חינוך או אילוף // טור חובה להורים ולמחנכים

אילוסטרציה (צילום: שאטרסטוק)

אנו רגילים לומר שלדרוש מילדינו התנהגות בסיסית הולמת - הינה מחויבת.

אנו רגילים להרגיל את הילדים בעשיית מצוות ורצון הבורא - ומבינים שזה חינוך.

אנו רגילים שמטרה מרכזית בחינוך הינה להורות להם את הנכון והטוב, ולחייב בשל כך שישמעו בקולנו - "סמכות הורית".

אנו חושבים כי כאשר הילד אינו עושה, את המצופה והנדרש ממנו "בצדק", הילד הוא בעייתי, עושה לנו בעיות או לא מרווה אותנו נחת.

התוצאה של הנחות אלו, בדרך כלל, הינה הצבת "רשימה" של מותר ואסור, נכון ולא נכון בפני הילד ודרישה-ציפייה כי יעמוד בהם. במילים אחרות מאלפים אותם להתנהגות הראויה לדעתנו.

השאלות שעלינו לשאול את עצמנו ביחס למסקנה זו הן, האם אכן זו המטרה שאנו רוצים להגיע עם ילדינו בחינוכם לתורה ולמצוות?

האם מצב כזה יוצר חיבור ועומק בעבודת ה'?

האם מהלכים כאלו יוצרים מערכת יחסים בריאה עם ההורים ורצון של הילד לקיים את רצונות הוריו?

ובעיקר, האם נכון לבוא בדרישות לילדינו גם כאשר אנו עומדים בדרישות אלו? (כי בדרישות האחרות שאיננו עומדים, אנו חכמים דיינו לא לדרוש זאת מהילדים). ובוודאי שצריך לשאול, האם נכון לבוא בדרישה כאשר אנו עצמנו איננו עומדים בדרישה המדוברת?!

בתחילת טיעוניי למה שאני סבור שהיא הגישה החינוכית הניאותה, אקדים תובנה ששמעתי ושופכת מעט אור על הנושא. לשם כתיבה בגיליון בנושא חינוך, קיימתי ראיון עם ראש ישיבת מאור התלמוד ברחובות, (העלון היה מקומי וראיינתי אנשי חינוך בעיר). הצגתי לו אז שאלה זו - האם אפשר לדרוש מהילד דברים שהאב עצמו לא עושה? הוא השיב לי בנחרצות כי אי אפשר לדרוש אף פעם מילד, גם אם האב או האם עושים את זה. מילד לא דורשים אלא עוזרים לילד לעשות.

ההבדל בין מי שעושה בעצמו להורה שאינו ברמה שמייחל לבנו, הוא דווקא ביכולת לעזור. הורה שלא עבר את המסלול ולא עשה את אשר דורש מהילד, לא מודע לקשיים ולאתגרים שהמשימות והשאיפות טומנים בחובן, ולכן הוא ידרוש מבלי לתת כלים לעזור ולסייע. לעומת זאת, ההורה שעשה את זה והיה שם בעצמו, הוא יודע שזה קשה, הוא יבין שאי אפשר לדרוש, ומה שניתן ורצוי לעשות, הוא בסך הכל לתת כלים לאפשר ולסייע לילד לעמוד במשימה.

מסקנתי על סמך הנחיה זו, הינה כי הגישה החינוכית של ההורה/המחנך ראויה שתהיה בשאיפה אל הכלים ולא אל התוצאות. איננו אמורים להגיש לילד את הרשימה של המותר והאסור, איננו אמורים לסדר לנו מטרות של תוצאות התנהגותיות הולמות ובלתי הולמות, ואיננו אמורים לבנות תבנית ברורה "כזה ראה וחנך".

אנו אמורים לבנות תשתית שיעניק לילד כלים שאיתם הוא אמור לבנות בעצמו את הרשימה הרצויה, תשתית שעליה הוא יוכל לבנות מערכת מושגים וערכים לחיות על פיה, תשתית שתאפשר לו הן את המוטיבציה והן את היכולות והמשאבים לבצע את אשר הוא מאמין שראוי ונאות.

חלק מרכזי ביישום רעיון זה, הוא ע"י יצירת רצון אצלו להיעזר בנו, שאנו נהפוך להיות אחד המשאבים שיש לו. בגיל צעיר זה לקבל מאתנו הנחיות והוראות וככל שגילו עולה להיות פחות מעורבים בהחלטות עצמן ורק לסייע לנתח צדדים וספקות כדי שהוא יקבל בעצמו את ההחלטה שנראית לו. אישית אני סבור שבחינוך טוב, בגילאים 14-16 כל ילד לפי בשלותו, כבר יכול להחליט בעצמו כל החלטה גורלית לעצמו, ולברר בעצמו את הערכים והעולם הרוחני - פנימי שלו.

יש מקום למאמר נפרד, אלו כלים אנו צריכים לפתח בילד שיוכל להצליח בחיים הגשמיים ואילו כלים אנו צריכים לפתח בילד לחיים של אמונה ועבודת ה'. במאמר זה אני מתמקד רק בכלי שנקרא "סמכות הורית", וכפי שהתבטאתי קודם הסמכות אמורה לבוא מלמטה למעלה דהיינו שהילד יקבל על עצמו את סמכותנו. (ובסמכות כוונתי לדברים שתוארו במקטע הקודם).

