עמוק בתוך הרי האלפים השוויצריים, בגובה שבו האוויר הופך דליל והשקט הופך כמעט מוחשי, מתגורר רמי.
בחורף, כשהשלג נערם וחוסם את נתיבי הגישה, הוא מחליק על מגלשי סקי כדי להביא אספקה לביתו. עבור האדם המודרני הממוצע, זוהי תמונה של סיוט לוגיסטי. עבור רמי, מדובר בשיא של חופש ושליטה. רמי הוא "סורביבליסט" – או כפי שהוא מעדיף להגדיר זאת, איש של "מוכנות וחוסן". הוא חלק מתנועה עולמית הולכת וגדלה של אנשים שהחליטו להפסיק לסמוך על ה"מערכת" ולהתחיל לסמוך על עצמם.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ברקע המשברים הבינלאומיים ההולכים וגדלים משנה לשנה: המלחמה עם רוסיה, איומי האטום הנשמעים מידי זמן, וחוסר היציבות המאפיין את העשור השלישי של המאה העשרים ואחת, התופעה הולכת ומתרחבת: אנשים פרטיים שמתכוננים לסוף העולם, למלחמה, לאטום או רעידת אדמה, ומאמינים שהם יהיו האחרונים שישרדו בעוד העולם שסביבם יגווע.
הנתונים המחקריים מגבים לדבריו את תחושת הדחיפות שלו. סקר מקיף משנת 2025 חושף כי למעלה ממחצית מאוכלוסיית צרפת משוכנעת שמלחמת עולם שלישית היא עניין של זמן, ככל הנראה אפילו בעשור הקרוב. אך בעוד רוב הציבור קופא אל מול הנתונים הללו או שוקע בחרדה משתקת, "אנשי המוכנות", כפי שהם מכנים את עצמם, הופכים את הפחד לתוכנית עבודה. "כל אדם הוא שורד בנשמתו", אומר רמי בשיחה פתוחה ומרתקת עם העיתונאי הצרפתי. "ההבדל היחיד הוא מי משאיר את זה כרצון ומי הופך את זה למציאות דרך ידע, ציוד ואימון".
המסע של רמי אל התפיסה הסורביבליסטית לא התחיל מאידיאולוגיה פוליטית, אלא מרגע של שבריריות אנושית. תאונת עבודה קשה עם מכונה לפירוק עצים כמעט עלתה לו בידו. "הסתכלתי על היד שלי ועל המכונה והבנתי כמה מהר הכל יכול להיגמר", הוא משחזר. "הבנתי שהעולם שלנו, על כל הטכנולוגיה שלו, הוא שברירי להפליא. החלטתי שאני רוצה פחות מסכים ויותר מציאות". התובנה הזו הובילה אותו לעזוב את נוחות העיר הצרפתית ולעבור לשוויץ, מדינה שבה מוכנות לאסון היא חלק מהדנ"א הלאומי.
אחד המיתוסים הגדולים שרמי מבקש לנפץ הוא דמותו של ה"שורד" המבוצר בבונקר. "בונקר זה עניין של כסף", הוא אומר בביטול. "המוכנות האמיתית היא ידע". הוא מתייחס, למשל, לאיום הגרעיני – הנושא שמדיר שינה מעיני רבים. רמי מסביר כי בניגוד למה שמקובל לחשוב, פיצוץ גרעיני צבאי אינו גזר דין מוות לכל מי שנמצא בסביבה. "אם אתה בנקודת האימפקט, היכן שהפצצה פוגעת או בסביבה הקרובה, הסיפור נגמר ואין עניין או דרך להיערך לכך מראש. אבל עבור אלו במעגלים הרחוקים יותר, המוכנות היא קריטית. לדבריו הקרינה יורדת ב-90 אחוזים כבר אחרי 48 שעות, ובאופן דרמטי אחרי 30 יום. מי שיש לו מזון, מים וידע כיצד להסתגר, הוא זה שישרוד", כך לטענתו.
בעולם ההישרדותיים, המים הם המשאב הראשון במעלה. רמי אינו סומך על הברז העירוני. הוא משתמש במערכות סינון פחם מתוחכמות המבוססות על כוח המשיכה, המסוגלות להפוך מי נחל עכורים למים צלולים וטהורים ללא צורך בחשמל.
