פניא דמעלי שבתא, דקות ספורות טרם כניסת השבת, עת פורשת המלכה כנפיה על עולם המעשה, ובחובה מתנה טובה הישר מבית גנזיו של הקב"ה – יום קדושה ומנוחה.
על גבי המגש המוכסף ניצבים בגאון זוג פמוטי כסף נוצצים כשבראשם מרצדות שלהבות בהירות – נרות השבת שהודלקו זה עתה בידי אמא.
אבא עומד סמוך לדלת, פניו מאירות, מוכן ומזומן לצאת לבית הכנסת. בעוד ברכת 'שבת שלום' בפיו, רץ לעברו אפרים הקטן ומכריז: "גם אני רוצה ללכת לבית הכנסת!"
- "בשבוע שעבר השתוללת עם הילדים בחוץ!" מזכיר האב נשכחות.
- "אבל עכשיו אני מבטיח שאשב יפה!" מחנן אפרים בקולו.
אמא פונה לאב: "האם תיקח עמך את אפרים?"
אבא משיב בשאלה: "האם אפרים יתנהג יפה?!"
אבא ואמא מפנים יחד מבט שואל לעבר אפרים הקטן הניצב ליד פתח היציאה לבוש במחלצות השבת. אפרים מבין את הנשאל ומבטיח: "אבא, אמא אני אתנהג יפה!"
אבא חוזר ושואל למשנה תוקף: "אפרים, האם אתה מבטיח שתתנהג יפה?!"
אפרים מביט בו בעיניו הגדולות ומהנהן בראשו במרץ רב: "כן אבא, בטח, אני אתנהג יפה!"
אחת מן התכונות שחנן בהן הבורא את ההורים היא להבחין מתי מתכוון הילד ברצינות לדבריו ולהצהרותיו ומתי לא. הפעם זה נראה רציני.
לאחר הבטחה חגיגית שכזו מצד אפרים נטל אבא את ידו של הילד בתוך ידו, 'וילכו שניהם יחדיו'.
הבה נערוך היכרות מזורזת עם אפרים: אפרים הוא ילד נחמד כבן ארבע, פעיל במיוחד ומלא מרץ נעורים כרימון. ידו בכל וקולם של הכל עליו. בכל ששולח ידו הוא מסתבך ומעורר עליו את חמת המציק. יש לציין כי אפרים איננו ילד רע, חלילה. הוא בראש ובראשונה בעל לב טוב, משתדל לשמוע בקול הוריו ולעזור ככל יכולתו, אך לעיתים אין תכניותיו מציאותיות, או ליתר דיוק, כשהן הופכות למציאות - זו האחרונה הופכת למציאות עגומה.
כך גם הפעם, בעת שהוא מופיע עם אביו בשערי בית הכנסת חדור בלהט לשמוע בקול אבא. הוא מתיישב במקומו בצורה ישרה ומשתדל לא להפריע,
אך לפתע מגלה הוא דבר מעניין עד מאד: הסטנדרים המתקפלים משולחנות בית הכנסת - אפשר לקפלם ואפשר לפותחם, ואם תרצו, הרי כשמרימים אותם מגלים תחתיהם אוצר בלום: תא קטן האוצר בקרבו עולם ומלואו – סידורים, חומשים, עלון פרשת שבוע, משקפי קריאה וקופסת טבק.
אפרים החל לפתוח ולסגור את התא; אחר ניסה שני תאים יחד ואחר כך שלושה, ואז ניסה את כל השורה בבת אחת. הדבר חולל קול רעש גדול, קול הלמות הסטנדרים בקיפולם, ורעש באמצעה של תפילת שמונה עשרה אינו מהדברים החביבים על המתפללים, שהעירו לו נרגנות.
פנה ויצא לו אפרים מתוך שורת הספסלים ואז, לשמחתו, פגש את איציק חברו הטוב. החלו השניים מרדפים זה אחר זה במשחק 'תופסת' ברחבי בית הכנסת ואף השתדלו בעת שהמתפללים אחזו ב'קול ה' יחולל איילות' להתרוצץ סביב סביב כדרך האיילות במחולן ואף להשמיע את קולן. ולא של איילות בלבד השמיעו, אלא של עוד חיה ובהמה ועוף, ומחמת כן צללה אוזנם של המתפללים וקצרה רוחם ונטלום בידיהם וברגליהם והשליכום החוצה לקיים את המשך הפסוק 'ובהיכלו כולו אומר כבוד'…
אף הגבאי מחה באזני אביו של אפרים והתרה בו כי לא יעשה כן במקומנו, והוא לא יניח לדבר לקרות שנית.
