גשי למקרר השוכן לו בפינת מטבח מאובזר וחדשני, תושיטי יד, תפתחי אותו ונסי לדמיין אותו ריק. ממש ריק.
הוא לא ריק כי הבעל שכח לעשות קניות, והוא לא ריק כי בדיוק המנקה תכננה לנקות אותו לשביעות רצונך. הוא ריק כי אין איך למלא אותו.
המציאות הקשה הזאת היא מנת חלקן של אלפי נשים צדקניות, נשים שבגבורה לא רגילה וויתרו על כל מה שיש לחיים הטובים להציע, למען מטרה אחת - קיום התורה.
ברגלים ובחגי ישראל כשחברותיהן מתפארות במתנות שקיבלו מהבעלים, אותן נשים די להן במכתב מעריך מהבעל אותו הקדישו ללימוד תורה - ובכך הן מאושרות בתכלית האושר.
הן לא מתלוננות, אלו הם החיים אותם בחרו, הייעוד שלהם בזה העולם ברור להן ועבורו הן יעשו את הכל - ירוצו מעבודה לעבודה וממכירת חסד לחלוקה. אך ישנם מצבים שלנו אסור לעמוד מנגד.
הקושי הנוראי של אותן נשים שעומדות אל מול ילד בוכה ומקרר ריק - ועם דמעות בעיניים מבטיחות שעוד יהיה טוב, עוד יבואו ימים טובים יותר, המצב הוא רק זמני. אך ההבטחות הללו נאמרות כבר למעלה משנה וחצי, שנה וחצי שהבעל חוזר מלא ביראת השם וחדוות לימוד התורה, אך ללא אף מלגה שתספיק למעט בו הם חיים.
תחזרו אל המציאות, אל השפע, אבל אל תתנו ללב שלכם להתעלם מהמצוקה הנוראית של אותן אלפי ילדים ונשים, מצוקה שהיא מצוקתינו.
הבטחת הבורא "כי לא תשכח מפי זרעו" קיימת ועומדת בזכותן של אותן נשים המקריבות את בעליהן על אף הקושי האדיר ללימוד התורה. ההקרבה שלהן היא בשביל כולנו, ובשביל העתיד הרוחני של ילדינו.
אנחנו חייבים להיות שם בשבילן, ולהעניק להן את הכח להמשיך לפעול במסירות למען התורה הקדושה.
בת ישראל, התחנני, בשבילן.
בשבילך...