זהו חלק מתפיסה רחבה יותר של "אוטונומיה של משאבים". הוא מלמד את שלושת ילדיו הקטנים לזהות צמחי מרפא ומאכל כבר מגיל הגן. "כשהבן שלי נעקץ על ידי חרק, הוא לא רץ לארון התרופות. הוא מחפש צמח 'לחך' (Plantain) בגינה. הוא יודע ללעוס אותו ולהניח על העקיצה. זה עובד תוך שניות".
היבט נוסף וחשוב לא פחות הוא "הישרדות פיננסית". רמי טוען כי הכלכלה העולמית היא אחת המערכות השבריריות ביותר. "לסמוך על המדינה שתשלם את הפנסיה שלך או שהבנק יהיה פתוח בדיוק כשיהיה משבר, זו אשליה", הוא קובע. הוא ממליץ על אסטרטגיה של "ביזור סיכונים": החזקת זהב פיזי, מטבעות זרים ורזרבות מזומנים מתחת למזרן. "במצב של 'בלאק-אאוט' או קריסת מערכות, הזהב הוא המטבע היחיד שיעבור לסוחר. זה לא נובע מפסימיות, אלא מריאליזם היסטורי. ההיסטוריה היא מחזורית – תקופות של שפע תמיד מתחלפות בתקופות של משבר". לדבריו, הזהב תמיד הוכיח את עצמו.
בשוויץ, המודל החברתי תומך בגישה הזו. רמי מתאר שכנות המבוססת על ערבות הדדית ומוכנות צבאית. "השכנים שלי מחזיקים רובי סער בבית כחלק מהשירות במיליציה. זה לא יוצר פחד, זה יוצר תחושת ביטחון. בצרפת הנושא הזה מייצר תגובות רגשיות קשות, אבל כאן מבינים שהביטחון האישי מתחיל באזרח". עם זאת, הוא מדגיש כי הנשק החשוב ביותר הוא הקהילה. "בזמן משבר, השכנים שלך הם אלו שיעזרו לך או יפגעו בך. בניית קשרים היא חלק בלתי נפרד מהישרדות".
לפי החוק בשוויץ, רוב הגברים עוברים שירות צבאי בסיסי ולאחר מכן נשארים במערך המילואים הפעיל עד גיל מאוחר. זוהי ה'מיליציה'. הייחוד המרכזי של השיטה, המעורר פליאה במדינות אחרות, הוא בכך שהחיילים לוקחים איתם את הציוד הצבאי המלא, כולל רובה הסער האישי שלהם, הביתה. המדינה דורשת מהם לשמור את הנשק בביתם הפרטי כדי לאפשר גיוס והגנה מיידית במקרה של פלישה או אסון לאומי, ללא צורך בהגעה למחסני נשק מרכזיים שעלולים להיפגע או להיחסם.
רמי חוזר שוב ושוב אל העבר כדי להסביר את ההווה. הוא מספר על סבתו, שגידלה שעועית שנה מראש עבור מפגש משפחתי גדול כדי לחסוך בעלויות ולהבטיח את איכות המזון. "היא לא קראה לעצמה סורביבליסטית, היא פשוט הייתה חסכונית ואוטונומית. אנחנו איבדנו את הידע הזה בתוך דור אחד של שפע מופרז. אנחנו חיים במציאות שבה האוכל בסופרמרקט מספיק לשלושה ימים בלבד. אם המשאיות מפסיקות לנסוע, העיר הופכת למלכודת".
למרות העיסוק בתרחישי קיצון, רמי מקרין שלווה יוצאת דופן. "המוטו שלי הוא לצפות לגרוע מכל כדי ליהנות מהטוב ביותר. מי שמתכונן הוא זה שיכול באמת לשבת בערב עם המשפחה שלו ולהיות רגוע. הוא יודע שיש לו מים, שיש לו אוכל ושגם אם העולם בחוץ ירעד, הבית שלו הוא אי של יציבות".
