לפני הכל אני רוצה להדגיש: לא, לא בחרתי צד, מעולם לא שמעתי או ראיתי את הסמינר מעולם לא ביקרתי בי ואין לי הכרות עם מישהי שהורעלה ממשקה של הרב דרמתי.
הכל זה מעט היגיון, לימוד בנושא והרבה מאד מחשבה.
אז בהחלט, זה קרה גם לי.
נכנסתי לאתר ולעיניי הופיעה פרשת דרמתי במלא הדרתה.
כן, כן. גם אני הזדעזעתי מהמקרה והייתי בעד לפרקו ולהשאירו ללא סימני חיות ואפילו לאסור את האחראי לפשע.
ריחמתי על בנות ישראל הנמצאות בשבי בידיי טועי עמינו, ומחיתי גם אני על הפשע הגדול שאף אחד לא מצליח לעצור...
ולא רק מהחדשות קיבלתי את המידע, אלא השיחה הסתובבה לה בכל רחובות העיר החרדית, וכל ילדונת קטנה התעסקה בנושא החשוב מכל, ושמות של בנות בשבי עפו באוויר לתפילת מעמקי לבב שהשם יוציאן מצרה לרווחה.
יום אחד ישבתי לי בתחנת האוטובוס, ולידי עמדו להן כמה בנות סמינר וכמובן - איך לא - מפטפטות על הפרשה.
"אני גם מזועזעת, שמעתי שהרב רמתי מרים את ידיו על זו שאינה מסכימה לנקות את הבית", אמרה אחת.
"אוי ואבוי! את זוכרת את המדריכה שלנו בכיתה י'? אחותה נשואה לאחד שדודה שלו השניה נמצאת בסמינר. שומו שמיים מה שמעתי עליה. מוכרחים לעשות משהו".
ואז נפל לי האסימון: לפני שמתחילים להעלות עובדות, אולי כדאי לעשות קודם כל שיעורי בית?
הסתערתי על גוגל והתחלתי לקרוא. ולפתע, התחילה להתבהר לי מציאות שונה לגמרי.
אך עדיין לא הייתי משוכנעת, עד שהגיע יום ההפגנה. ראיתי את אמא של נופר בוכה בכי תמרורים מול כתלי כלא שש הירושלמי, ומבקשת שתחזור לידי זרועותיה של אמא.
כעסתי על אותה נופר שיכולה לגרום לאמא שלה לבכות ועדיין להישאר לה ישנה תחת לאיזה שולחן או מעל ארבע כיסאות.
אך!
באותו הערב עולה כתבה ולפתע אני רואה אותה את אותה נופר. האמת? כלל וכלל לא מה שדמיינתי.
דמיינתי גל עצמות עם שיער פרוע קפוצ'ון ישן, ללא כובע וסנדלים.
אך לא.
לפני נגלתה בחורה אינטלגנטית ומסודרת, חכמה שיודעת את מקומה. מההסתכלות שלי הבנתי שאין אדם בעולם שיכול להכתיב את חייה, גם לא הרב רמתי.
ואז שמעתי אותה, שמעתי את דעותיה.
לא.
החלטתי לא להקשיב לדיבורי הרב, אלא להתרכז בה ובתנועות ידייה. האם הן מתוך דקלום כלשהו שלמדה בבית או שמה הם יוצאים לה מתוך הלב פנימה.
הסתכלתי בפניה של נופר.
לא, היא לא אחת כזו שמישהו יבוא ויחזיק אותה בכוח ולא שברצונה במקום שגם חתולים יתלוננו בו; זו אחת שבחרה את הדרך שלה, לעבוד את השם יתברך והיא אוהבת כל דבר שהיא עושה.
ואנחנו... קשה לנו לקבל את השונה.
ואז הכל התחבר.
חכו שניה, האם שמעתם בכלל כמה עולה להשכיר דירה?
קחו בחור חילוני ממוצע שעובד וקורע גידים ושיניים, שימו אותו בדירה תל אביבית עם שמונה עשרה אנשים בחדר. שים לו שמיכה רעועה כוס מים (ושקע לחשמל לאייפון) ותגיד לו בחינם.
בתוך זמן קצר תהפוך בעיניו לבעל חסד גדול ונשמה ענקית ויודה לך כל חייו.
האם מישהי משלמת שם מקום שינה? אוכל? חשמל? מים? כביסה? והרשימה עוד ארוכה.
לא.
מה זה משנה איפה הן ישנות? בחירה שלהן. מפריע לך? תתרום להם מיטה.
והקטע הזה של השידוכים, תחליטו.
מכיוון אחד אתם מפרסמים שהוא מחתן בנות בגיל צעיר ומכיוון שני, הוא אוסר עליהן להתחתן.
הנה וידוי אישי: אני בת 22. מעולם לא יצאתי לשידוך ואני עדיין לא חושבת על זה.
אני בריאה ברוך השם, ממשפחה טובה ואני ללא עבר פלילי, אשכנזיה לא מפונקת ומעולם לא היתה לי בעיה עם ספרדים, אבל משום מה לא מרגישה מוכנה עדיין. והאנשים סביבי, מה לעשות, לא מקבלים זאת.
חיפשתי איפה רשמו עלי "תאריך אחרון לשיווק "אבל משום מה לא מצאתי. לדעתי, כמו שצריך רישיון לנהיגה צריך גם רישיון להיות אמא.
ממראה עיניי, ראיתי בנות טובות, צדיקות ומאושרות, והלוואי שהייתי צנועה כמותן.
צריך לומר את האמת: קשה לנו לקבל את השונה, וזה גם סיפורה של הפרשה.
חשוב לציין שאני לא מסכימה עם דברים רבים בהתנהלות הסמינר, אבל איש לא שאל אותי.
ומילה לסיום: זיכרו תמיד - משפחה יש רק אחת.
הצגת כל התגובות