הסיפור של מיזם ל"ג בעומר תש"פ בהגשת יעל צין

(צילום: שאטרסטוק)

אין ספק שהמיזם בו משתתפות אומניות רבות מכל גווני האומנות ואשר משודר בכל מלוניות הקורונה תפס כותרות רבות. רבים שואלים אותי איך חשבתי על זה. אז אני שואלת אותם: "איך חשבתי על זה?! האמת שלא חשבתי, אלא יד ההשגחה היא שחשפה אותי למצב הנשים המאושפזות במלוניות הקורונה".

מהדורת ל"ג בעומר היא נתינת יד של הרבה לבבות מדהימים שלקחו על עצמם את השותפות עם המחלימות במלוניות הקורונה בדרך של צחוק, אומנות והרבה הרבה מחשבה ואהבה. כשאני כותבת ומתארת את המיזם שצמח תחת ידי אני מתרגשת כל כך ומשחזרת איך כל הפלא הזה קרה מיום פשוט של התלבטות שלי עם עצמי. זה נשמע כמו יום באמת פשוט - אבל הוא הפך לעוצמה של מיזם יחיד מסוגו.

לפני פסח הפקתי סרט מושקע וחדשני על מנת שנשים ונערות יצפו בו בחג הקרב. שמחתי על השלמת הסרט שבאמת נערך ברמה הגבוהה ביותר מבחינת תוכן ומקצועיות. אך כשכל ההכנה היתה מאחורינו הגיעה אלינו הקורונה. כמובן שהיא הבהירה חד וחלק שלא הולכים להיות אולמות מלאים בנשים שצופות בסרט שלי וכך הסרט היפהפה שלי היה לא רלוונטי. לא ידעתי מה לעשות, הייתי די בהלם. מי שיודע, מבין שאחרי עבודה של הרמת סרט, אתה כל כך רוצה לראות פירות. הקמת סרט זה עסק יקר, שדורש הרבה מאד משאבים, בעיקר של כוחות.

ואז הגיעה אלי ממלוניות הקורונה שאלה הזויה: האם אני מוכנה לתת לנשים שמחלימות במלוניות לצפות בסרט ללא תשלום, על מנת להקל עליהן את השהות? לא ציפיתי לבקשה כזאת. השקעתי את כל כספי בסרט הזה, למה שאני אתן אותו ככה, בהתנדבות??? ישבתי עם עצמי וחשבתי וזה היה היום ההוא של ההתלבטות עם עצמי. חשבתי על כל המהלכים שלא מובנים לנו אלא ליושב מרומים והחלטתי שלא לחינם הקדוש ברוך הוא הוביל שאסיים את הפקת הסרט מיד עם בוא הקורונה.

כשהתעמקתי בעניין יותר, גם הבנתי שהמסר של הסרט כל כך מתאים לתקופה הלא פשוטה הזו של הקורונה. החלטתי שאתן במתנה לנשים שבמלוניות הקורונה לצפות בסרט החדש שלי. לא דמיינתי לאיזו דרך הנתינה הזאת תביא אותי. הסרט הוקרן לנשים והחיה את נפשן. זו היתה בשבילן תעסוקה מדהימה שגם החדירה בהן מסר של אמונה ועוצמה מתוך עלילה מרתקת והרפתקנית. קיבלתי תגובות מרגשות כל כך. נשים התקשרו אלי להודות ואגב כך כבר תיארו את מצבן. לא האמנתי ואתם לא מתארים לעצמכם מה הן עוברות שם במלוניות.

אנחנו יושבים בבית ושומעים את המילה "מלון" או "מלונית" וזה נצבע לנו בדמיון בצבע ורוד. אבל המציאות שם היא לא פשוטה בכלל. משפחות שלמות בחדר אחד, אישה ללא בעלה ואמא בלי ילדיה. תקופה של געגוע ואי שפיות. האוכל מוגש להם בחמגשית ונזרק לחדר. הם צריכים טישו, זורקים להם לחדר. הם מעבירים ל"קבלה" דברים, רק אם זה ארוז הרמטית. אישה אחת סיפרה לי שהיא נמצאת עם כל הילדים שלה בחדר אחד שהקצו לה. מכונת הכביסה בתוך החדר יחד איתם, מהבוקר עד הלילה רק הם עם עצמם מחפשים תעסוקה ומתגעגעים לאוויר הפתוח. אי אפשר לתאר את המצוקה.

