מבית מדרשה של אמא/דודה/סבתא קורס באחת אל מול המנות דלעיל.

למטיבי-לכת תוצע כקינוח רפרפת שוקולד וחלבה מעשה-ידי אדם, אצבעות שוקולד בלגי (פרווה), או לחלופין, פשטידת תפוחי-עץ בציפוי ריבת אוכמניות סמיכה. ובשביל הנשמה כפינאלה, כוס אספרסו טהור לגמירת ההלל. למותר לציין שמוניטין טוב נקנה בשירות מיוחד. מה שאומר שהשירות מסור ואישי, כזה שבהינד עפעף או צקצוק, מריץ לשולחנך את המנה הרצויה מבלי לנקוט בשם המפורש.

אם לאחר כל זאת המחיר מעניין אתכם, אז ככה. למען הגילוי הנאות, אני חייב לציין שלא מדובר במסעדת פועלים לטוב ולרע. המחירים הם בהחלט מעל לממוצע הבני-ברקי והירושלמי גם יחד. כשבעבור המפרט המדובר תיאלצו להיפרד מ-350 ₪ לזוג, כולל תשר, בעבור מקבץ סלטי הפתיחה וצלחת חמין שאין לה אח ורע. מה לעשות, לשלמות יש מחיר. מה גם שאפשר להסתכל על זה אחרת. במחיר הזה יקויים בכם, "להוציא יקר מזולל". מה גם שאני תמיד טוען ואטען: "אצל שמוליק כהן, כואב קצת בכיס, אבל שמח בלב". כך, בעוד ידידי חסר העכבות שרוע בין הכיסא לשולחן ומשמיע גיהוקים קולניים ויללות לא פתורות, אני מברך בשארית כוחותיי את הזן ומפרנס את הכל בחן ובחסד וברחמים. "היימישע" אותנטי בדרום תל-אביב. לא מאמינים? טעמו וראו כי-טוב.

מסעדת שמוליק כהן. הרצל 146, תל-אביב.

טל': 03-6810222

א' 12:00-16:00

ב'-ה' 12:00-עד אחרון הלקוחות

ו' 11:00 עד כשעה לפני כניסת השבת.

הזמנת מקום מראש-חובה!

גלאט-כשר בהשגחת הרבנות תל-אביב-יפו (בשרים הרב לנדא והרב מחפוד)