כך זה קרה

איש העסקים החרדי ורעייתו, חיתנו את כל ילדיהם ולפתע הם נכנסו למצוקה שלא חשבו עליה

למרדכי רוט הגיע יהודי בן 55, שסיפר לו שרק לאחרונה הוא חיתן את בנו האחרון ולפתע הוא מצא את עצמו בבדידות נוראית, למרות שהוא נשוי לאישה טובה והזוגיות שלהם יחסית סבירה | איך זה קרה ומה עושים? (מגזין כיכר)

ללא מילים (צילום: Ideogram)

לפני כשנה וחצי פגשתי יהודי יקר. לא גירושין, לא פיצוץ, לא משבר דרמטי. דווקא שקט. שקט מהסוג שמסתיר בתוכו אמת כואבת.

“אני בן חמישים וחמש”, הוא אמר. “נשוי שלושים וחמש שנה. ארבעה ילדים. את האחרון חיתנו לפני שנה”. ואז הוא שתק רגע, והוסיף: “לא האמנתי שככה ייראו החיים שלי בגיל הזה”.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

הוא התחתן בגיל עשרים. גם הוא, גם אשתו. החיים נבנו כמו אצל רבים: עבודה, פרנסה, ילדים, אחריות. אבל הזוגיות עצמה כמעט ולא נבנתה.

לא היו מריבות קשות. לא צעקות. לא דרמות.

“פשוט לא השקענו”, הוא אמר. וכאן מונחת אמת כואבת: רוב האנשים לא הורסים את הזוגיות שלהם הם פשוט לא בונים אותה.

היו פערים באופי. חוסר התאמה מסוים. אבל במקום לעצור ולעבוד, המשיכו הלאה. כל אחד שקוע בענייניו, כל אחד שורד את היומיום.

בהתחלה עוד היו דברים שעשו יחד. עם השנים גם זה הלך ונעלם. וכך עברו עשרות שנים בלי ריבים גדולים, אבל גם בלי חיבור אמיתי.

ואז הגיע הרגע שאף אחד לא מכין אליו: הבית התרוקן.

אין ילדים לברוח אליהם. אין רעש. אין עבודה להסתתר מאחוריה. הוא כבר עובד מעט שעות ביום, העסק מתנהל לבד. אשתו כמעט ואינה עובדת.

ופתאום רק הם.

“ושם”, הוא אמר בקול שבור, “גיליתי שאין לי באמת כלום עם אשתי. אין שיחה טובה. אין משהו שכיף לנו לעשות יחד. אין חיבור”.

זו לא בדידות של רווק. זו בדידות בתוך נישואין. בדידות הרבה יותר כואבת.

כי זוגיות לא מתה מצעקות. היא מתה מהזנחה שקטה.

ואז מגיעה המחשבה שמפחידה באמת: “אני בן חמישים וחמש. וכנראה שככה זה ייראה עד סוף חיי”.

זה לא פחד מגירושין. זה פחד עמוק יותר: להזדקן ליד מישהו שמעולם לא באמת פגשת.

דיברנו ארוכות. וכן, היו ביניהם פערים. אופי שונה, צרכים שונים, עולמות שונים. אבל לא שם הייתה הבעיה העיקרית.

לאט לאט התבררה אמת רחבה הרבה יותר לא רק על זוגיות, אלא על החיים בכלל. יש משהו עמוק מאוד בדבר הזה, ולא רק בזוגיות. בני אדם, כך נראה, בנויים לראות קודם כול את מה שלא עובד. את מה שחסר. את מה שמציק.

גם כשיש מריבות, וגם כשאין מריבות בכלל, אנשים מתרגלים להתמקד ברע שבשני, במקומות שבהם הוא מאכזב, בדברים שהוא לא נותן, ולא בדברים הטובים שכן קיימים בו.

האור שיש בבן הזוג כמעט תמיד שקט. הוא לא צועק. הוא לא דורש תשומת לב. והרע, הרע תמיד רועש.

וכך, לאט לאט, בני זוג מפתחים מיומנות מסוכנת: הם יודעים למנות לפרטי פרטים מה לא טוב בשני, אבל מתקשים מאוד לומר מה כן.

זה לא בהכרח רוע. זו כמעט גנטיקה אנושית. טבוע בנו חוסר שביעות רצון. נטייה תמידית לרצות עוד, להסתכל על החסר, ולא לדעת להתחבר למה שכבר יש.

