תפרגן לעצמך רגע של חסד

מנחם זיגלבוים (צילום: כיכר השבת)

שלהי שנה.

שוב אנחנו נמצאים בדיוק באותה נקודת זמן שבה היינו בשנה שעברה. רגע, אולי באמת זזנו, ואנחנו כבר לא 'שם'?!

יש תחנות במשך השנה שבהן אנחנו נאלצים לעצור לשעה קלה, ואז פתאום המחשבות או הרגשות עולים וצפים, מדגדגים לנו. 'אז באמת אנחנו באותו מקום נפשי כמו בימים האחרונים של השנה שעברה? אם כן, מה בעצם עשינו במהלך כל השנה?'

שנה ועוד שנה חולפת, אפשר להוסיף עוד ספרה לגיל שלנו, עוד 'מעגל' בשיפולי הכרס ועוד קצת האפיר השיער. אנחנו מתבגרים. החיים הם מחלה סופנית מרגע ה'איפוס' בחדר הלידה. המשאב היקר הזה שנקרא 'זמן' זולג בין האצבעות ומוביל אותנו בדהרה קדימה.

תחושת אי-שביעות רצון היא תחושה לא טובה, שכן היא יכולה להפיל אדם; מצד שני, היא סוג של זירוז של אדם לבדיקה עצמית כנה איפה הוא 'אוחז'. גם מבחינה רוחנית אבל לא רק, גם בשאר המישורים: בריאות, פרנסה שלווה, זוגיות מאושרת, הורות בריאה.

כך במעגלים שסביבנו, אבל ההצצה הראשונית כדאי שתהיה במעגל הפנימי שלנו, הצצה תוהה שלי בתוך עצמי, האם אני עדיין הססן כמו בשנה שעברה? (מאיפה זה נובע?); האם אני עדיין עם החששות התמידיים שמכרסמים בתוכי? (למה באמת?) האם הציניות שלי עדיין משפריצה סביב (אם כן, סימן שאני עדיין חלש); האם אני עדיין שיפוטי ומבקר? (גלימת השופט היא כיסוי נהדר לפגמים שלי).

יכולים לעתים לחלוף עשרים ושלושים שנה, ואנחנו אוחזים באותם מקומות של קושי פנימי מבלי שזזנו מאום. אולי בעצם כן, שקענו עוד קצת בבוץ ה'אני-פנימי' שלנו. לא תמיד אנחנו אפילו יודעים לפרש את התגובות שלנו בצורה הנכונה. ביום יום נעשה הכול כדי לקבל את מנת תשומת הלב שלנו, כי אם אחרים לא יתנו לנו – לא יהיה לנו. נישאר עם הרגשה ריקה, נבובה. תלויה באוויר. סוג של שנוררים.

המתנה בדרך

לא מעט מאתנו נאנחים נוכח החגים "שמשבשים" להם את שגרת היום יום. אנחנו אוהבים שיגרה, אין ספק. אנחנו רוצים להרגיש יציבים במקום שלנו. סוג של ביטחון. אילו היינו עוצרים לשניה וחושבים, היינו מגיעים למסקנה שהשגרה היא חוסר-היציבות; כל השנה אנחנו משייטים בשטף הסמסים וב'גלישת' האצבע הבלתי פוסקת על גבי מסך האייפון הבוהק. החיים שלנו הם ב'מסביב'. ככל שיש יותר גירויים מהסביבה, כך פחות יש לנו זמן להתעסק בחולשות הקטנות שלנו. ההסתכלות במראה היא רק כדי שנראה יפה בעיני הזולת.

הצמתים הללו שאנחנו נמצאים בעיצומם: ימי הסליחות והדין ואחריהם ימי השמחה, הם סוג של 'פותחן' שאמור לפתוח לנו את הלב והנשמה, ולאפשר לעצמנו להציץ פנימה ולבדוק. מי יודע, אולי אולי דרך הפתח הזה נצליח אפילו להשתחל קצת פנימה ולגעת ברבדים העמוקים שמהם נוצרנו. החלק האין-סוף שיש בנו. החלק הטהור, הטוב והשלווה שנבראנו. כן, בדיוק כמו שנולדנו שלמים.

הטקסטים של התפילות הם סוג של חיבור שלנו עם עצמנו ועם מי שברא אותנו. סוג של התבוננות פנימית שלנו בתוך עצמנו; בקשות על מה שהיינו רוצים באמת אך לא תמיד מעיזים לומר בקול. 'כן, אני לא תמיד בסדר, אבל אלוקיי, הבן אותי. אני בנאדם עם חולשות. אני לא רוצה להיות חלש, אני רוצה להיות חזק יותר דרך החיבור אליך. תאפשר לי אלוקיי זאת שוב, למרות שכבר ביקשתי את זה בשנה שעברה ולא באמת מימשתי את המקום הזה'.

הימים האלה של סיכום-השנה והחגים הם מתנה בשבילנו. מעין אמירה: רגע, אל תרוץ. תעצור קצת, תנשום, תסתכל סוף סוף לא רק במה שנעשה סביבך, אלא בתוכך. מגיעה לך לפחות הפריווילגיה המינימלית הזאת קצת להתחבר לעצמך, להתאפס ולחשוב: אוקי, מה שהיה היה – כעת אני רוצה יותר. מה כבר אני מבקש לעצמי - קצת יותר הבזקים של שלווה בשנה הקרובה, יותר ניצוצות של רוגע פנימי, יותר שעות של לב מלא. רציתי רק לדעת איך אני עושה את זה?

אה, ושאלה עצמית אחרונה: האם בימים האחרונים של אלול תשע"ו, אהיה באותו מקום של שלהי אלול תשע"ה, או שמשהו יזוז בכל זאת?

מנחם זיגלבוים הוא מאמן אישי להצלחה ולמצוינות. eimunmz@gmail.com