בעל תואר ראשון בחינוך, משמש כר"מ ויועץ חינוכי בישיבות, ועוסק בקידום נוער בתחומי החינוך, רווחה ומשפחה | מדי שבוע, מפרסם מאמרים ב'כיכר השבת' המשלבים תובנות וסיפורים מהשטח, ומציע נקודות מבט שונות על נושאים חברתיים הנוגעים לחינוך וחברה ולתא המשפחתי
זה היה יום שישי רגיל. אשתי, כמו בכל
שבוע, נכנסה לחדר של הבנים לעשות סדר, להחליף מצעים, לארגן את הארונות. היא פתחה
את הארון של נתי, הזיזה כמה חולצות לבנות, ואז היא קלטה אותה - שקית פלסטיק פשוטה,
מוחבאת עמוק מאחור, בפינה הכי חשוכה של המדף (מגזין כיכר)
שעה קלה לפני שהיינו אמורים לצאת לפגישה החמישית, השדכנית התקשרה לאמא שלי בטון נרגש במיוחד: "נו, תתכוננו, הבחורה אמרה לי עכשיו שהיא פשוט מתרגשת לקראת הוורט! היא רק אמרה שאצלם נוהגים לקבל את ברכת הרב שלהם, וסוגרים עניין". אמא שלי כבר החלה לדמוע מאושר. ואני? אני הרגשתי שמצאתי את האחת שרואה את הנשמה שלי (מגזין כיכר)
הקושי הגדול ביותר ברגעים הדרמטיים הללו, מעבר לפגיעה הפיזית, הוא הפחד. הפחד המשתק שמאיים לשתק לך את השרירים ולגרום לך להרים ידיים. הייתי יכול בקלות להשלים עם רוע הגזירה, להבין שזהו, זה נגמר, ולהיכנע למציאות הנוראה. אבל הכוחות שהקב"ה נטע בי באותן שניות היו עצומים, והחלטתי שאני לא מוותר - אני נלחם על החיים שלי עד טיפת הדם האחרונה (מגזין כיכר)
מאז שמיכל נכנסה למשפחה, אמא שלי הפכה למבקרת
הרשמית של מירי. "איילת, ראית מה זה?" היא הייתה לוחשת לי בטלפון
"הגעתי למירי ביום שלישי, והצעצועים של הילדים היו מפוזרים בסלון. ומוטי? שוב
הסתובב בלי גרביים, ובכלל נראה לי שהיא לא מבשלת להם. ואני לא מדברת על איך שהיא
נוהגת, ראית איך היא לקחה את הסיבוב ברחוב ארלוזורוב? הלב שלי כמעט יצא מהמקום,
היא פשוט פזיזה" (מגזין כיכר)
אתם העם הנבחר. אתם העם היפה שכולם שונאים, ודווקא בגלל זה אתם משמשים כסמל ודוגמה לעולם כולו. העולם מביט בכם ורואה מהי עוצמה. אתם פשוט הדוגמה הכי יפה שיש לאנושות כולה (מגזין כיכר)
חמותי היא אישה שחיה למען
ה"ביחד" המשפחתי. היא טיפוס קלאסי שמודד את ההצלחה שלה לפי כמות החיוכים
סביב השולחן. הנתק בנינו שיגע אותה. היא קלטה שאני כבר לא נשאר לשתות קפה, שאני
מוצא תירוצים למה לא להגיע, ושהמרחק ביני לבין מנשה הפך לחומת בטון (מגזין כיכר)
זה מוציא אותו פשוט חסר אחריות, אחד שמדבר במילון מונחים מקצועי וחינוכי, אבל את הדבר הפשוט ביותר שהיה צריך לעשות – לא עשה. זה כמו לדפוק על מקרר כי הוא לא עובד, בזמן שהתקע בכלל לא בחשמל (מגזין כיכר)
אנחנו
הבנים והבנות,
שכבר
הקמנו את ביתנו,
לא
ידענו איך לאכול את זה...
אבא
שלנו?
זה
שהיה מחמיר בכל דבר שבקדושה,
והיה
רודה בנו על עניינים שאין בהם הלכה ברורה
מתוך חשש,
עכשיו
עובר על איסורים?