כך התחלתי לקבל שיחות מיום ליום מנשים ונערות המתמודדות לבדן שם במלונית וניסיתי לתת להן יד וכתף תומכת שהן תרגשנה שהן לא לבד. היה מקרה של בחורה שטלפנה אלי שלא הכרתי אותה, אבל היא הודיעה לי שיש לה מחשבות אובדניות, כבר לא אכפת לה, היא לא יכולה עוד לסחוב יום אחד בתוך הקירות בחדרה שבמלונית. כמה שניסיתי לדבר איתה ולטעת בה כוחות, זה היה לשווא. מיד הרמתי טלפונים וניסיתי לעשות קצת רעש וברוך השם העבירו אותה למלונית אחרת כדי לגוון לה ולשחרר אותה קצת. הרגשתי מול ים גדול ועמוק ואני כל כולי בחורה בת 26, קצת אחרי לידה. מי תכנן את כל זה??

אבל צורך השעה הוא כל כך ברור, כל כך צועק, שהקמתי קריאה לכל האומניות הטובות ביותר וביקשתי מהן, יחד איתי, לתת יד ולהשתתף ואז שערים ממש נפתחו וזה היה מרגש עד דמעות. נשים יקרות התחילו לנדב את עצמן ולשלוח חומרים שלהן, כל אחת עם אהבת ישראל שבה. רבות נרתמו והחלו להישלח סרטים, משחקים, תוכניות למלוניות הקורונה. זו תקופה של ניסים, לראות את האחווה והאכפתיות בעם ישראל. המשוב מהמלוניות היה מדהים ורק חיזק את ההבנה כמה נצרך שם העיסוק והפנאי.

הימים חלפו בעשיה מדהימה ממלאת בסיפוק, שהיא כולה ללא מטרת רווח. נדהמתי לראות את השוני בעשייה הזאת לבין העשיות האחרות בהן אני נוטלת חלק. ברוך השם אני מפיקת אירועים ומשדרת תוכניות בהידברות והעבודה הרבה ששכרה בצידה היא מופלאה ואני אוהבת אותה, אבל העשייה עכשיו היא אינסופית מבחינת הרגש שממלא אותה. זו ההרגשה של שליחות, של נכונות בדרך. כך אנחנו עוברים מיום ליום ומגלים עוד אנשים מדהימים שפותחים את הלב ונרתמים ואז חשבתי לעצמי שמגיע ל"ג בעומר, יום של שמחה ואור, יום של חום ושל אחדות ישראל.

או אז קם המיזם האדיר הזה בכל המובנים. 48 שעות של מהדורת ל"ג בעומר, בהן משתתפות אומניות שנרתמו בלב אוהב. פניתי אליהן והן פשוט באו עם כל הנשמה. יש לי דמעות בעיניים כשאני רואה את הנתינה הזאת. מיכל לויטין, סמדר מורג, מירי שניאורסון, ללי שטרן, הרבנית ימימה מזרחי ועוד. בניתי איתן תכנית מדהימה שכל כולה מדברת על מעלת השמחה. חשבתי שהשמחה - אם היא ישנה, אז יש הכל. כשאדם צוחק, אפילו אם הצחוק הוא לא אמתי, הפעולה הזאת של הצחוק גורמת לגוף להירפא. זו פשוט פעולה מבורכת.

אז באמת בנינו תוכנית שמשודרת בשידור חי בל"ג בעומר ולא חסרה בה שמחה. היא גדושה ומלאה בצחוק גדול, בהרפיה מדהימה, בחיזוקים מרגשים ובכל טוב הנשמה. היה רגע מרגש מאד שהרבנית קולדצקי שמעה על המיזם הזה והתרגשה מאד. מיד היא שלחה לי קטע שלם בו היא מברכת, מאחלת ומחזקת את הנשים והבנות היקרות. אז זה בעצם הסיפור של מיזם מהדורת ל"ג בעומר שלא נגמר, אלא ממשיך ומוסיף עם הירתמות מופלאה של אנשים שמבינים את הצורך ההכרחי בהגשת העזרה ובשותפות.

אני מודה מכל הלב לכל אותם שלא נלאו ונתנו ונותנים מכל הנשמה. לקופת חולים מאוחדת שלקחה חסות ובזכותה אנו יכולים לשדר מאולפני "כיכר השבת", שמשקיעים ועושים לילות כימים עבור המיזם. תודה לתמר אנטון שעורכת את כל התוכן המופלא הזה שהמיזם מגיש. תודה ליוסי מור יוסף שמשדר את התוכנית בכל מלוניות הקורנה. תודה לחוה לאופר על עריכת ה-vtr. תודה ל"פרפרקט פרסום" על הגרפיקה. תודה לכל הנשים המקסימות במלוניות שלא מפסיקות לשמוח ולהודות ותודה לכל אלו שמושיטים ידיים ולא מפסיקים לחשוב מה עוד הם יכולים לתת.

אני מאחלת לכולנו בשורות טובות, שנזכה לגאולה שלמה ותזכרו לצחוק, לשמוח ולהתחזק, כי מהקדוש ברוך יוצא רק טוב. ל"ג בעומר שמח והנאה מרובה.