זה היה בצהרי היום, נכנסתי לתחנת הדלק המקומית ומשהו בקופה 'תפס' אותי. המוכר, הבחור הצעיר בקופה, היה נראה לי מוּכּר, מוכר מאוד. אמנם הוא היה גלוי ראש עם תספורת רחובית צועקת - אך זיהיתי מבעד למעטה הקשוח את מוישי (שם בדוי), בנם של השכנים היקרים, שעוד זכרתי איך למד בהתמדה בבית הכנסת השכונתי, ונדהמתי לראותו כך באשפתות.
יתרה מכך, אך לפני שנה חלתה אימו ונפטרה ל"ע, וכמו היום אני זוכר את תפילותיו והתחזקותו בצל המחלה של אימו, ואיך שמר על הרוממות הרוחנית שלו על אף כל הקשיים הנוראיים - ודווקא בשל כך תמיהתי גברה שבעתיים.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בצעדים מהוססים מעט פסעתי לעבר הקופה, תוך שאני מנסה ללכוד את מבטו של מוישי. לאחר חילופי דברים קצרים הרגשתי כי הוא פתוח לשאלה המנקרת במוחי, ושטחתי בפניו את תמיהתי כיצד דווקא לאחר התמודדות העילאית שלו בגבורה מעוררת השתאות בזמן מחלתה של אימו - ירד לשאול תחתית.
את הסיפור הנורא והמצמרר ששמעתי מפיו, כנראה לעולם לא אשכח.
ביום בהיר אחד, הוא מספר לי בעיניים מצועפות, אימי היקרה עליה השלום הרגישה מעט חולשה, לאחר שהחולשה הלכה והתפשטה - אימי יצאה לבדיקות מקיפות שבסיומן הגיעה התשובה הברורה והכואבת: אמא היקרה חולה במחלה הנוראה.
בהחלטה נחרצת, שלא ידוע לנו מתי התקבלה, החליטו ההורים פה אחד להסתיר את דבר המחלה המקננת בגופה של אם המשפחה, ולא לספר ל-א-ף א-ח-ד. לא להורים משני הצדדים, לא לאחים ולא לגיסים, ואפילו לא לילדים. כלום.
הזמן חלף, המשפחה חייה חיים שלווים, ואין לאיש מושג מהאסון המתרגש ובא על האם האהובה. וכל הזמן המחלה הולכת ומתפשטת - עד שלא הייתה ברירה להורים והם גילו לילדים על מחלת האם - שכמובן נחתה עליהם כרעם ביום בהיר.
לא היה לנו כל כך זמן לעכל, הוא ממשיך ומספר, כי תוך מספר שבועות אמא היקרה נאספה לבית עולמה, ואנחנו - הילדים והמשפחה - נותרנו המומים כואבים וחסרי אונים אל מול השבר שפקד אותנו.
אלא שדווקא לאחר השבעה והשלושים, במקום לאסוף את השברים ולקום מן האפר, המרמור והכעס על ההסתרה של ההורים פרץ באחת - ופשוט לא הצלחנו להמשיך באותה הדרך.
לא אשכח, הוא מספר לי תוך שדמעות זולגות מעיניו, איך ניגשנו לאבא לאחר השלושים ושפכנו לפניו את מרירות ליבנו; "אבא למה שיקרת לנו?!" זעקנו. אמרנו לאבא - אם היית מספר לנו מוקדם היינו מנסים לעשות משהו, או לכל הפחות היינו מעכלים את הבשורה הקשה בדרך הנכונה.
(הערה: אין כאן משום העברת ביקורת על האב, ואין לנו אפס קצהו של זכות לדון בכלל, אנו רק מביאים את הסיפור כהווייתו מפי הבן. ש.צ).
לא אלאה אותך בהתדרדרות המהירה שקרתה לאחר מכן: אני ואחי ירדנו מהדרך למגינת ליבו של אבא, אח נוסף לקח חומרים ממכרים בכדי לברוח מהכאב והצער - עד כדי שהשתבש ונלקח למוסד פסיכיאטרי סגור. ואם לא היה די בכך - משפחתה של אימי עליה השלום בנתק מאבא בשל כעסם על כך שהסתיר מהם את המחלה ולא נתן להם את האפשרות לעזור בזמן אמת.
כשמוישי סיים את המונולוג המצמרר לא יכולתי לעצור את דמעותיי על הצער הכפול שהגיע למשפחה - על פטירת האם ועל קריעת המשפחה שבאה בעקבות ההחלטה להסתיר את המחלה.
למה אנשים מסתירים?
במחשבה ראשונה, ההחלטה להסתיר מחלה או כל בעיה רפואית נראית הגיונית לחלוטין - הן כל אדם חפץ לשמור על פרטיותו ואינו מעוניין לשתף את הציבור בהתמודדויות העוברות עליו.
אלא שבמחשבה שניה, יש כאן נקודה שיש להתעמק בה ולשאול: ממה אנשים מפחדים? הן אדם שחלה או מתמודד עם בעיה רפואית לא עשה שום דבר רע ובוודאי שזה לא היה מבחירתו - וממה יש להתבייש?
אלא שכאן מסתתרת סיבה שלצערנו היא די מגזרית: אדם חרדי המתמודד עם בעיה רפואית מרגיש שונה מהכלל, ובדור הסטיגמטי שלנו מי ששונה שווה פחות, ואת הדבר הזה עלינו לעקר ולשרש ולזעוק בקול גדול: גם מי ששונה לא שווה פחות.
לפני שאתם נזעקים עלינו כביכול אלו טענות אנטישמיות כנגד המגזר החרדי, המציאות מוכיחה שבמגזר הכללי יש יותר כבוד ומודעות לאנשים המתמודדים עם בעיות רפואיות, ואנשים בולטים נוהגים לחשוף את דבר מחלתם ללא חשש ומורא.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
עלינו ללמוד מהם גישה זו לחיים - כל אחד מתמודד עם המתנות אותן קיבל מריבון כל העולמים, אל לנו לחשוב ולחשוש כי בגלל שאנו שונים במשהו מכלל הציבור אנו שווים פחות.
חורף בריא!
0 תגובות