בעל תואר ראשון בחינוך, משמש כר"מ ויועץ חינוכי בישיבות, ועוסק בקידום נוער בתחומי החינוך, רווחה ומשפחה | מדי שבוע, מפרסם מאמרים ב'כיכר השבת' המשלבים תובנות וסיפורים מהשטח, ומציע נקודות מבט שונות על נושאים חברתיים הנוגעים לחינוך וחברה ולתא המשפחתי
לאחר בירורים מורכבים לגבי מקום מגוריה החדש,
החליט האב, לאחר התייעצות עם גורמים מקצועיים, לקחת את יחיאל לביתה. הכאב הגדול לא
איחר לבוא. הם עמדו מחוץ לבית, יחיאל ניגש בלב דופק ודפק בדלת. אמו שאלה מעבר לדלת
הסגורה "מי זה?", ויחיאל ענה בקול רועד את שמו. הדלת לא נפתחה. היא סירבה
לפתוח לו את הדלת (מגזין כיכר)
ברגע
הראשון,
הפחד
המוכר שוב שיתק אותי.
הזיעה
הקרה החלה לעלות,
והרגשתי
את הגמגום המאיים מגיע במלוא עוצמתו.
עמדתי
בדעתי לנענע בראשי ולומר שאין לי מה
להוסיף,
אבל
בתוך תוכי משהו נשבר.
פשוט
היה נמאס לי.
נמאס
לי כבר לברוח,
נמאס
לי להתחבא,
נמאס
לי לתת לפחד לנהל את החיים שלי ולמנוע
ממני להתבטא (מגזין כיכר)
"לאבא
יש טלפון חכם - מכשיר שאינו מוגדר כסלולרי
כשר לחלוטין", היא
אמרה לי בקול רועד.
"מבחינתו
של נתן,
מי
שמחזיק מכשיר כזה אינו מתאים לשמש כצינור
רוחני ולשבת סנדק" (מגזין כיכר)
אבל אז קרה הדבר המדהים ביותר: מרדכי
הסתכל עלי ואמר: "עובדיה, אתה יודע מה? קח אתה את תחום כוח האדם והניהול
השוטף על עצמך. לי כבר אין זמן לזה" (מגזין כיכר)
ברגע
מסוים במהלך הסעודה,
אחד
מבני המשפחה הוציא מכשיר חכם,
תוך
כדי דיבורים ומעשים שהיו בסתירה גמורה
לקדושת השבת ולכל מה שלמדתי ואהבתי.
אבא
שלי שבעצמו היה במקום אחר,
ניסה
להראות לי שאכפת לו,
ואז
כל העיניים הופנו אליי – חלקם בציפייה
לראות איך אגיב,
וחלקם
בניסיון לגרור אותי להסתכל ולזלזל יחד
איתם (מגזין כיכר)
הפעלתי קשרים ודאגתי שמישהו יביא לי את כתב יד שלה מהסמינר בו למדה. בסוף, אותו אחד השיג לי את הסידור שלה, זה שהיא השתמשה בו יום-יום. בעמוד הראשון, באותיות קטנות, הייתה רשומה הקדשה שלה עם שם המשפחה. אמרתי לעצמי: "זהו, עכשיו אנחנו הולכים לדעת מי היא". לקחתי את המילים הבודדות הללו ושלחתי אותן מיד למומחה לניתוח כתב יד (מגזין כיכר)
חיפשתי את הסגנונות הבולטים והמעודכנים
ביותר, וביקשתי להרגיש קיימת ומוערכת. כשאורחים או תלמידים של אבא הגיעו לביתנו,
השקעתי שעות רבות בהופעתי. עשיתי זאת משום שהורגלתי לראות את עצמי דרך המבט
החיצוני, ומתוך צורך פנימי באישור ובמילה טובה שלא חוויתי בצורה פשוטה בבית (מגזין כיכר)
נכנסתי
לאוטו,
נסעתי
לבני ברק,
הגעתי
לבית של המחותן לעתיד.
נכנסתי
בסבר פנים יפות ובכבוד הראוי,
ואז
הוא ניגש ישר ולעניין,
בלי
סיבובים.