ישב אבא בבושת פנים, אינו מסוגל להביט בפני כל וסופו ששב לביתו ופניו חפויות. כשנכנס קידמתו אמא בשאלה: "אבא, איך היה בבית הכנסת?"
- "אל תשאלי, עדיף שלא תדעי!" ואז הוא מספר לה את כל אשר קרהו ואת פרשת אשר לחש הגבאי באוזנו כי בפעם הבאה שיקרה הדבר יאלץ למצוא לעצמו מקום תפילה חילופי.
אמא עצובה. נפשה עגומה עליה, והיא תמיהה באוזניו של אבא: מה קרה לו לאפרים, הבן יקיר לי אפרים, הרי הבטיח מפורשות 'להתנהג יפה'?
הבה נרדה לעומקם של דברים ונגלה את שורשה של הבעיה. אם נתבונן היטב נגלה כי יש פעמים נוספות בהן מבקשים אנו מהילד להתנהג יפה. הנה דוגמא:
שעת צהריים. אפרים סיים זה עתה את ארוחת הצהריים והוא מבקש: "אני רוצה ללכת לשחק עם משה, את מרשה?"
משפחתו של משה מתגוררת בקומת הקרקע. לביתם צמודה חצר גדולה ויפה מלאה במשחקים. לא ייפלא, אפוא, שאפרים מחבב מאד ביקור בביתו של משה, זהו היעד המועדף עליו לבילוי שעות הפנאי שלו.
- "כן, אבל בתנאי שתחזור בארבע, ותתנהג יפה!"
הבה נבדוק עתה את תוכנה של הדרישה :
ההתחייבות 'להתנהג יפה' בעת משחק עם משה פירושה: לשמוע בקול הוריו של משה, להימנע מלרוץ לכביש, להיזהר מגרימת נזקים, אין להקים רעש המפריע לשכנים.
אך: לשחק? מותר! להשמיע קולות של בעלי חיים? מותר! לרוץ? מותר! ואף לקפץ במלא המרץ מותר! יש להקפיד לחזור הביתה בשעה שנקבעה ולהתנהג בדרך ארץ. אם ביצע זאת הרי ש'התנהג יפה'.
נמצא שלדרישה 'להתנהג יפה' ישנם פירושים ומשמעויות רבות, ובכל עת משתנה תוכן הדרישה לפי הזמן ולפי המקום. אך לא תמיד יודע הילד להבחין בין המצבים השונים. ייתכן מאד שבשעה שאפרים הבטיח כי יתנהג יפה בבית הכנסת, לנגד עיניו עמדה הבטחתו הקודמת (בה עמד בכבוד) כשהלך למשחק בביתו של משה. על כן התפלא מאוד כששמע שלא התנהג יפה בבית הכנסת. כשחולל אותם מעשים עצמם בחצרו של משה היה הדבר מותר ואף רצוי, 'טוב מאוד שייהנו קצת'... כך שמע בעצמו במפורש את אמא אומרת לאמו של משה כשהתבוננו בהם במשחקם. כעת עמדנו על שורש הבעיה. וכבר התחלנו בסלילת הדרך לפתרונה: להבהיר לילד באר היטב מה מצפים ממנו.
אך האם מכך שאבא מעיר וגוער: "נו", "ששש", "שב יפה", מכך יוכל אפרים להבין מהו בית כנסת? מה יש לעשות ומה אין? על אבא לשבת עם אפרים ולהסביר לו: "בית הכנסת הוא מקום קדוש, 'מקדש מעט'; אנו מתפללים בו והשכינה שרויה בו. אין לקפוץ ולהשתולל בבית הכנסת. קולות של חתול ותרנגול מפריעים למתפללים. בשלב פלוני בתפילה יש לעמוד, בשלב אחר יושבים". יש לתת הסבר קודם. הילד אינו יודע מעצמו מה לעשות!
כיצד עושים זאת נכונה בעז"ה במאמר הבא.
הרב דוד פיירמן בספר מיוחד "שולחן השבת יחד עם הילדים" 0548442639 shabat613shabat@gmail.com
הצגת כל התגובות