שמי שירה, בת ארבעים מאזור ירושלים.
אני רוצה לשתף אתכם בחוויית התעסוקה שעברתי מהיום בו יצאתי לשוק התעסוקה ועד היום. אולי יהיה יותר נכון להתחיל מבחירת מסלול הלימודים: אני למדתי הוראה. למה?- כי זה מה שאחיות שלי למדו, כי לא היה לי בסמינר מסלול אחר או כי ככה כולם…
לאחר שנתיים של לימודים התחתנתי. תוך כדי שהשלמתי שנה ג' לבכיר, התחלתי לעשות מילויי מקום כמורה בבית ספר. מדי ערב המורה האחראית על שיבוץ ממלאות המקום התקשרה אליי וקבעה איתי לאיזה כיתה אכנס ומה אלמד. בלילות הייתי עמלה על הכנת השיעורים. לפעמים היא הייתה מתקשרת רק בבוקר ואני עם פרצוף של כרית ועיניים טרוטות הייתי נוחתת בכיתה. הבנות הנבונות זיהו את החולשה וקרקרו לתרנגול שזה עתה קם מהשינה ואני כמובן לא ידעתי במה לקרקר חזרה כי רק הרגע קמתי ושיעור עדיין לא הכנתי.
בינתיים ילדתי בשעה טובה את בני בכורי ומילואיי המקום עדיין המשיכו. שלחתי אותו למטפלת והמשכתי להיקרא למילויי מקום. היו תקופות דלילות וכמובן בתקופות הכי לחוצות בחיים כמו ערב פסח כששיוועתי לחופש, נקראתי כל יום. מדי חודש גיליתי שהתלוש אינו מכסה את דמי המטפלת. החלטתי לנסות ללחוץ על ההנהלה לקבל שעות קבועות. המנהלת הייתה מאד אדיבה היא אמרה שהיא מעריכה את העבודה שלי אך בינתיים אין לה בנמצא שעות קבועות. בינתיים שלוש מורות שנכנסו אחריי קיבלו שעות קבועות: אחת הייתה אחיינית של המנהלת, השנייה נכדה של הסגנית והשלישית בת של חבר עירייה…
לאחר שנתיים שהזעתי ועמלתי ועוד פעם התאכזבתי מהמשכורת הנמוכה ומההתפרעויות של הילדות וחוסר המימוש הבנתי שלא מכאן תבוא הישועה. ובעיקר הבנתי שאני צריכה משכורת יציבה וקבועה כי עוד מעט אני כבר עם ילד שני. החלטתי לעזוב את העבודה, ממילא היא לא מכסה את הוצאות המטפלת וההתשה מיותרת. לא ניסיתי למצוא מקום עבודה, כי מי יקבל אישה שתכף יוצאת לחופשת לידה?!
לאחר חופשת הלידה ניסיתי להתפנות למשימת חיפוש עבודה. יום- יום דפדפתי בעיתונים ועלונים מנסה לאתר משרות בעמודת דרושים. היו כמה משרות מבטיחות שבטלפון אחד הובררו כבדויות. יום אחד בעלי חזר עם בשורה: "מחפשים סייעת לגננת בגן הסמוך. אולי תנסי?"
בלית ברירה התפניתי למשרה הלא נחשקת. הגננת דווקא הייתה נחמדה ונהניתי מחברה נחמדה. אבל הרגשתי בלתי מסופקת בעליל. עוד יום לקום מוקדם, לנקות את השולחנות, לגזור דפים, לשטוף את הרצפות. בלב פנימה חשתי אפילו מושפלת. המנהלת הייתה מבקרת מדי פעם ממטירה צרור הוראות על ניקיון הגן. מדברת עם הגננת ושוכחת שגם הסייעת היא בעלת שיח. תהיתי לעצמי היכן מסתתרת שירה של הסמינר. שירה הגאונית שמצליחה לפתור את כל סוגי התרגילים, שירה החברותית שמוקפת תמיד בחברות, שירה היצירתית שמבצעת תכניות מפוצצות. מכל זה נשארה שירה אפרורית שמנקה שולחנות. ומקבלת משכורת עלובה…
לפני הלידה השלישית חשתי שכלו כל הקיצין. הניקיון בגן גרם לי פעמים רבות להקיא את נשמתי וממילא עבודתי כסייעת בקושי תכסה עלות של מעון לשלושה ילדים. הודעתי חגיגית שאחרי הלידה אני לא חוזרת!
אחרי חופשת הלידה שבתי לחפש עבודה. זו הייתה עבודה מתישה לא פחות מהעבודה עצמה. זו הייתה עבודה מתסכלת ביותר. הבנתי שלכל משרה נחשקת אני צריכה תעודה. לצאת ללימודים לא היה שייך מבחינתי לא בגלל העלות ולא בגלל הבית שדרש את שלו ברוך השם. החלטתי שאהיה בינתיים טלפנית בארגון חסד המגייס כספים. בתחילה גייסתי את כושר השכנוע שלי בשביל לזכות בקצת בונוסים. אט, אט ירדה המוטיבציה. ההשקעה לא הניבה את ההבטחות. חשתי רובוטית כשחזרתי על המסר שוב ושוב. היו אנשים שהגיבו בצעקות, היו שהבטיחו כספים ולא תרמו ואני חשתי מטופשת ולא ממומשת.
