שלום לכולם, נעים מאוד, אני יהודה. אני כבר בן 58, נשוי לאהובה, גרים במרכז הארץ.
ברוך השם, זכינו למשפחה ברוכה - חמישה בנים ושלוש בנות, שיהיו בריאים ושלמים, וגם 18 נכדים שמוסיפים לנו המון אור ושמחה לחיים. כל החיים שלי עבדתי קשה, באמת נתתי את הנשמה שלי כדי שלילדים לא יחסר כלום, אבל תמיד היה לי עיקרון אחד שעמד מעל הכל: הקשר ביניהם.
לא רציתי שהם יהיו אחים "בשביל הפרוטוקול", כאלה שנפגשים בחגים ואומרים "שלום שלום" רק כדי לצאת ידי חובה. רציתי קשר אמיתי, חיבור של נשמות, שהם באמת יחשבו אחד על השני.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
מאז שהם היו קטנים, הייתי משקיע בזה המון. הייתי מחלק תפקידים בבית, אבל לא סתם תורנויות - כל תפקיד היה בנוי ככה שמישהו חייב לעשות משהו עבור השני. הייתי אומר להם תמיד: "גם כשאבא ואמא לא יהיו כאן איתכם, אתם חייבים לדעת להסתדר יחד".
ההצלחה של המציאות הזו הגיעה בזכות משפט אחד שלא ויתרתי עליו אף פעם: "גם אם כל האצבעות אינן שוות, כולן עדיין האצבעות שלי". הכוונה שלי הייתה פשוטה - בבית שלנו אין "מועדפים". כל ילד, עם האופי שלו והשטיקים שלו, הרגיש תמיד שווה בין שווים. בלי אפליה ובלי השוואות.
אבל אז הגיע יום אחד שבו הכל הועמד למבחן. זה היה במפגש משפחתי, ערב נר ראשון של חנוכה.
אהובה אשתי הכינה ארוחה חלבית מושקעת כמו שרק היא יודעת להכין, ריח של לביבות חמות עמד באוויר, והבית היה מלא ברעש של נכדים. אבל אז קלטתי משהו חריג. שמתי לב שאביהו, הבן הבכור שלי, ואלקנה, הבן הרביעי, לא מחליפים מילה. עכשיו, תבינו, מדובר באנשים נשואים עם משפחות, לא ילדים קטנים שרבים על משחק. זה היה משהו שלא קרה אצלנו מעולם.
בפנים הלב, לא נבהלתי. זה בסדר גמור, מותר לאחים לכעוס אחד על השני, זה חלק מהחיים. אבל ידעתי שברגע הזה, כל עתיד הקשר שלהם תלוי בתגובה שלי. הרי מה אבא ממוצע חושב לעשות במצב כזה? הוא רוצה לדפוק על השולחן, להושיב אותם בכוח ולהגיד: "אצלי בבית אין דברים כאלה! תתחבקו מיד ותסגרו עניין". אלא שאני ידעתי שזה הכי גרוע שיש. אם אני מתערב, אני הופך להיות המשתיק או השופט ואז כל אחד מהם רק יחכה שאני אצדיק אותו. הדבר הכי מסוכן עבורי יהיה לתפוס צד.
איילת הבת שלי, שיש לה חושים חדים לדברים האלה, ניגשה לאביהו וניסתה לגשש מה קרה. אביהו הסתכל עליה ברצינות ואמר: "ברוך השם יש לנו הורים עד 120, אם אצטרך שירותי גישור אני אפנה אלייך". הבנתי מאיילת שמדובר בריב ארוך ומייגע שהם הסתירו ממני, והם פשוט מחכים שאני אפנה אליהם ואפסוק מי צודק.
בסוף הערב, כשהם באו להיפרד, אלקנה היה הראשון. הוא איחל "חנוכה שמח" ובא לצאת. "שב כאן רגע בבקשה", אמרתי לו בנחת. בדיוק אז הגיע אביהו, וגם אותו הושבתי. אביהו פתח מיד: "אבא, אתה יכול בבקשה להרגיע את אלקנה?". אלקנה לא נשאר חייב: "אם מישהו פה צריך להירגע זה רק אתה!".