מה
קרה לו פתאום? (מגזין כיכר)
השוטר, רגע לפני שחזר לניידת, הוריד פתאום את הראש אל תוך החלון. הוא הביט ביהודה במשך כמה שניות ארוכות, שניות שנראו כמו נצח. משהו במתח של יהודה, בשקט שלו, כנראה הדליק אצלו נורה אדומה. "תן לי תעודה זהות בבקשה", הוא אמר ליהודה (מגזין כיכר)
הבנתי שהמנכ"ל פשוט לא יכול לראות אותי,
אולי המעמד שלי בחברה עם מאות עובדים עימם הייתי בקשר טוב, לא עשה לא טוב. אבל הבנתי
מיד שכשהשחיתות מנהלת, אני חייב להגן על עצמי. פניתי לאחד מעורכי הדין בצמרת. הוא שמע
אותי, הבין את הסיטואציה, ושלח מכתב למנכ"ל שגרם לו להתגרד ולהזיע גם כשהיה קר
מאוד באותה תקופה (מגזין כיכר)
השנאה והלכלוך האלו הם לא רק פוליטיקה, הם רעל חברתי מזוקק. כשמנהיגים (או אלו שרוצים להיות כאלו) משתמשים בשפה כזו, כשהם מסרבים לפרגן על הצלחות לאומיות רק כי הן רשומות על שם היריב – הם קורעים את הנשמה של העם הזה, ועוד לא הזכרתי את הכוח שהם נותנים לאויב על ידי ההתנהגות שלהם (מאמרים)
היה ברור לי שהוא מנסה לסחוט מאיתנו הערכה.
הוא רצה שנראה בו איזה "מלאך" שלא שייך לעולם החומרי של סמרטוטים ומגבים.
האמת היא שפשוט בזנו לו. אבל בתוך הבוז, התחילה לחלחל אצלי גם חולשה (משפחה)
חשבתי ששוב הצלתי את המצב, חשבתי שהשקט יישמר. אבל אז, בפעם הראשונה בחיים, איציק לא חייך. הוא השפיל את מבטו אל הצלחת, ובלע את מה
שנשאר לו בפה בזריזות, והשתיקה שהשתררה סביב השולחן הייתה פתאום כבדה ומעיקה (משפחה)
לצערי מאז נישואי, הריחוק הגיע מהצד שלהם.
מאז שנישאנו וגרנו בבני ברק - מרחק של כמה רחובות בלבד - אשר אחי האהוב לא הזמין אותי
באופן רשמי אליו הביתה. הקשר נשאר לכאורה תקין בשיחות הטלפון, אבל התדירות החלה לרדת
בהתמדה. היה לי קשה מאוד. הקשר עם אשר, איילה והילדים היה פעם הציר המרכזי שלי בבני
ברק (משפחה, מגזין)
שעתיים של שיחה עמוקה על דברים שעומדים ברומו
של עולם וביסודו של בית יהודי. ואז, קרה משהו לא נורמלי. חיים מסתכל ליעלי בעיניים, ובמלוא הכנות באמת,
הוא פתח ואמר: "רציתי לשאול שאלה, ממקום של רצון גדול להמשיך. אני מתנצל מראש
ולא נעים לי, אבל אני מרגיש שאת תקחי את זה נכון..." (שידוכים)
לכן החלטנו על "מבצע סודי". החלטנו
לעשות סעודה בבית, רק אנחנו והילדים. כששאלו אותנו במשפחה שלי: "מה קורה איתכם
בפורים השנה?" החלטנו לתת להם להבין שאנחנו "לא סגורים", אולי נצא שוב,
אולי נתארח. השארנו את זה מעורפל (משפחה)
בשלב מסוים, כשישבתי בחתונה של דובי (הבן
של ריקי), מצאתי את עצמי עושה חישובים אסטרטגיים על המפית: "אם אני נותן לדובי
700, מה אני אעשה כשאחיו מוישי יתחתן בעוד חצי שנה?", ואל תשכחו שחני בדיוק סגרה
וורט לציפי (משפחה)
הרגשתי
שהקירות סוגרים עליי.
כל
כניסה לבית מדרש הייתה עבורי כמו צעידה
לתוך זירה של אריות,
כשאני
נטול הגנה.
איתמר
ידע בדיוק איפה ללחוץ,
איזה
מבט לשלוח כדי לגרום לי להשפיל עיניים.
ואז
הגיע אותו ערב (חינוך ילדים)
אני
זוכר שעמדתי בפינת רחוב צדדית,
עצמתי
את העיניים בחוזקה ונהניתי מכל רגע של
טעם אסור.
אבל
כשהגעתי הביתה,
רעדתי
מפחד.
שמעתי
את אמא בטלפון אומרת לחברה שלה:
"הם
ילדים חכמים,
הם
מבינים את הנזק של הסוכר כי השקעתי בזה
המון".
ואני
בלב צעקתי בשקט:
"אמא,
אנחנו
לא מבינים כלום,
אנחנו
פשוט חוששים ממך!
את
לא באמת רואה אותנו,
את
רואה רק את הפחדים שלך" (מגזין כיכר)
"זעליג חביבי", אמר הרבי,
"המשימה שלך היום היא קדושה: אתה חייב לעצבן את נוחעם. תעשה הכל, תהיה יצירתי,
אל תרחם. זה התפקיד שלך עכשיו". זעליג, שתמיד שמח להזדמנות להוציא קצת מרץ באישור
הלכתי, ניגש למלאכה. הוא איתר את נוחעם יושב בדבקות מעושה בפינת החדר (מגזין כיכר)