גם כשיש טוב אנחנו מתרגלים אליו מהר. גם כשיש אור אנחנו מפסיקים לראות אותו.

וכשלא עושים עבודה מודעת, כשלא עוצרים בכוונה להתבונן בטוב, להכיר בו, להתחבר אליו, החסר משתלט על כל התמונה.

ואז קורה דבר עצוב: לא כי אין אור בבן הזוג, אלא כי התרגלנו להביט רק בחושך.

אנשים מתרגלים לראות מה אין להם. מה חסר. מה לא עובד. בזוגיות. בפרנסה. בעצמם.

והאמת היא כזו: הבעיה איננה שאין לנו טוב אלא שאנחנו מאומנים לראות רק את החסר.

החסר צועק. הטוב לוחש. ומי שלא מתאמץ להקשיב מפסיד.

כך גם הם. במשך שנים הם התחברו למה שמפריד ביניהם, ולא ניסו להתחבר למה שכן קיים.

מרדכי רוט (קרדיט: ראובן חיון)

ביקשתי ממנו לעשות דבר אחד: לא רשימה של תלונות, אלא רשימה של חיבורים אפשריים.

זה היה לו קשה. מאוד. כי מי שמתרגל שנים להסתכל על החסר מתקשה לראות שפע.

אבל לאט לאט הרשימה נכתבה. והיא הייתה ארוכה יותר ממה שחשב. פתאום התברר שיש בסיס. יש נקודות מפגש. יש אור אם רק בוחרים להסתכל עליו.

ואז הוא אמר את המשפט שאני שומע שוב ושוב: “אבל זה מאוחר מדי”.

לא. זה לא מאוחר מדי. אבל זו אזהרה כואבת לכל מי שקורא את זה עכשיו:

מי שלא עובד על הקשר בגיל שלושים ישלם עליו בגיל חמישים.

הוא התחיל לעבוד. באמת. לא חיפש קסמים, לא קיצורי דרך. עבודה פנימית. שינוי מבט. בחירה יומיומית להתחבר למה שיש ולא למה שחסר.

אחרי חצי שנה הוא חזר אליי. הפעם הוא דיבר אחרת. הקול היה רגוע יותר.

“אני לא אגיד שהכול מושלם”, הוא אמר, “אבל אני מרגיש כאילו התחתנתי מחדש. עם אותה אישה, אבל עם עיניים אחרות”.

וזו לא רק שאלה של זוגיות. זו שאלה של חיים.

כי מי שלא לומד להתחבר למה שיש לא בזוגיות ולא בחיים ימצא את עצמו מוקף באנשים, ועם לב ריק.

וכשהשליש האחרון של החיים מגיע, כשהרעש נרגע ואין לאן לברוח, האמת צפה.

הטרגדיה הגדולה של זוגיות, ושל חיים בכלל, היא זו: אנשים מתרגלים להתחבר לחסר, ולא לאור. למה שמפריד, ולא למה שמחבר.

ובסוף, זו לא שאלה של מזל. לא של נסיבות. אלא של החלטה.

למה אני בוחר להתחבר למה שאין או למה שיש.

אולי יש כאן גם הצעה פשוטה. לעצור פעם ביום. לכתוב על דף, או לומר לבורא עולם, את הטוב שהוא נותן לנו. את הטוב שיש בבן או בבת הזוג שלנו. את הטוב שיש בילדים שלנו. את הטוב שיש בעולם שסביבנו.

זה לא תרגיל טכני. זו עבודת לב.

כי כשאדם לומד לומר תודה, משהו באופי שלו משתנה. העיניים מתחילות לראות אור. והלב נפתח למה שכבר יש.

ובאופן פלאי, כשאומרים תודה על הטוב, רואים עוד טוב, ומקבלים עוד אור, מהשם יתברך.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

שבת שלום וחנוכה שמח, שנזכה להתחבר, לאהוב את עצמנו, את בני הזוג שלנו ואת העולם שמסביבנו, ולמצוא את המחבר ולא את המפריד.

לתגובות: machon.rot@gmail.com

האם הכתבה עניינה אותך?

כן (100%)

לא (0%)

תוכן שאסור לפספס:

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

אולי גם יעניין אותך:

עוד בזוגיות: