רחל- אם לארבעה ילדים. הגדול בן שמונה
גיטי- אם לשמונה ילדים. הגדולה בת שבע עשרה
מהי הקונוטציה שמעלה בך: "תקופת החגים"?
רחל:
האמת, שכבר מסוף חופשת הקיץ, אני מתחילה להרגיש את הלחץ של החגים. אני ממש לא אוהבת את החגים. זה הזיכרון הכי חי למה שהיה ואיננו. אומרים שהמת משתכח מהלב. אני לא יכולה לומר שאני מרגישה את זה. בטח לא בתקופת החגים. זה כל רגע לחיות את החסר. אין מי שיעמוד בראש השולחן. אין מי שיקנה בגד לחג, אין מי שיקנה מינים ויבנה סוכה. כל השנה אני איכשהו מרגישה שאני מסתדרת לבד. מנסה לא להזדקק לחסדי אחרים. בחגים אני ממש מרגישה נזקקת ואני לא אוהבת את התחושה הזאת. להרבה אנשים יש עול ממני וזה מעיק עליי. ממש לא נעים לי מזה, על אף שלא בחרתי במצבי.
גיטי:
'תקופת החגים' אומר לי תחושות מעורבבות. מצד אחד אני מחכה לשינוי האווירה מצד שני יש לי מועקה גדולה. החגים זה הזמן שהחסר מורגש הכי חזק. האבא שחסר בסעודות ובכל הטקסים. המתח של הילדים: איפה נהיה ומה נעשה. זה בהחלט תקופה מאד מאתגרת.
היכן אתם מתארחים בחגים?
רחל:
אנחנו לא נמצאים בכלל בבית. שנה שעברה ניסיתי, אבל הרגשתי שבכך אני רק יותר מטריחה אנשים סביבי. אבא שלי כיבד את הרצון שלי והגיע לבנות לי סוכה. הוא כבר לא צעיר וזה עלה לו במאמץ. גם כשהוא בנה, תוך כדי הוא שאל אותי: "אולי את מגיעה אלינו וגמרנו?!" גם הילדים לא היו שמחים בבית. הם כל הזמן ביקשו לצאת והיו נראים מצוברחים, אז השנה יצאתי לכל החגים.
בראש השנה הייתי אצל ההורים שלי. יש לנו משפחה גדולה. הרבה אחים ואחיות. כולם רצו לבוא. אך לצערי לא כולם יכלו וכולם הבינו שאני קודמת. ביום כיפור הייתי אצל אחותי. ובסוכות אני חצי חג אצל ההורים ועוד חצי אצל ההורים של בעלי ז"ל. האמת שהאירוח שם מציף בי הרבה קשיים. הרבה זיכרונות והרבה כאב. הייתי רוצה להימנע מזה. אבל חמותי מאד מתגעגעת לנכדים ואני מבינה שזה גם חשוב לילדים. אז אז אני עושה את זה.
בכלל היציאות כרוכות בהרבה קשיים. ההתארגנות ליציאה, הנסיעה באוטובוסים- כשהילדים קופצים כל הנסיעה. לפעמים יש התנהגויות מאתגרות כשאנחנו מתארחים, התנהגויות שמגיעות מניצול של הרחמים של הסביבה, התנהגויות שאני לא פוגשת ביומיום בבית. אבל עדיין זה עדיף מלהישאר בבית...
גיטי:
בר"ה אכלנו בבית. היה מקסים. כמו בכל שבת אני עשיתי קידוש ודווקא הבנות הרגישו עם זה טוב. הם אמרו שאצל הרבה שכנים יש רק נשים, כי הגברים נסעו לרבה. הגדולות הלכו להתפלל וחיכינו להן לסעודות. הייתה אווירה כמעט רגילה.
בערב יום כיפור זה הדקות הקשות שלי. מתוך כל הסעודה והלחץ שלפני הצום. הייתי רגילה שבעלי לוקח תושייה ומארגן את הכל וככה אני נופלת קשה ליום כיפור וכל כך חסרה לנו הברכה של ערב יום כיפור. כרגיל החסר הזה מעלה בי דמעות, לי ולילדים הגדולים שכבר מבינים…
בצום עצמו אני חושבת שהרבה נשים נמצאות לבד. בצאת הצום אנחנו נכנסים לשכן שיעשה לנו הבדלה כמו בכל מוצ"ש…
הסיפור הרציני זה סוכות. יש לי עשר הזמנות לסוכות. ההורים שלי כמובן הזמינו אותנו וההורים של בעלי ז"ל ואחיות וגיסות ומכרות. כולן דואגות ומזמינות ברצינות. אבל השנה הבנות הגדולות מאד רצו להיות בבית. החלטנו שנתארגן על אף הקשיים ובעז"ה נחגוג בבית.
סוכות כולל הרבה הכנות. קניית ד' מינים, בניית סוכה, וכו'. איך הסתדרת עם כל זה?
גיטי
ברוך השם. ה' עוזר. הבנות היו נחושות לעזור. אנשים טובים עוזרים ואנחנו מתארגנים. אחי אמר לי שהוא יבנה לנו סוכה. חיכיתי וחיכיתי והבנתי שאם הוא עדיין לא הגיע כנראה זה בא לו במאמץ. הוא בעל משפחה בעצמו ואשתו מצפה לילד. אז החלטתי שנסתדר בכוחות עצמנו. הבנים שלי עדיין קטנים...
ירדתי עם הבנות למחסן והתחלנו לסחוב את הדפנות. האמת שממש הסתבכנו. היה בלגן במחסן. זה מחסן ששייך לכל הבניין. וכל פעם נתקענו במשקוף... כנראה שעשינו רעש מסוים. כי פתאום אחד השכנים הגיע. הוא אמר לנו: "תביאו, תביאו, אנחנו נעלה את זה". ניסיתי להתנגד. אבל הוא התעקש. כשהוא גמר לעלות את זה. כמו משום מקום צץ גם הבן שלו ותוך עשרים דקות הם גמרו לבנות את הסוכה, כאילו כבדרך אגב. הם ממש ביטלו את קריאות התודה שלי. בערב אשתו התקשרה ואמרה שבטעות הוא קנה סט כפול של ד' מינים. כי הוא חשב שאבא שלו צריך ובסוף אח אחר קנה לו. בקיצור. הוא יביא לנו את זה. כמובן שהייתי סקפטית בנוגע לאמיתות הסיפור, אך שמחתי מאד בלולב והאתרוג שנפלו עלינו משמיים, כי בערב כשהתקשרתי לאחי ואמרתי לו שכבר בנינו סוכה ויש לנו ד' מינים שמעתי אותו נושף בהקלה. אחר כך גם התברר למה: גיסתי ילדה בשעה טובה, שלושה שבועות לפני התאריך הצפוי.
איך מתמודדים עם הקשיים ואיך אוספים כוחות לכל השנה?
רחל:
אני כל הזמן מדברת אתו- עם השם. אני חייבת להודות שזה משהו שלא היה קיים אצלי קודם, לפני שזה קרה. אני מרגישה שזה המוצא האחרון שלי וזה נותן לי הרבה כח.
בערב ראש השנה, חמש דקות לפני שיצאתי מהבית, הבן שלי התחיל לעשות הפגנה. הוא השתטח על הרצפה ולא הסכים לצאת מהבית. הייתי ממש לחוצה לצאת. זה היה האוטובוס האחרון וגם ככה אני צריכה רחמי שמיים להצליח לעלות על האוטובוס עם כל הילדים- לבד, בערב חג כשיש עומס באוטובוסים. ניסיתי בטוב וניסיתי באיומים. בינתיים גם הקטנה שלי פרצה בבכי וכל הלחץ של הערב חג התנקז בי. הרגשתי שאני פשוט רוצה לפרוץ יחד איתם בבכי, זה כמובן לא היה הזמן ולא המקום.
