שלום, זו נטע (34) נשואה לאבירם (38) יש לנו 5 ילדים מתוקים. אני בת הזקונים של הוריי הי"ו.
לילדים שלנו הצמידו את הכינוי 'סוכריות קופצות'. הם כל כך מתוקים, אבל מלאים במרץ ובשמחה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בתחילה חשבנו שמי מהם עם בעיות קשב והיפראקטיביות, מהר מאוד הבנו שה'מוקפצים' שלנו הם פשוט שמחים, ילדים שטוב להם בחיים ומנצלים את הילדות עד תום.
כבת מעוכבת שידוך, הוריי תמיד ציפו לשמוע שאני לקראת חתונה. בכל פגישה היה עליי לחץ גדול מצד הוריי להתפשר קצת על הדרישות הבסיסיות שלי. "אני רוצה כבר לראות ממך נכדים", היה אבא שלי מתחנן אחרי כל פגישה.
ידעתי שאבא שלי שהיה כבר אז בגיל מבוגר דיבר בשפה שלו. אני לא יכולתי להתפשר על דברים מסוימים, וחיכיתי בסבלנות לבחור שלי. כשהגעתי לגיל 24 הציעו את אבירם, זה היה שידוך החלומות שלי.
אחרי החתונה, ללכת להוריי לשבת זה היה מאוד נחמד. יש להם דירה פרטית, עם גינה וחצר רחבה, והוריי היו מאוד אוהבים כשאנו באים, ואנחנו עשינו זאת בטוב טעם ולא יותר מדי.
כשהילדים גדלו קצת והגיעו לגיל ה'מוקפצים' שמתי לב שהוריי לא מפסיקים להעיר להם על כל דבר שהם עושים.
- תיזהר על העציץ
- למה אתה מוזג שתיה עד הסוף?
- למה אתה נוטל תמיד ידיים אחרי כולם?
- לא קמים מהשולחן עד שמסיימים את האוכל.
- אתה ברכת בכלל ברכת המזון?
- של מי הכוס הזו שמלאה עדיין עד הסוף?
- לא לשחק כאן בכדור, ותפסיק לשיר בקול.
- למה אתה מלוכלך ככה, מה קורה לך?!
- אל תפתח את המיץ תפוזים עוד לא נגמרה הקולה.
- לא לדבר עכשיו, תהיו בשקט.
- סבא הולך לישון, ואם יהיה רעש סבא מאוד כועס, אתם שומעים אותי?!
- תפסיק לבכות כבר, מה יש לך?
ועוד משפטים שאין כאן המקום להאריך בהם.
אני מאוד הבנתי אותם, הם התבגרו וזה לא פשוט עכשיו להיכנס לעולמם של ילדים. אבל הילדים הגיעו למצב שהם לא רוצים ללכת לשבת לסבא וסבתא, ואני לא ידעתי מה לעשות עם זה: מצד אחד - הם לא ינהלו אותנו, ולהיכן שאנו הולכים הם תמיד איתנו. מצד שני - הם סובלים שם באמת.
אבל הוריי לא הפסיקו להזמין, והפצירו שנבוא בכל הזדמנות. לומר להם "זה לא מסתדר השבת", לא יכולנו להגיד בכל פעם שהם הזמינו, והמשכנו להגיע כשאני ואבירם כל השבת עם אצבע על ההדק. היינו בלחץ מהוריי שלא יקרה משהו. האירוח הפך לסיוט של ממש, ותמיד חששנו מכל תפנית שעלולה להתרחש.
זה לא יכול היה להמשיך כך, והחלטנו שלא להגיע לשבתות ובכל פעם בחרנו סיבה אחרת. הוריי מאוד נפגעו, וכאן כבר היינו חייבים לשתף אותם.
אני ואבירם הלכנו אליהם לביקור בשעות הערב, עם עוגה שלי שהם מאוד אוהבים.
הסברנו להם את המצב, שהקושי שלנו מאוד גדול בפרט שאני הבת הקטנה ועדיין עם ילדים קטנים, ובכל פעם אנו חוששים שלא יקרה משהו שיקפיץ אותם. "אנחנו מאוד רוצים לבוא אבל אנחנו לא רוצים להקשות", אמרנו להם.
הוריי לא נתנו לנו ללכת מבלי שנבטיח שנגיע בשבת הקרובה. "הכל בסדר, אני פשוט דואג, זה מגיע ממקום של דאגה והכל בסדר. תבואו ותרגישו בנוח", אמר לנו אבא שלי. "לבית תמיד חוזרים, וזה הבית שלכם לעולם", אמרה אמא בהתרגשות. ניסינו להתחמק אבל הם התעקשו ולא ויתרו.
בכדי לכבד אותם הגענו לשבת, לא לפני שהקדמנו שיחה עם הילדים על התנהגות רגועה ונאותה בבית של סבא וסבתא, במה שניתן.
אבל אז קרה משהו בלתי צפוי.
ניתאי ניפץ את שמשת הזכוכית של דלת המרפסת, אבא שלי שהיה ישן באותו הזמן קפץ כמו חייל ממיטתו, ורץ לכיוון הזירה. מה שהוא ראה שם הוציא אותו מדעתו, והוא החל לצעוק על ניתאי. "טיפש מטופש אחד, תראה מה עשית? מאז שבאת לכאן אתה רק עושה בעיות - לך מפה, לך!".
