הטלת סגר, הוא מעשה הנוגד את הזכויות הבסיסיות ביותר של האדם החי במדינה מתוקנת ודמוקרטית. קשה, עד בלתי אפשרי, להצדיק הטלת סגר ומגבלות תנועה על אנשים, למעט במקרים שהדבר נועד להגן עליהם.
לדרוש מאדם הצועד ברחוב להסביר לשוטר / חייל רנדומלי מהיכן הגיע, לאן הוא הולך ומדוע – מהווה הפרה בוטה של הזכות הכי בסיסית לאדם. ישראל, בחסות הקורונה, הופכת למדינה הרבה פחות דמוקרטית.
בלי נימוק ראוי לשמו, מכניסים שוב ושוב – בעיקר אוכלוסייה חרדית – שכונות וערים שלמות לסגר, מכפישים את שמם בעיני הציבור; פוגעים בחירותם ומזלזלים בהם.
איני ממכחישי הקורונה. אני בז לאותם אנשים ולא מוכן לדון בכלל בטענותיהם. אין ספק כי מדובר במגיפה עולמית, עם מיליוני חולים ורבבות מתים. בשורות הבאות, אנסה לטעון כי שיטת הפעולה הישראלית – אינה נכונה ובעייתית, וזאת בלשון המעטה.
יודגש: אני לא רופא ולא אפידמיולוג. אדרבה, אשמח אם יהיה מי מהגורמים המוסמכים שיקרא את הטור וינפיק תשובה סבירה לציבור. לא חורבן המערכת אני מבקש – כי אם תיקונה.
גם לא אבקש לטעון כי הסגר אינו מציל חיים, או שמדובר בצעד לא הכרחי. אך מותר לדרוש הסברים מהם הצעדים החליפיים שנבחנו, אלו קריטריונים נדרשים כדי להטיל סגר, ולבקר את התנהלות הממשלה וצעדיה בדרך לצעד החריג, הפוגע בחירות האדם.
בפרוץ מגיפת הקורונה, מה שמכונה "הגל הראשון", לא ידעו בישראל, כפי שלא ידעו בעולם, לקראת מה אנו צועדים. העולם כולו היה כמרקחה, מדינות רבות הסתגרו – והמציאות מוכיחה כי מי שהכניס את עצמו לסגר מהר יותר – הציל חיים. ועל כך, למרות הרס החירות האישית והבעיות הכלכליות, הכבוד לראשי המערכת שהשכילו בס"ד להציל חיי אדם.
כעת, אנו נמצאים במה שמכונה "הגל השני". כאמור, איני אפידמיולוג אך מבט קל בכותרות על הנעשה במדינות אחרות, גורמות לתהייה: היכן טעינו? אירופה פותחת שערים – וישראל ברשימת המדינות האדומות. אפילו איטליה, שהייתה כה מושמצת בגל הראשון, נמצאת במקום טוב יותר מישראל.
מאשימים את הציבור בישראל בלחץ שהוביל להקלות מהירות מידי, ועל כך שהאזרחים לא הקפידו על ההגבלות כנדרש. אולי. אבל מה הפתרון? להשאיר אותנו נעולים עד שימצאו חיסון או תרופה? ואם לא ימצאו?
ממשלת ישראל, בבואה להטיל סגר על אזור מסוים, ובכוונה אמנע כעת מהתלונות (המוצדקות בעיני) כי ישנם אזורים חסינים ואילו החרדים סופגים בצורה סובייקטיבית את מרבית ההגבלות, אינה נוהגת בשקיפות הנדרשת כלפי אזרחיה.
לאורך התקופה, לא רק שלא הסבירו בצורה משכנעת מדוע הטילו סגר על אזור מסוים והתעלמו מעיר אחרת (בלי לחשוב שלא כולם מטומטמים שיודעים לחשב לא רק שטח אוכלוסייה אלא גם צפיפות מגורים, הדבקות בתוך המשפחה וכו'), גם לא הסבירו מדוע בכלל יש צורך בסגר, וכיצד הגיעו למסקנה שזהו הצעד הנדרש.
אסביר: כדי לנקוט בצעד חריג זה, במיוחד בגל השני, כאשר היה להם זמן להתכונן לכך, יש צורך בשקילת שורת אלטרנטיבות – והיה אם כל האופציות האחרות לא רלוונטיות, לנמק בצורה ברורה לציבור מדוע, ואז להטיל עלינו את גזירת הסגר. במקרה כזה, האזרחים, היו משתפים פעולה בצורה הגיונית יותר וזועמת פחות, וניתן היה להגביל את חירותנו.
דוגמה לשיטת פעולה, בהשראת ח"כ נפתלי בנט, נתוני המל"ל המלמדים כי 60% (!) מההדבקות מקורם בתוך המשפחה, ופרסומים בתקשורת על הצעות שעלו לדיון, אך נדחו משיקולים שאינם ענייניים כמו מחלוקת מי ישלוט, ולחצים של בכירים בשירות הציבורי.
