הסיפור מתחיל בלבוב של שנת תקפ"ח (1828). התינוק שנולד למשפחה מיוחסת בגיל 12 איבד את אביו. אמו, מרים מירל, נותרה לבדה עם שלושת בניה ושמונת בנותיה - משימה כמעט בלתי אפשרית במציאות של אז. אך היא לא נכנעה. היא חינכה את ילדיה לחיים של תורה ועבודה, והבן יצחק יהודה התמסר ללימודיו בלהט שלא נראה כמותו.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
הוא למד אצל רבי יוסף שאול נתנזון בלבוב, ונמסר עליו כי למד אלף לילות ברציפות, בעמידה ובהתמדה שלא נודעה דומה לה.
הדרך לרבנות: מזורובנה ללבוב
בשנת ה'תר"ח (1848) נישא יצחק יהודה לשרה, בת הנגיד ר' אהרן אללערהאנד מהעיר זורובנה. נולדו להם שני ילדים - הדסה ואהרן. הזוג התגורר בזורובנה, ושם החל הבעל הצעיר לענות באופן לא רשמי על שאלות הלכתיות. המוניטין שלו התפשט במהירות, ובשנת ה'תרי"ז (1857) התמנה רשמית כרב העיר.
אחרי חצי שנה הוא נקרא לכהן כרבה של בערזאן, שם שימש 13 שנים. בשנת ה'תר"ל (1870) קיבל את המינוי המכובד לרבנות פשמישל, אחת הקהילות החשובות בגליציה. במהלך 24 שנות כהונתו פקדה אותו טרגדיה, רעייתו הראשונה נפטרה בט"ו אדר ה'תרמ"ז (1887).
לאחר זמן מה נישא בזיווג שני לגליקל, נכדתו של רבי עקיבא איגר. היא הייתה גרושתו של רבי שמעון סופר מערלוי[1], והוא גידל בביתו את בנה מנישואיה הקודמים, רבי עקיבא סופר מלבוב.
רבה של לבוב
בשנת ה'תרנ"ד (1894), כבר כשהיה בן 66, מונה לרבה של לבוב, למברג הגדולה, המטרופולין של גליציה, כממשיך למורו ורבו רבי יוסף שאול נתנזון, בעל ה'שואל ומשיב'.
"אם אפשר לומר בימינו על איש שלא הלך ארבע אמות בלי תורה, היה זה רבנו הגאון", כתבו עליו בני דורו. למרות העומס האדיר של המשרה, הוא לא עזב את התורה לרגע. מי שביקר אותו יכול היה לראות מחזה מדהים הגאון המובהק, שגדולי הדור מכל קצווי הארץ נזקקו להוראתו, יושב ולומד עם בחורים צעירים שאפילו לא הבינו את ערכו האמתי.
אבל מה שבאמת הפך את הרב שמלקיש לאחד מגדולי הפוסקים הוא ספרו שו"ת "בית יצחק" - שישה חלקים מונומנטליים על ארבעת חלקי השולחן ערוך.
"הוא שלט בגנזכי הספרות התלמודית הישנה כאחד הקדמונים", העידו עליו. "הוא היה שר התורה ומרא דכולא תלמודא במלוא מובן המילים".
כשהטכנולוגיה פוגשת הלכה
בימיו, העולם התפתח בצעדי ענק. טלגרף, טלפון, קרונות חשמליות, חשמל - כל אלה היו טכנולוגיות חדשות לגמרי שדרשו התייחסות הלכתית. והוא התייחס אליהם בתשובותיו.
החידוש המפורסם ביותר שלו היה משנת תרנ"ה (1895), כשהוא דן בשאלת השימוש בטלפון בשבת. הוא חידד המושג שהפך לאבן יסוד בהלכה "מוליד זרם" איסור מדרבנן על הפעלת מכשיר חשמלי בשבת בגלל "התעוררות כח החשמל". זה היה המשך לאיסור "מוליד ריח" מהגמרא, שהורחב כעת לעולם החשמל החדש.