ניתאי נבהל והחל לבכות. אחריו בכתה יעלי שהייתה במקום ונבהלה מאוד. אני ואבירם קמנו בבהלה לכיוון הרעש, והאנדרלמוסיה הייתה בעיצומה.
הילדים לא ציפו לשמוע צעקות כאלה מהסבא שלהם, ואנחנו שלא הלכנו לישון בכדי לשמור על השקט של ילדינו, לא ציפינו למהומה הזו. אמא שלי גערה באבא שלי שיירגע ויפסיק לצעוק, אבא שלי הגיב לה כדרכו, ואנחנו רצינו פשוט לברוח משם.
במוצ"ש נפרדנו לשלום, ומאז אנו מגיעים להוריי רק באמצע השבוע ולא יותר משעתיים רצופות.
הוריי כנראה הבינו שזה גדול עליהם, הם כבר תקופה ארוכה היו ללא ילדים בבית כי ארבעת אחיי ואחיותיי ללא ילדים בגיל הזה. זה היה נראה כאילו שהשבת הזו אחרי השיחה עימם, הייתה כל כך מושגחת להסביר להם שהם צריכים לבחור בין הנכדים לבין אזור הנוחות המתבגרת.
חשוב לקיים שיחה מקדימה
לפני שהולכים לכל מקום עם הילדים, חשוב להסביר להם להיכן הולכים, למה הולכים, איך צריך להתנהג וכו'. ובנידון שלנו צריך לשקף לילדים איך צריכה להיות שבת אצל סבא וסבתא, לשתף אותם על הגיל שלהם המתבגר, ולמנוע בעיות שעלולות לצוץ בהמשך השבת.
חשבתי על המילים של אבא שלי: "אני רוצה כבר לראות ממך נכדים", ורציתי לשאול אותו: "הנה, הם כאן, למה כל דבר מקפיץ אותך?". אבל זה ההורים שלי, וזהו. הבנתי שאני חייבת להבין את המצב הזה, ולראות בזה סוג של קושי נורמלי בגיל שלהם, גם אם אני מבינה שהם צריכים להבין שלכל ילד יש חוויה של 'סבא וסבתא', ואני מצפה מהם לטפח אותה ולתת מעצמם פעם בכמה שבתות.
מה שההורים לא יכולים לתת לילד מבחינה חינוכית, נותנים הסבא והסבתא. הבית של סבא וסבתא זה לא בית משפט, אלא המקום להרגיש כיף ולאסוף זיכרונות, ומה שסבא וסבתא נותנים אף אחד לא יכול לתת.
לא להזמין כשקשה לכם
אתם רוצים לארח את בניכם ובנותיכם עם נכדיכם ואתם מוכנים לוותר מעט על אזור הנוחות שלכם? תזמינו אותם. קשה לכם ואתם לא יכולים בגיל כזה? פשוט אל תזמינו אותם בתדירות גבוהה, ואל תתנו לאירועים כאלו להגיע. כי כל חיכוך בין סבא וסבתא לנכדים, הוא סוג של חסך לנכדים להמשך החיים.
הפחד של 'מה יגידו השכנים'
פעמים חוששים הורים שלא יעבור זמן מה שאחד הילדים לא בא אליהם שבת, הם נפגעים מכך בטענה שזה נראה שלא אוהבים להגיע אליהם, החשש מ'מה יגידו' גובר על שאר השיקולים, והם מזמינים וסובלים את האירוח הזה.
זה לא שווה, זה לא בריא, וזה לא נכון, כי בסוף כולם סובלים ונוצרת התנגדות משני הצדדים. יצירת התנגדות היא הטיפוח הכי מוצלח לריחוק, ויש כמות נכבדת של בנים ובנות נשואים שנמנעים להגיע להורים שלהם בגין כך וזה כואב.
כשהורים לוחצים לבוא אליהם לשבת
ישנם הורים שיש להם קושי שמישהו לא מגיע כשהם מבקשים. הם שוכחים את התקופה שהם היו צעירים ולא תמיד הסתדר להם ולא משנה למה. פעמים רבות אלו מקרים מאוד נחוצים שהזוג צריך להישאר בבית, וההורים מגבירים לחץ והזוג כופה את עצמו.
אם הם היו יודעים כמה ריב ומדון מתפתח בין בני הזוג הצעירים אותם הם כופים להגיע אליהם, הם לא היו חושבים לרגע ללחוץ. ההזמנה צריכה להיות כהצעה של כבוד ואהבה, ולא של לחץ וכפייה שהורסת כל חלקה טובה אצל הזוגות הצעירים הללו.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אם ההורים ייתנו הרגשה לבני ביתם שהאירוח שלהם הוא סוג של רוגע ואוירה טובה ובלי תנאים, הם יצליחו לאחד את כולם יחד באמת. לא בשביל תמונה יפה עבור ההורים, לא בשביל השכנים, ולא בשביל לרצות מישהו, אלא כי הבית שלהם זה המקום בו מתאספים כולם יחד ומעלים זיכרונות. כאן ההורים משאירים את הדור הבא שלהם, מאוחד, חזק, אוהב, ובתחושה של עוד.