יום אחד צדתי את עיניי שלט קטן: "דרושות מוכרות לחנות שקטה וצנועה". הצעתי את עצמי. לא שחלמתי שאי פעם אהיה מוכרת, אבל כל כך שנאתי את העבודה כטלפנית שהעדפתי לעזוב על פני כל עבודה. שמחתי לראות שהחנות ממוקמת בפינה שקטה. כך לא אתפרסם בכל העיר כמוכרת של… הבעיה הייתה שונה: ישבתי ימים שלמים בחנות השקטה. מחכה לדמות כלשהי שתפיג את השיעמום. ישבתי ימים שלמים כשאני בוהה על המדפים המלאים. לעיתים הייתי מתנמנמת מרב עייפות והייתי חוזרת הביתה עייפה. כן, עייפה מהישיבה הממושכת והמשמימה, עייפה מלא לעשות כלום. הדמות היחידה שהופיעה בחנות גרמה לי לעזוב. זו הייתה חברת נעורים מהסמינר. בשנייה הראשונה היא נבוכה מהמפגש. אחר כך היא אמרה ברב טיפשותה: "שירה? את מוכרת? מי היה מאמין?! אי אפשר לדעת". ובאותו נשימה היא סיפרה שהיא מנהלת משרד פרסום והיא מצליחה ומרוויחה טוב. אני יודעת שאסור לקנא. אבל חשתי חמוץ בפה. למה היא שהייתה תלמידה בינונית ומטה מצליחה כל כך בתעסוקה ואני כל כך נכשלת?
חלפו עוד כמה שנים ועברתי מעבודה מזדמנת למשניה כשאני חשה תסכול, חוסר מימוש ובעיקר מתוסכלת מהמשכורת הנמוכה. כן, אני לא יוצאת רק בשביל כסף. אבל זה גם חשוב לי. שלא תטעו לחשוב, לא זכינו ובעלי אינו אברך כולל. גם הוא עובד קשה למחייתנו ועדיין אנו נקרעים תחת העמוס הכלכלי וכן, זקוקים לעוד כמה פרוטות שאני עושה מהעבודות המשמימות שמצאתי.
עד שיום אחד החלטתי שזהו, אני רוצה לעבוד במשהו שאני אוהבת, אני רוצה להצליח. זה היה סיכון מסוים כי בתקופת הלימודים לא למדתי. מה גם שהוצאתי סכום לא מבוטל עבור הלימודים. הלכתי ליועצת תעסוקתית ודנתי איתה על כמה מסלולי לימודים. חיפשתי מסלולים קצרים ולא מורכבים בהתאם לתנאי המשפחה. לבסוף החלטתי על מקצוע עיצוב פנים שהוא מסלול קצר ומאד מעניין אותי ויכול להתאים לכישוריי.
ברוך השם הצלחתי בלימודים ומנהלת הקורס שיבצה אותי מיד בעבודה. נכון, בשכר של מתחילות. אבל הוא עדיין היה גבוה ביחס לעבודות עד היום. והעיקר התחלתי להנות בעבודה. קיבלתי אינספור שבחים על העבודות שלי וחשתי טוב עם עצמי. בהמשך השלמתי עוד לימודים בתחום והתחלתי לשלב עבודות עצמאיות בהסכמת הבוס, עד שהפכתי עצמאית לחלוטין. מיום ליום העסק גדל ואיתו ההכנסות ותחושת הסיפוק העצמי. כיום אני זוכה להעסיק תחת המשרד שלי שלוש נשים נוספות ומשתדלת לספק עבורם את האווירה הכי חיובית בעבודה. ואני מודה להשם יום- יום על השינוי ועל ההצלחה.
ולמה אני מספרת את כל זאת?- כדי להעביר לעוד נשים מסר: תעשו כל מה שאתן יכולות כדי למצוא עבודה שאתן אוהבות, עבודה שאתן חשות סיפוק ומימוש. נכון, בכל עבודה יש גם קשיים. גם בעבודה שאני עוסקת היום. אבל אם אין שום תחושת הנאה זה מזיק לגוף, מזיק לנפש, מזיק לשלום- בית, לילדים ולכל החיים. שינוי בעבודה יכול לשנות את כל החיים לטובה.
ואני פונה גם לנערות הצעירות שעומדות כרגע לבחור את המסלול שיכתיב את חייהם. הקדישו מחשבה מרובה בבחירת המקצוע. בחרו מקצוע שאתן אוהבות, מקצוע שאתן טובות בו, מקצוע שיש סיכוי טוב למצוא בו עבודה. אל תחשבו על שיקולים חיצוניים כמו: לאן החברה הולכת או מה יגידו. לבחירת מסלול יש השפעה רבה על החיים בכלל. בהמשך קשה לשנות.