גיור וקבלת מצוות
בסוגיית קבלת מצוות בגיור, הוא נחשב לאבי השיטה המחמירה לפיה אם מתברר שגר אינו מתכוון לשמור מצוות - גיורו בטל.
הרב שמלקיש היה דרשן יוצא דופן. "היה לו פה מפיק מרגליות, קול חזק וסברת לשון עד להפליא", תיעדו בני דורו. דרשותיו בשבת הגדול ובשבת שובה היו אירועים שהמשיכו קהל עצום. "ירעם בקולו נפלאות דברי כבושין ומוסר לעם עד אשר הניעו אמות הספים", כתבו עליו, "מה שאין איש במיטב שנותיו יכול לעשות כך".
עוד שנתיים לפני פטירתו כשהיה כבר בן 75, הוא עדיין דרש בבית הכנסת הגדול בכוח מלא.
מעשה מבהיל סופר על הרב שמלקיש. אירע בתקופת כהונתו כרבה של לבוב, באה אליו חסידה נגידה ובעלת נכסים וסיפרה לו על בעלה שהיה חולה מסוכן, והיא בקשה משר התורה שיתפלל עבורו להחלמתו. היא הוסיפה שאם בעלה יחזור לאיתנו היא מתחייבת להקדיש מגרש לצורך בנין בית הכנסת, והיא מתחייבת לחתן את ביתה בעלת המום לבן תורה וצורבה מדרבנן.
ענה לה הגרי"י שמלקיש: "את המגרש לבנין בית הכנסת נקבל ברצון רב, ואת הבת בעלת המום אין צורך להשיאה דווקא לצורבא מדרבנן, כי היא תהיה טובה למדי בשביל עורך דין"... (הבוקר, 9 לספטמבר 1953).
ארץ ישראל
לצד גדולתו התורנית, הרב שמלקיש חתם על הצהרת היסוד של תנועת המזרחי יחד עם הגאון רבי שלמה הכהן בעל חשק שלמה, אחיו רבי בצלאל הכהן, והרב חנוך הניך אייגיש בעל המרחשת (שלימים שפרש מהמזרחי בעקבות ביזוי מרן בעל האחיעזר בפרשת רבנות וילנה המפורסמת).
יום כיפורים שהפך ליום אבל
ראש השנה תרס"ו היה שונה. הגוף הזקן, שעבד בלי הפסקה כמעט 80 שנה, תש. הוא התפלל במניין קטן בביתו. בשבת שובה שלאחר מכן, עזבוהו כוחותיו האחרונים. במוצאי שבת חלפה בעיר השמועה המרה: הרב חולה מסוכן.
ערב יום הכיפורים הפך ליום אבל. כשאנשים נפגשו ברחוב, שאלתם הראשונה הייתה על מצב בריאות הרב. ביתו היה מלא כל היום. בחוץ התאספו כתות כתות של אנשים, על פניהם אותות תוגה פנימית.
כשירד היום לערוב, נאלצו בני העיר להתפזר לבתי הכנסת. אבל זכרונו לא מש מהם אף רגע. "כולם ראו את השבר הגדול הבא על גליציה בכלל ועל עדת לבוב בפרט", תיעדו.
ואז זה קרה. בליל יום הכיפורים תרס"ו, עלתה נשמתו למעלה.
למחרת יום הכיפורים, בשעה 11 בבוקר, יצאה הלוויה. הזמן היה קצר מדי - רק בסוף הלילה הגיעה השמועה לערים הקרובות, ורק מעט רבנים הספיקו להגיע: הרבנים מיארטשוב, מקילוקוב, מגלגורא ומשטשעריץ. אבל מה שקרה בלבוב היה חסר תקדים.
