לפעמים יש אימהות שמנסות, הם באמת מנסות להתעלם מהמריבות ולפעול כפי הנדרש, אבל הן לא רואות שום שינוי, ולפעמים לא רק שהן לא זוכות לראות את השינוי המיוחל אלא הם רואות ומרגישות נסיגה, המריבות עולות דרגה ומחריפות.
אז למה זה קורה?
לא מספיק להתעלם כלפי חוץ, או לשחק אותה אין חלק במריבה בשעה שבלב פנימה גועשים הרגשות, של חמלה, כעס או כל רגש אחר. האמא באמת שותקת אבל שתיקה רועמת שאומרת הכל, לצאת מהמריבה זה אומר קודם כל מהמקום הפנימי כאמא, מתוך אמונה שהילדים יסתדרו בינם, יש להם את הכוח והם יכולים להסתדר מצוין, כאשר האמא תהיה רגועה ותהיה באמת שלווה מתוך המקום הזה של האמון המריבות ילכו ויפחתו.
לפעמים אמא מרגישה שהיא מגוננת על הילד האומלל, היא נותנת לו כוח וגב במריבה, אבל ההפך הוא הנכון, הילד האומלל הזה שמקבל תמיד את ההגנה והגיבוי, לא מפתח יכולת התמודדות וגם בעתיד יהיה לו קשה לפתח שרירים, הוא יהיה תמיד הילד המסכן בחברה וזה שימשוך אליו את האש והמריבות, אז כדאי ומומלץ להרפות ולתת לו להסתדר בכוחות עצמו, בכך תתנו לו את המתנה של יכולת התמודדות בעתיד.
לעומת זאת- הילד "הרודן" וזה שנראה לנו שאין בו חמלה, לפעמים אמא באה ומראה לו, היא מתערבת ומעמידה על המקום, היא בעצם גונבת לו את החמלה, היא לוקחת את זה במקומו, לכל ילד יש חמלה פנימית על אחיו, אפשר לראות את החמלה הזאת כשהילדים נמצאים לבד או בסביבת חברים או אנשים אחרים, אז בואו נרפה וניתן לו לחמול על אח שלו, לפתח את הרגש הזה בתוכו, ולילד האומלל ללמוד לפתח את יכולת ההתמודדות שלו.
המון המון הצלחה!
צפו בפינה המלאה • הפינה מיועדת לנשים בלבד
הצגת כל התגובות