"ר'
שאול", הוא
אמר לי,
"בטח
השדכן כבר אמר לכם שאנחנו אנשים פשוטים,
ואין
לנו כסף" (מגזין כיכר)
אבל גם הצעד הזה לא עזר. הטלפון נשאר
דומם. חוץ מכמה לקוחות בודדות, העסק פשוט לא זז, ואמא לא יכלה לחיות עם התחושה הזו
של הכישלון והנטישה, ובפרט המצב הכלכלי שלא היה מבטיח בכלל (מגזין כיכר)
ניסיתי את הכוחות שלי. מכאן
והלאה, נכנסתי ל"מצב קרב". התחלתי במבצע לחצים ממוקד ויסודי על הנהלת
החיידר. התקשרתי למזכירות ולמנהל פעם, פעמיים, ושלוש. כשראיתי שהטלפון לא מספיק,
הגעתי פיזית למשרד שלו. התיישבתי על הכיסא, הסברתי לו ברגישות רבה (ובקול קצת
רועד) שמוישי שלי הוא ילד עדין מאין כמוהו, נפש רגישה, שזקוק בדיוק, אבל בדיוק,
למגע הקסם ולרוך של הרב'ה פלטיאל (מגזין כיכר)
שכבתי
במיטה,
הבטתי
בתקרה בחושך ושאלתי את עצמי:
איך
אני אמור לנצח במערכה שבה כל כלי נשק
שאפעיל כדי להתגונן,
להסביר
או לצעוק את האמת,
יפגעו
קודם כל בנפש העדינה של הילדים שלי? (מגזין כיכר)
באותו רגע הבנתי שמדובר באדם מתוחכם,
אסטרטג ומניפולטיבי ברמות הגבוהות ביותר. הוא לא רק הפעיל עליה כוח פיזי, אלא
הצליח לשלוט בנפשה, לשבש את תפיסת המציאות שלה ולשכנע אותה שהוא עדיין פועל במסגרת
אנושית והלכתית תקינה. הבנתי באופן חד-משמעי שאסור למיכלי לחזור לבית הזה אפילו לא
ללילה אחד נוסף. הבית הזה הפך למלכודת עבורה (מגזין כיכר)
ראיתי את בנותיי מתלחששות בפינת המטבח, מביטות
בבינה במבטים ביקורתיים. גם בני הגדול נראה מתוח, כאילו הוא נושא על גבו את הפגיעה
בכבודי, הוא הביט בשלום אהרן במבט משתאה. הבנתי שנוצר כאן פצע קטן שמאיים להתרחב, ושבסופו
של דבר יוביל לריחוק, והכי נורא, הוא עלול להביא למתח ולפגיעה בשלום הבית של שלום אהרן.
הבנתי שאם לא אפעל עכשיו, המצב עלול להחמיר עד ללא תקנה (מגזין כיכר)
זה היה יום שישי רגיל. אשתי, כמו בכל
שבוע, נכנסה לחדר של הבנים לעשות סדר, להחליף מצעים, לארגן את הארונות. היא פתחה
את הארון של נתי, הזיזה כמה חולצות לבנות, ואז היא קלטה אותה - שקית פלסטיק פשוטה,
מוחבאת עמוק מאחור, בפינה הכי חשוכה של המדף (מגזין כיכר)
שעה קלה לפני שהיינו אמורים לצאת לפגישה החמישית, השדכנית התקשרה לאמא שלי בטון נרגש במיוחד: "נו, תתכוננו, הבחורה אמרה לי עכשיו שהיא פשוט מתרגשת לקראת הוורט! היא רק אמרה שאצלם נוהגים לקבל את ברכת הרב שלהם, וסוגרים עניין". אמא שלי כבר החלה לדמוע מאושר. ואני? אני הרגשתי שמצאתי את האחת שרואה את הנשמה שלי (מגזין כיכר)
הקושי הגדול ביותר ברגעים הדרמטיים הללו, מעבר לפגיעה הפיזית, הוא הפחד. הפחד המשתק שמאיים לשתק לך את השרירים ולגרום לך להרים ידיים. הייתי יכול בקלות להשלים עם רוע הגזירה, להבין שזהו, זה נגמר, ולהיכנע למציאות הנוראה. אבל הכוחות שהקב"ה נטע בי באותן שניות היו עצומים, והחלטתי שאני לא מוותר - אני נלחם על החיים שלי עד טיפת הדם האחרונה (מגזין כיכר)
מאז שמיכל נכנסה למשפחה, אמא שלי הפכה למבקרת
הרשמית של מירי. "איילת, ראית מה זה?" היא הייתה לוחשת לי בטלפון
"הגעתי למירי ביום שלישי, והצעצועים של הילדים היו מפוזרים בסלון. ומוטי? שוב
הסתובב בלי גרביים, ובכלל נראה לי שהיא לא מבשלת להם. ואני לא מדברת על איך שהיא
נוהגת, ראית איך היא לקחה את הסיבוב ברחוב ארלוזורוב? הלב שלי כמעט יצא מהמקום,
היא פשוט פזיזה" (מגזין כיכר)
אתם העם הנבחר. אתם העם היפה שכולם שונאים, ודווקא בגלל זה אתם משמשים כסמל ודוגמה לעולם כולו. העולם מביט בכם ורואה מהי עוצמה. אתם פשוט הדוגמה הכי יפה שיש לאנושות כולה (מגזין כיכר)
חמותי היא אישה שחיה למען
ה"ביחד" המשפחתי. היא טיפוס קלאסי שמודד את ההצלחה שלה לפי כמות החיוכים
סביב השולחן. הנתק בנינו שיגע אותה. היא קלטה שאני כבר לא נשאר לשתות קפה, שאני
מוצא תירוצים למה לא להגיע, ושהמרחק ביני לבין מנשה הפך לחומת בטון (מגזין כיכר)
זה מוציא אותו פשוט חסר אחריות, אחד שמדבר במילון מונחים מקצועי וחינוכי, אבל את הדבר הפשוט ביותר שהיה צריך לעשות – לא עשה. זה כמו לדפוק על מקרר כי הוא לא עובד, בזמן שהתקע בכלל לא בחשמל (מגזין כיכר)