ההצעה: הוצאת כל חולה קורונה במהירות המקסימלית מתוך הבית, ואם יש צורך – יחד עם בני ביתו, ולהעבירם למלוניות. במקביל, ניתוח מהיר ויעיל של הזקוקים להיכנס לבידוד, ובדיקות קורונה לכל הבאים איתו במגע – גם ללא תסמינים.
בפועל: אינספור דיווחים על באים במגע עם חולה מאומת שכלל לא קיבלו עדכון ממשרד הבריאות כי עליהם להיכנס לבידוד, לצד אלפים שקיבלו הודעה המחייבת אותם בבידוד בנימוק כי היו ליד חולה מאומת, בזמן שלטענותיהם היו בכלל בבית באותו זמן, ולנו במיטתם...
חולים רבים ביקשו להישלח למלוניות, אך סורבו. להבנת האבסורד: מלונית מיוחדת לחרדים, הוקמה רק אחרי הטלת הסגר על העיר ביתר עילית, למרות כל תחנוני ראש העיר מאיר רובינשטיין להוציא את החולים מעירו. (היו מלוניות לחרדים, אך כאלה שנתפסו על ידי ישיבות. לא מיועדות למשפחות של חולים ושל מבודדים).
ואם לא די בכך, ראשי ערים מספרים כי כלל לא התייעצו איתם לפני הטלת הסגר, וכי אם היו עושים זאת, בירושלים לדוגמה, בחלוקה נכונה של השכונות היו יכולים להטיל את הסגר על רבע מהאנשים. לפי ראש העיר משה ליאון, הכניסו 30,000 איש לסגר – לשווא. בגלל אי שקיפות והתנהלות לא דמוקרטית של הממשלה לפני קבלת ההחלטות על צעד כה חריג כמו סגר.
אחרי הבנת הבעייתיות בהטלת סגר, והחומרה בסגנון הפעילות וקבלת ההחלטות – נגיע לחלק החשוב ביותר: שיתוף הפעולה והמשמעת האזרחית.
למה ללכת להיבדק?
אלפים מאזרחי ישראל, חרדים ושאינם, אינם ששים ללכת להיבדק – גם אם הם חשים בתסמין כזה או אחר של הקורונה. אישית, עד לפני מספר ימים, לא הייתי מעלה זאת על הדעת. כעת, בעקבות שיחות שניהלתי עם כמה מהם, באם ח"ו אחוש בתסמינים, אינני בטוח כיצד אנהג.
בדרך כלל, אדם הולך לרופא, לא על מנת לספק את סקרנותו ולדעת מה יש לו, אלא כדי לקבל את התרופה המתאימה לו, ולהירפא על הרופא שניתן לו רשות לרפאות. במקרה שלנו, בין כה אין תרופה לקורונה – אז למה לו להיבדק?
סיבה נוספת שיש למי שחש בתסמיני קורונה ללכת להיבדק, העובדה שאם יימצא חיובי, יישלח לבידוד ולא ידביק חלילה את בני ביתו. אך כאשר אין מלוניות ואין פינוי כנדרש – למה לו להיבדק?
גם אם בו אישית לא יטפלו ולא יבודדו, לפחות יצליחו לאתר את אלו שבסיכון בגללו, איתם בא במגע בימים האחרונים. אך עם מערך כושל ואי בדיקות קורונה לכל אלו – למה לו להיבדק?
עם מה נותרנו? עם חשש של נבדקים כי רק יגדילו את אחוז החולים המאומתים באזור מגוריהם, ובכך יגרמו להטלת סגר, בצורה לא דמוקרטית ולא שקופה, על שכניהם?
אישית, לא היה לי מה לענות לשורת הטענות. כמה מהם הצלחתי לשכנע בנימוק כי הדבר ישתלם להם כלכלית, שכן כך בני או בנות זוגם יקבלו חופשת מחלה מהיום הראשון שייכנסו לבידוד. מעבר לזה, אין לי תשובות לשאר השאלות – בהתבסס על הכישלון הממשלתי.
לא ניתן לדרוש מחויבות אזרחית, כאשר הממשלה אינה ממלאה את חובתה הבסיסית כלפי אזרחיה. אי אפשר לקוות לשיתוף פעולה מהציבור, בלי שקיפות והסברים מדוע מטילים הגבלות וסגר. אין כיצד לשכנע אנשים להיבדק, בלי לדעת שהדבר יועיל להם או לסביבתם, ולא רק יגרום להם נזק.
בלי שקיפות, אין דמוקרטיה, וקשה לדרוש שיתוף פעולה אזרחי.
יודגש: אין בטור זה משום לקרוא לציבור שלא להיבדק, וודאי שיש איסור, הלכתי ואנושי, להסתובב בציבור עם חשש לתסמינים, לחולי קורונה ולנזקקים לבידוד.
הצגת כל התגובות