אומרים שזאת מחלה ישראלית ושכל הישראלים לוקים בה. אומרים עליה שהיא פוגעת באיכות החיים שלנו בארץ הזאת. אומרים שבגללה אנחנו נופלים בפכים הקטנים ושהיא שמכשילה אותנו גם בעניינים שברומו של עולם. אני מתכוונת לתיאוריה המקובלת שמכונה בשם המדעי: "לחכות לרגע האחרון".
ובכן– מודעות, כך לימדו אותי בהנחיית הורים ובקורסי חינוך שונים. מודעות היא זו שעושה את ההבדל. אם את מודעת לבעיה, לימדו אות,י אז כבר חצי ממנה פתרת. אז מתוך מודעות למחלה ולסימפטומים שלה אני מזרזת את ילדיי לפני כל יציאה או לפני כל כניסה. למשל כניסת שבת וחג. או יצאה מהבית לרגל אירוע או שמחה או אפילו סתם לנסיעה לישיבה. שלא מחכים לרגע האחרון. שמסיימים את ההכנות למשל שעתיים לפני ואז נחים... כוס קפה ועוגה.
שנים אני מנסה להשריש בהם את הרעיון בכל מיני דרכים ואמצעים. למשל את כל השעונים בבית אני מכוונת לרבע שעה איחור כך שגם מי שחיכה לרגע האחרון יישאר ברבע שעה של רווח אולי זה ימנע ממנו להפסיד את האוטובוס, למשל.
אז אצלנו בבית תשמעו כמה פעמים ביום את השאלה המוזרה: "מה השעה עכשיו באמת?" ובאמת שבסוף כולם מתבלבלים והשיטה עובדת אפילו עליי. כי גם אני שוכחת שהזזתי את המחוגים ויוצאת בריצת אמוק מהבית מידי בוקר כדי לא לאחר לעבודה ומגיעה על פי רוב כמה דקות לפני, בזכות המחוגים כמובן.
אלא שיש זמנים שאפילו זה לא עוזר. למשל כשהם יוצאים לישיבה. שישה זוגות תפילין על השולחן שישה מגבעות שש מזוודות פתוחות וכולם מחפשים את בגדיהם ולאן הם נעלמו, אלה שהיו כאן רק הרגע? ואני בתווך. מנסה לבדוק שהכול בסדר וכלום לא יחסר להם שם בצפון בדרום ובמרכז. ואז מתחילה עם הרשימה של השאלות: "לקחתם?..." והם עונים : "כן, אימא הכול בסדר." ואני שוב.. "לקחתם? הכנסתם?" נו, אני יודעת שה"כן בסדר" יתמוגג בדקה שבעלי יצפור למטה. ואז פתאום יתברר שהאחד שכח את נעלי השבת והשני את המגבעת והשלישי את הסוודר והרביעי את הארנק.
ובכן אני מתרוצצת עם הרשימה של השאלות ולא סומכת על התשובות של אף אחד, רק בודקת בשבע עיניים שהכול במקום. ואז הרוכסנים של המזוודות נסגרים סופית. ואני מתחילה לנשום לרווחה. וכשהם ארוזים במעילים והמגבעות הנכונות על הראש אני כבר מרשה לעצמי לחייך. והתפילין אחר כבוד מוכנסים לתיק היד בזהירות. אני מתחילה לארגן את מילות הפרידה. וכבר הצפירות מלמטה מאותות שזהו – הרגע אכן הגיע. והם מתחילים לרדת במדרגות ואני, כמו כל אימא (מודעת ושלא) שוב שואלת, רק ליתר ביטחון, "לא שכחתם כלום?" ואז אני רואה שניים שמתרוצצים בחדרים ושואלים אחד את השני "ראית את הרב-קו שלי ?"
"מה רב-קו עכשיו?" אני מתחילה להתעצבן. "שוב השארתם משהו לרגע האחרון?"
"מה פתאום, אני הנחתי את שלי על המזוודה."
" אני הנחתי את שלי על השולחן" מחרה השני מחזיק אחריו. והצפירות מלמטה מכריזות אם לא תמהרו תפסידו את האוטובוס. נו קחו כסף תשלמו בלי רב- קו, אני נכנעת. העיקר שיגיעו בזמן.
ואז אחד משמיע קול "אוי זה בכלל בכיס של החולצה שלי." והשני בודק והפלא ופלא גם שלו בכיס החולצה שלו.
"אז מה קרה?" אני שואלת מבולבלת, כי הצפירות למטה לא פוסקות. "זה סתם בגלל הלחץ -אימא." הם אומרים בחיוך נזהרים שלא להוסיף את המילה "שלך" ואני יודעת בבטחה שבלי "הלחץ שלי" הרב-קו לא היה בחולצות שלהם בכלל, ושהצפירות למטה היו נמשכות עוד שעה ארוכה. אז עוד חיבוק ואיחולי החלמה מושלמת ומהירה מהמחלה הישראלית שאיך שהוא לא נגמלנו ממנה לחלוטין. והם כבר בחוץ. ורק בערב כשהם מתקשרים מהישיבה מתברר שכל אחד לקח את הרב-קו של אחיו.