אחד ההיבטים המעשיים שהמרואיין מפרט עליהם הוא ניהול המזווה הביתי, נושא שלעיתים נתפס בטעות כאגירה עיוורת. רמי מסביר כי הוא פועל לפי שיטת "נכנס ראשון, יוצא ראשון" (FIFO - First In, First Out), המבטיחה רענון מתמיד של המלאי ומניעת בזבוז מזון. "אני לא מחזיק מזון לקישוט", הוא מציין, "אנחנו אוכלים ביומיום את מה שאנחנו מאחסנים". לצד מוצרי היסוד, הוא חושף את השימוש במזון מיובש בהקפאה (Freeze-dried) – טכנולוגיה שמאפשרת לשמר ערכים תזונתיים וטעם למשך 25 שנה. עבור רמי, המזווה הוא לא רק מחסן חירום, אלא סוג של "ביטוח תזונתי" שמאפשר למשפחה לשרוד חודשים ארוכים ללא צורך ביציאה לסופרמרקט, תוך שמירה על תפריט מאוזן.
מעבר לליקוט צמחים, רמי נשען על פתרונות טכנולוגיים המותאמים למצבי קיצון. הוא מדבר בהרחבה על מערכות טיהור מים מבוססות כוח משיכה, כמו מסנני ה"ברקי" (Berkey), שמסוגלים לסנן לא רק חיידקים אלא גם מזהמים כימיים ומתכות כבדות ממים שנאספו מהטבע.
"מים הם עקב האכילס של כל שורד", הוא מדגיש. לצד המים, הוא מתאר את המעבר לאנרגיה סולארית ניידת. בביתו בשוויץ הוא משתמש בפאנלים סולאריים המחוברים לתחנות כוח ניידות (Solar Generators), המאפשרות לו להמשיך ולהפעיל ציוד תקשורת, תאורה ומכשור רפואי בסיסי גם אם רשת החשמל הלאומית קורסת לחלוטין – תרחיש שבעיניו הוא סביר בהרבה ממלחמה גרעינית.
חלק מרכזי בראיון מוקדש לצד המנטלי של המוכנות. רמי טוען כי ההבדל העיקרי בין אדם ששורד לבין אדם שנשבר הוא היכולת לנהל את הלחץ. הוא מתאר את האימונים שהוא עורך לעצמו ולמשפחתו כדרך להפוך תגובות הישרדותיות לאוטומטיות.
"בזמן משבר, המוח הלוגי מפסיק לתפקד ואנחנו פועלים מהמקום הכי יצרי", הוא מסביר. המטרה של המוכנות היא לצמצם את אלמנט ההפתעה. לדבריו, ברגע שאדם יודע בדיוק איפה נמצא תיק החירום שלו, איך להדליק אש בתנאי רטיבות או כיצד לחבוש פצע בצורה מקצועית, רמת החרדה שלו יורדת פלאים. המוכנות הופכת אותו מ"קורבן" של הנסיבות ל"מנהל אירוע" שיכול לעזור גם לסובבים אותו.
המרואיין מתאר את האווירה בקהילת השורדים שנבנתה סביבו: "הכוח שלי הוא לא רק במה שיש לי במחסן, אלא ביחסים שלי עם השכן הנגר, השכן הרופא והשכן שמגדל בקר", הוא אומר. הוא מציע לצופים להתחיל לבנות רשתות ביטחון אנושיות כבר עכשיו – להכיר את השכנים, להבין מי זקוק לעזרה ומי יכול להושיט אותה. בעיניו, הבידוד המודרני בערים הגדולות הוא אחד הסיכונים הגדולים ביותר בזמן קריסה, והחזרה למודל הקהילתי היא כלי הישרדותי ממדרגה ראשונה.
זהו אינו מקרה שמיודענו הצרפתי בחר להתגורר בשוויץ - המדינה הנייטרלית בעולם. המלחמה האחרונה שם התרחשה ב-1815, עוד בתקופה הנפוליאונית.
במהלך מלחמת העולם הראשונה והשנייה, בחרה שוויץ את המודל הנייטרלי, ונהנתה משלום יחסי בזמן שדם, אש ותימרות עשן שטפו את אירופה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ומה נגיד אנחנו, תושבי השכונה המסוכנת בעולם? האם תופעת הסורביבליסטיות היא תופעה תימהונית, המיועדת לאנשים חסרי ביטחון בבורא - או שמא בגדר "השתדלות" לגיטימית להתכונן לגרוע מכל? דבר אחד בטוח: כל הבונקרים שבעולם לא יספקו עשירית מההגנה של ההשגחה האלוקית על עמו ישראל.
0 תגובות