"ההשתתפות בהלוויה הייתה גדולה מאוד", כתבו הכתבים באותם ימים. "מכל שדרות העם עזבו את עסקיהם ובאו להראות את כבודו האחרון". עשרות אלפים יצאו לרחובות. הדוחק היה כה גדול שזקנים לא יכלו לעמוד. הגשם שטף ארצה וכולם עמדו חצי יום תחת כיפת השמים.
ברחובות שעברה המיטה נסגרו כל החנויות. המון אנשים, נשים וטף ליווהו.
הטהרה נעשתה במעון הרב כמנהג העיר, אבל ההקפות נעשו בחצר בית הקברות. כשהגיעה ההלוויה לבית הכנסת הגדול, המתינו שם כבר אלפי אנשים לארון הקודש. אבל המיטה לא הוכנסה לבית הכנסת.
בבית העלמין הספידו: נשיא העדה הד"ר ביק, נכדו הרב אהרן לוין אב"ד סמבור (שיהפך בעצמו לאחד ממנהיגי אגודת ישראל), הגאון רבי אליעזר מישל מגלגורא, והגאון רבי בנימין וולף שיינבלום משטשעריץ. חתנו, הרב נתן לוין, ואב בית הדין הממלא מקום, הרב אריה ליב ברודא, קראו נהי ויללה.
הרב משטשעריץ חיבר את פטירתו לעניין יום הכיפורים: הוא הזכיר את דעת הרמ"א שיש שרצו לעשות שני ימי כיפורים, אך משום שאין רוב הציבור יכול לעמוד בכך לא נהגו כן. אך מכיוון שמיתת צדיקים מכפרת, הרי שיום הקבורה היה כמו יום כיפורים שני. "נתנו איש כופר נפשו" - כשכל ישראל עשה תשובה ונתכפרו לו העוונות, ואם אין עוון אין יסורים, אם כן מיתתו היתה כדי "ולא יהיה בהם נגף" - להמליץ טוב על ישראל ולכפר עליהם.
"שבר גדול נשברה היהדות כולה", כתבו עליו לאחר פטירתו. "הוא חנה בגליציה ומצודתו הייתה פרושה בכל תפוצות הגולה. בכל בתי מדרשות קולו של יעקב נשמע ב'בית יצחק'".
הוא נטמן בבית הקברות היהודי בלבוב. בניין בית הכנסת שבו כיהן, עם המדרגות שעליהן עמדו אלפים באותה הלוויה, עדיין עומד על מכונו.
ספריו, במיוחד שיטתו באיסור חשמל בשבת ופסיקתו בעניין גיור, ממשיכים להשפיע על ההלכה עד היום.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
זה היה המתמיד שלמד אלף לילות ברציפות, שכיהן כרבה של לבוב במשך 11 שנים, ושזכה לעלות לישיבה של מעלה בליל יום הכיפורים, בדיוק ברגע שבו העם היהודי אומר "סלחתי כדבריך".
לקריאה נוספת:
- שו"ת בית יצחק - שישה חלקים על ארבעת חלקי השולחן ערוך, מאת הרב יצחק יהודה שמלקיש
- עיתון "מחזיקי הדת", י"ד תשרי תרס"ה (אוקטובר 1905) - מאמר המערכת, הספדים ותיאור ההלוויה
- מאיר וונדר, "אנציקלופדיה לחכמי גליציה", חלק ה', עמ' 334–341
- אריה מנצ'ר (עורך), "ספר פשמישל", תל אביב: ארגון יוצאי פשמישל בישראל, תשכ"ד (1964), עמ' 65
מקורות מקוונים:
- אישי ישראל (isheiisrael.wordpress.com)
[1] ר"ש סופר נשא את בת דודתו והתגרש ממנה. בנם היה נין כפול של ר"ע איגר והחתם סופר.
- ישראל שפירא - היסטוריון ומרצה בכיר, חוקר ארץ ישראל ומדריך טיולים | לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com
0 תגובות