ישנם שני חלקים בחינוך ל"סמכות הורית". החלק האחד הוא האקטיבי, מה שכן צריך לעשות כדי לגרום שהילד יקבל על עצמו את הסמכות הרצויה. ואילו החלק השני הוא הסור מרע הפסיבי - הדברים אשר עלינו להימנע מלעשות בכדי למנוע את הרתיעה וההתנגדות לסמכותנו ההורית.

החלק הראשון, הדרכים אשר רצוי שננקוט בכדי להשיג ולכבוש את רצון הילד, הם בעצם מבוססים על גישה אחת מרכזית שבתפיסה שלנו אותה כל מעשינו ודיבורנו יתפרשו ויקבלו גוון שונה מאשר בהיעדר תפיסה זו.

עולם המחנכים מתחלק לשניים בהיבט זה, הראשון אלו בינינו שמחנכים בכדי לעשות את תפקידנו ולמלא את חובתנו כהורים ומחנכים כפי שהבורא חייב אותנו בהפקידו בידינו ילדים רכים תחת אחריותנו. הסוג השני הוא המחנכים אשר נמצאים שם בשביל הילד ורוצים שיהיה לו טוב, ואחת הדרכים לכך ואולי אף המרכזית שבהן היא להנחיל לו ערכים ודרך שיגיע אל הטוב האמתי.

המחנך צריך לשאול את עצמו, אם כן, האם אני מרגיש שאני מצליח כאשר הילד מצליח ומרגיש נכשל כאשר המצב איננו כן? אם כך הן שאלותיי, כנראה שאני מחנך לשם הצלחתי בחינוך. וכן בשאלות אלו - האם אני רוצה לרוות נחת מהילדים? האם אני מצפה מהם שיעשו את מה שאני או שכמותי חושבים שנכון, אף אם יכול להיות עוד דרכים טובות? והאם אני מרגיש שיש חובה לדאוג שהילד יצעד בדרך שאני מתווה לו? תשובה חיובית לשאלות אלו, לכאורה לדעתי, מראות כי האישיות המרכזית שאני שם בחינוך הילד, הוא האישיות של המחנך ולא של החניך, קרי של המבוגר-ההורה ולא של הילד.

לעומת זאת, אם מה שמטריד אותי הוא אושרו של הילד, האם נעים וטוב לו בחייו? האם הוא נהנה? האם הוא חש הצלחה? האם הוא מחובר לערכים שאני רוצה שיהיו לו? והאם הצלחתי לגרום לו ליהנות מהאמונה בה' ועבודת הבורא?

אם השאלות האחרונות הן אלו שמעסיקות אותי, אם על חלק מהשאלות הללו יש לי תשובה חיובית, ועל השאר אני רוצה להגיע למצב שאוכל לענות בחיוב, אזי כנראה שאני מחנך את הילד למענו ובשבילו. תחושה זו שלי, מסתבר שתעבור גם לילד. הוא יידע שאני רוצה בטובתו ולא בטובתי, הוא יידע שהוא יוכל לסמוך עלי והוא ירגיש שאני כנה עמו ולא מפעיל עליו טקטיקות שונות בכדי לקנות את ליבו. ילד כזה באופן טבעי יקבל עליו את סמכותי, החל מגיל צעיר ביותר, ברצותו להיתלות ולהיעזר בכח ואדם חזק ממנו שרוצה בטובתו.

החלק השני "סור מרע", דברים שכדאי להימנע מהם, באשר יש ביכולתן להרוס את המרקם של האימון שבנינו ביננו לבין ילדינו. ושוב ראוי לציין שרוב אם לא כל הדברים האלו נובעים מהגישה של חינוך למען טובת הילד. ולכן, לא נאמר לו את דעתנו כשלא צריך ולא נגביל ונאסור דבר אם לא ברור שצריך לאסור. ברירת המחדל צריכה להיות כן, אלא אם כן, יש סיבה ללא, ולא להיפך. נשתדל להביא את הילד לעצמאות מוקדם ככל שניתן ובהתאמה לכישוריו ולאופיו. נשתדל לפתוח בפניו מרחב גדול ככל שניתן של אפשרויות, שלא ירגיש חסום על ידינו. ואף ננסה לעזור לו להבקיע חומות שחוסמות אותו. ובעיקר נשתדל להתאים את הערכים לאופיו ולתחושותיו שיהיה איזון ושילוב ולא ניגודים וחוסר הכלה.

באופן כללי גישה חינוכית כזו אמורה אם הזמן לפתח באופן אוטומטי את ה"סמכות ההורית" ללא טיפים ועצות ("מלאכותיות" כמובן רק לדעתי), שיישומן לפעמים קשה לביצוע או אפילו רק "לעיכול".

אני מאחל לכל המחנכים שייהנו מהאתגר הנפלא והמיוחד של חינוך ילדים, אני מאחל לכם אהבה אמיתית וכנה לילדים, ובכל זאת שתרוו מהם הרבה נחת.

• הכותב הינו איש חינוך ברחובות. המאמר לעילוי נשמת מרת חני וינרוט ע"ה