בדף היומי מסכת שבועות דף ג', הגמרא מבארת את דברי המשנה העוסקים ב"ידיעות הטומאה שנעלמו ממנו, שתים שהן ארבע". המשנה מציינת שני סוגי ידיעות טומאה שנשכחו, המתפצלים לארבעה מקרים. ואלו הן:
ידיעת טומאת קודש שנשכחה בעת שאכל קודש, וידיעת טומאת מקדש שנשכחה בעת שנכנס למקדש. כל אחת מאלו מתפצלת לשניים: או שלא ידע שזהו קודש, או שלא ידע שנכנס למקדש.
טומאת מקדש וקודשיו היא מצוות לא תעשה האוסרת על אדם טמא להיכנס למקדש או לאכול בשר קורבן. אדם שעובר על איסור זה במזיד, דינו כרת. איסור זה מכונה בלשון חז"ל "טומאת מקדש וקודשיו". אף שהמקדש אינו נטמא בפועל עקב כניסת אדם טמא, כך האיסור נאמר בתורה.
על אף חומרת העבירה והעונש, התורה מקלה בדינו. חלק מהקלות אלו נועדו לאפשר כניסה למקדש והקרבת קורבנות גם במצבים של חשש טומאה, ואחרות הן הקלות בדיעבד למי שחטא בשוגג.
קורבן עולה ויורד לשוגג, חיוב קורבן רק בידיעה תחילה, קורבן טמא שהוקרב בשוגג כשר בדיעבד,טומאה דחויה בציבור, ספק טומאה ברשות הרבים טהור, ספק טומאה בעזרה טהור, ספק טומאה במקום פרטי ללא אדם בר דעת טהור. ועוד.
בטעם הקולות בדין זה יש לציין לדברי החינוך שכתב:
כבר אמרנו (מצוה צה) כי עניין הקורבן להזכיר ולהשיב החושב אל לבו בכוח הפעלה כי הרע מעשיו, ושיבקש מחילה לאל על העשוי, ויזהר על העתיד. ומחכמתו ברוך הוא ובידיעתו קלות שכל בני איש ומיעוט הבנתם ודלות כוחם, הקל עליהם הכפרה בחטאים האלה הנזכרים להיותם כפי עושר בני אדם ועוניים, לפי שכשלונם קרוב אצל בני אדם, שאין ספק כי (כל) חטא הלשון קרוב ותמידי יותר מחטא המעשה, וזה יספיק לך על השבועות.