ישבתי מולם, שמעתי את חילופי ההאשמות, הקנטורים והכעס - ופשוט שתקתי. נתתי להם להוציא הכל. "אבא, אתה מסכים איתי?", שאל אלקנה בייאוש. "שניכם צודקים", עניתי לו בשלווה. בדיוק אז נכנסה אהובה ושאלה בתמיהה: "יהודה, איך יכול להיות ששניהם צודקים?". הסתכלתי עליה בחיוך ואמרתי (כמו הסיפור הידוע על הרב): "גם את צודקת".
הם הביטו בי כאילו השתגעתי או שאני מנסה להתלוצץ על חשבונם. אז לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי להם ברוגע מוחלט:
"תקשיבו טוב. אני לא הולך להיכנס למה שקורה ביניכם. בשבילי שניכם אותו הדבר בדיוק. אבל דבר אחד חשוב שתדעו: כל עוד לא הסתדרתם ביניכם, אל תגיעו לכאן לבית שלי יותר. ברור?".
הם היו בהלם. מעולם לא שמעו אותי מדבר ככה.
לחצתי להם יד בחמימות, נפרדתי מהם לשלום, והם יצאו מהבית המומים. אהובה הייתה קצת לחוצה, היא חששה שאם לא אתערב זה יימשך לנצח, אבל אני ידעתי שאני נותן להם את המתנה הכי גדולה - את האחריות על הקשר שלהם.
אביהו ואלקנה הבינו מהר מאוד שאין להם גב מהצד שלי. אין שופט שיחליט מי ה"טוב" ומי ה"רע". הם נשארו לבד במערכה הזו. למחרת בבוקר, הם נפגשו במקרה אחרי התפילה. משם הדרך לבית קפה קרוב הייתה קצרה. הם ישבו, דיברו, הבינו אחד את השני, וכבר בצהריים קיבלתי טלפון: "אבא, הכל בסדר, הסתדרנו". אמרתי להם: "יופי, אני שמח, אבל אתם לא צריכים לעדכן אותי, זה לא קשור אליי".
כשבאו לבקר מאוחר יותר עם ארוחה טובה, אלקנה ניסה לשתף אותי בפרטי הוויכוח. עצרתי אותו מיד: "אלקנה, אין לי קשר לזה. רציתי רק דבר אחד - שכשאני לא אהיה פה, תדעו להסתדר בעצמכם". שניהם הבטיחו שזה מה שיהיה. ראיתי אותם יושבים יחד, מחייכים באמת, וירדו לי דמעות מהתרגשות. הם נבהלו ושאלו אם הכל בסדר. אמרתי להם: "הכל מצוין, אני פשוט שמח שלא נפלתי בפח של הגישור. עכשיו השלום הזה הוא באמת שלכם".
מאז, כל ויכוח אצל הילדים נסגר ביניהם. הם יודעים שאין טעם לערב את אבא, כי אבא סומך עליהם שהם מספיק חזקים להסתדר לבד והכי ברור להם: אבא לעולם לא יתפוס צד. נתתי להם להבין שזה אפשרי, וזה מה שמדרבן אותם לשמור על קשר אמיתי ובריא, לא בשבילי - אלא בשביל עצמם.
אני יודע שיש כאלה שיחלקו על השיטה שלי, מילה של יהודה: תנסו. אל תתערבו, תאמינו בהם. הם ידעו להסתדר מצוין רק אם אתם ההורים לא תתערבו, תאמינו לי.
• • •
כשהורים מתערבים בריב, המאבק הופך למלחמה על העדפה ופוגע במקום עמוק בנפש הילד. עמידה הורית ניטרלית מונעת את הסלמת הקונפליקט ומחזירה את האחריות לבעלי הדבר. ברגע שההורה משחרר את תפקיד המגשר, לאחים אין עוד צורך להתבצר בעמדתם מולו. השלום שצומח במרחב הזה הוא אמיתי, יציב ואינו תלוי בתיווך חיצוני או כפוי. קשר שנבנה מתוך עמל משותף של האחים הוא קשר בר-קיימא שיחזיק מעמד לאורך שנים.