לא רציתי שהילדים יראו אותי במצב כזה. אז נכנסתי לחדר שלי ופשוט התחלתי לדבר עם השם. אמרתי לו: "אתה אב היתומים והאלמנות. אתה יודע שאין לילדים שלי אבא, תעזור להם, שלפחות תהיה להם אמא רגועה ושמחה, אימא שיודעת להסתדר גם במצבים מורכבים. תן לי את הבינה לדעת מה לומר ואיך לעזור להם, בבקשה תחליק לי גם את הדקות הקטנות והרגילות שיש בכל בית רגיל, דקות כמו יציאה לחג". ככה ממש ביקשתי והתחננתי. השעון תיקתק והרגשתי שזה שעת האפס. ניגבתי את הדמעות ויצאתי אל ילדים מחוזקת.
אמרתי להם בקול דרמטי: "הנה, יוצאים ומחכה לנו הפתעה אצל סבתא". לא יודעת למה אמרתי את זה. אני ממש לא אוהבת לפזר סתם הבטחות. אולי הסתמכתי על ההפתעות של ראש השנה שבטוח ישמחו אותם. בכל אופן כולם השתתקו ויצאו כמו ילדים טובים מהבית. הגעתי לתחנה ובדיוק עבר אוטובוס עמוס. אחרי חצי דקה, בה הספקתי לקפל את העגלה. הגיע אוטובוס, הפעם הוא היה ריק. בתחנה עמד אברך יקר שעזר לי לעלות את המזוודה והעגלה לתא המטען, הדרך עברה ברוגע. הילדים ישבו נינוחים שזה לא משהו מובן מאליו...
והדובדבן שבקצפת הייתה ההפתעה שחיכתה לילדים אצל הסבתא. מיד כשנכנסנו לבית כולם פצחו בשירת "היום יום הולדת" וזרקו סוכריות על יוסי הנרגש שלפני שעתיים שכב בוכה על הרצפה. הם החליטו להקדים לו את היום הולדת בכמה ימים וגם לאפות עוגה. כל הכבוד שזכרו מזה בערב החג ותודה לה' שהכניס בליבם את התבונה לעשות את זה כבר בפתח החג ולרומם לכולנו את החג. אני כל הזמן מרגישה את זה שאבי האלמנות והיתומים נמצא קרוב אלינו ומקשיב לבקשות והתחינות שלנו. ובזמנים הקשים יש הארות מיוחדות וזה נותן לי כח לכל השנה.
גיטי:
בדקות האלה של הקושי. כשאני מרגישה שאני כבר לא יכולה ואני קורסת; אני מסתכלת על הילדים שלי- המתנות שה' שלח לי ואני לא יכולה שלא להודות לה', על הילדים הצדיקים שלי. ילדים עדינים, ילדים מתחשבים, ילדים עוזרים. אני מבינה שזה לא מובן מאליו. אני יכולה לדבר איתן, לשתף אותן. הן מבינות את החיים וזה לא מובן מאליו. אני שומעת מהרבה אלמנות או אימהות חד- הוריות שיש להן התמודדות מאד לא פשוטה עם ילדים מאתגרים. ילדים שהיתמות השפיעה על המזג שלהם בצורה לא טובה.
דווקא בזמן של החגים כשאני עם הילדים בבית ואני חווה איתם יחד את החג ונמצאת איתם הרבה, אני קולטת את גודל המתנה וזה נותן לי את הכוחות. אני צועדת עם התודה הגדולה הזאת כל השנה.
ויש גם את האנשים הטובים שה' שותל בשביל לעזור. משפחה שתמיד מתעניינת ועוזרת, שכנים שתמיד צצים לעזור בדקות קשות, תכשיט לחג שמגיע מחסידות "תולדות אהרן" בדיוק כשהחסר מורגש, חבילה אישית מארגון "זה לזה". מעבר לעזרה עצמה זה מרגש ונותן כח לראות את עם ישראל בתפארתו.
שנזכה לחוות "ושמחת בחגך" אמיתי!
הצגת כל התגובות