אחת השאלות הכי חשובות בתחום של שיפור ביצועים היא – למה יש אנשים שיותר מצליחים מאחרים? יש לא מעט אנשים שלבם צובט אותם כשהם מספרים על דמויות שהם מכירים שהם "הרבה פחות ממני, ובכל זאת הצליחו יותר ממני".
פעמים רבות השאיפות שלנו נגזרות ממה שאנחנו רואים אצל אחרים. 'אני רוצה להיות כמו ההוא', 'ואני רוצָה את הסלון המהמם שההיא קנתה', ו'הג'וב שפלוני קיבל ככה בקלות', ו'איך זה שלהם תמיד הולך'... 'מה שהם לא יעשו, הם יצליחו'.
זה טבע של אנשים רבים שעיניהם פקוחות, הם מביטים מסביב ורואים הרבה דברים והם מבקשים שגם להם יהיה.
לכאורה, מה רע בזה? שאיפה להצליח כמו ההוא וההיא, זה דבר נפלא. אם אין שאיפות אז איך אפשר להגיע למשהו?
כשמגיעים אלי אנשים לאימון ומציגים כל מיני מודלים של הצלחות בחיים, בראש ובראשונה אני מעמת אותם עם עצמם – עם עצמם ולא עם אחרים. 'אינך אוכל אותו סוג אוכל שהוא אוכל, סדר היום שלך שונה מסדר היום שלו, ואורח החיים שלך שונה ממנו בתכלית – אז מה פתאום אתה רוצה להיות כמותו ולהשוות אותך אליו? לך יש את הכישורים שלך ואתה צריך לנסות להגיע לפסגה, אבל לפסגה שלך ביחס לעצמך; מי שאתה ומה שאתה'.
באופן מטאפורי אפשר לומר שאנשים מסתכלים איך השכן נכנס למכונית שלו, מתניע ונוסע אל האופק, בעוד הם נשארים עם המפתח ביד ולא מניעים את עצמם. הם פשוט עסוקים בלהסתכל בזולת. אדם שלא מצליח בחיים ורק עסוק בשאלות 'למה לההוא יש ולי לא', עליו לשאול את עצמו: 'האם אני מתמקד בכביש שאני אמור לנהוג בו, או שאני טרוד בלהסתכל על הכביש שההוא נוסע בו?' בעוד ההוא עבד, השקיע והגיר זיעה כדי להתחיל לנסוע אל היעד שלו – הרי שאתה עצמך טרוד בשאלות ובחקירות שלא יובילו אותך לכלום.
אנשים נוטים לחשוב שאדם אחר מצליח יותר מהם, כי יש לו ידי זהב, ויש לו קשרים יותר מאשר להם, ואולי אלוקים חנן אותו בפיסת מזל יותר מאשר להם. ממש לא. ההבדל בין אלה שכל החיים שלהם הם מדשדשים, לבין אלו שהפכו את המצוינות לאורח חיים - זה בין מי שמציבים לעצמם כל הזמן יעדים חדשים להשגה לבין כאלה שרק עסוקים בלהסתכל על אחרים ולקנא...
להיות אנחנו
לכל אחד יש את הדרך המוכנה ומזומנה לו שמובילה אותו להצלחה בדרכים, וישנן דרכים לגלות מהי דרך ההצלחה של כל אחד בהתאם לתכונותיו. אולם בבסיס אדם צריך לתת לעצמו את מלוא הקרדיט, ולהאמין שיש לו את היכולות להשיג הצלחות, ואז להתחיל לפרוץ לעצמך דרך למיקסום הכישרונות והיכולות הקיימות.
הטעות הגדולה יותר – שיש שמנסים להיות מי שהם לא! הם מבקשים להעתיק את ההצלחות של האחרים, אבל אין להם את הכישורים והיכולות האישיות שיש להם, הם בטעות מחפשים לדַמוֹת לאחר. אמנם אפשר להגיע לאותן הצלחות, אבל כל אחד עם הכישורים שלו.
הייתה אישה פעם שהגיעה אלי לאימון וסיפרה שאצל אחותה הבית מבריק ומוכן לשבת כבר ביום חמישי לפנות ערב, ואצל אחות אחרת כל הבית מדיף ריח נעים של עוגות לשבת, וגם השכנה שלה בלבוסטע לא קטנה – ורק היא, נעבעך, לא מצליחה.
"אז מה את עושה ביום חמישי בערב?" שאלתי אותה.
"אני עוברת על המחברות של הילדים מכל ימות השבוע; בודקת מה הם למדו, מה עשו ומה נשאר להם לעשות".
"את באמת לא מבינה כמה דבר עצום זה הדבר הזה", הגבתי, "במקום להתעסק בשכבה השניה של עוגת הפונץ', את עוסקת בילדים שלך, במה שהם למדו, במה שהם חוו בבית הספר. למה את לא חושבת שאולי השכנות שלך בעצם מקנאות בך שאת מסוגלת להקדיש זמן וסבלנות רבים כל כך לילדים?!"
לכל בית יש מפתח ייחודי לו שלא תואם לדלת של השכן ממול. לכל שער יש פתח משלו שאינו דומה למשנהו – ולכל אדם יש את החיים שלו שעמם הוא צריך לחיות, לחיות כפי שהוא ומה שהוא.
אם נהיה עסוקים באחרים, לא נחייה באמת את החיים שלנו, ונסיים את החיים בלי שום דבר ממשי ביד. במקום להיות עסוקים בחיים של אחרים, כדאי להתחיל לחיות את החיים שלנו. במקום להסתכל על הדשא של השכן, כדי להתחיל לחשוב איך מטפחים את הדשא שלנו. כל אחד הוא ברוך כישרונות ויכולות, ועליו רק להציף זאת ולהעצים.
מנחם זיגלבוים הוא מאמן אישי, סופר ומרצה.
לשאלות, זימון פגישה, הערות בונות והארות: eimunmz@gmail.com