האם אין חשש שחוסר התערבות מצד ההורים, יוביל לנתק ממושך בין האחים הניצים?
אחריות מול תלות
כאשר הורה מתערב ו"שופט", הוא לעיתים מייצר פתרון זמני. הילדים משלימים כי "אבא אמר", אבל הם לא למדו איך להשלים בעצמם. החשש בגישה כזו הוא שברגע שההורה לא יהיה שם, לא יהיה מי שיכריח אותם להסתדר. יהודה בחר לתת להם את האחריות - זה סיכון, אבל זו הדרך היחידה מבחינתו להבטיח קשר שעומד בזכות עצמו.
אובייקטיביות כעוגן, לא כהתעלמות
חשוב להבדיל בין "חוסר התערבות" לבין "אובייקטיביות". יהודה לא התעלם, אלא בחר שלא לתפוס צד. כשהורה נמנע משיפוט, הוא מונע מצב של "מועדף" ו"מקופח". לעיתים קרובות, מריבות בין אחים נמשכות שנים דווקא כי אחד הצדדים מרגיש שההורים היו מוטים לטובת השני. האובייקטיביות שלו היא "תעודת ביטוח" נגד משקעים של חוסר הגינות.
הראייה לטווח רחוק
הפחד מריב שיימשך שנים קיים תמיד, אך לפי יהודה, הוא מסתכל על "היום שאחרי". הוא מבין שאם הוא יהיה הציר שסביבו נפתרות הבעיות, אז בלעדיו הכל יתפרק. בכך שהוא לא שופט, הוא מאלץ את הילדים לבנות גשרים ישירים אחד לשני. בעצם זה שהוא לא מתערב כשופט, הוא משדר מסר חזק: "אני סומך עליכם שאתם מספיק חכמים וטובים כדי להסתדר". לפעמים האמון הזה של ההורה הוא הכוח שגורם לילדים בסופו של דבר להתעלות מעל הריב.
האם יהודה הפעיל מניפולציה במילותיו: "כל עוד לא הסתדרתם ביניכם, אל תגיעו לכאן לבית שלי יותר?"
אלפרד אדלר - היה רופא ופסיכיאטר יהודי-אוסטרי, שנחשב לאחד משלושת "האבות המייסדים" של הפסיכולוגיה המודרנית.
שיטת אדלר טוענת שהעולם פועל לפי חוקים של סיבה ותוצאה. המטרה של ההורה היא לא "לנהל" את הילד, אלא לשקף לו את חוקי המציאות.
אז מי בעל הבית על הבעיה? במניפולציה, האבא לוקח את הריב של הבנים והופך אותו ל"בעיה שלו". בנידון שלנו יהודה אומר: "הריב הוא שלכם, וההשלכות שלו הן שלכם, זה לא קשור אליי". הוא לא מנסה לשכנע, לשחד או להסביר למה כדאי להם להשלים. הוא פשוט מציב נתון בשטח: "במקום שאין בו שלום, אני לא יכול לארח".
בעצם יוצא, שכשהוא אמר להם "אל תבואו", הוא לקח מהם את הפרס, הוא לא נותן להם את האפשרות להמשיך לריב ועדיין ליהנות מהחמימות של אבא ואמא. הוא יוצר מצב שבו האינטרס שלהם להשלים הופך להיות חזק יותר מהאגו שלהם. זה לא עונש, זו דחיפה אקטיבית לבגרות, שהתוצאה תביא להם המון דברים טובים, אחד מהדברים הוא גם: השלום ביניהם.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אנו עדיין עסוקים באמצע הדרמה של פרשת יוסף ואחיו. איך הכל התחיל בעצם? הגמרא (שבת י, ב): "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו (שעשה לו כתונת פסים שלא היה בה אלא משקל שני סלעים מילת = (צמר משובח, יקר ונדיר), נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים".
0 תגובות