כשהחבר של אחי שהתחנן להתארח אצלינו פעם אחר פעם - לכלכך עלינו בשידוכים | סיפור מטלטל

לפעמים, כשאני יושבת בסלון ביתי הקטן והחמים בסוף יום עמוס, אני מוצאת את עצמי חוזרת אחורה בזמן, אל המחוזות המנחמים של הבית בו גדלתי. זה לא היה סתם מבנה של ארבעה קירות ותקרה, זו הייתה מערכת שלמה של אהבה, מקום שבו המושג "שפע" לא נמדד במספר האפסים בחשבון הבנק, אלא בריח הטיגונים והבישולים המנחם של יום חול, בסיפורים שסופרו סביב השולחן ובעומק החיבוק שחיכה לנו בכל פעם שחזרנו מהלימודים הבייתה.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

הוריי הם אנשים אמידים ברוך ה'. עם ההון שהם צברו בעמל כפיים, ביושר ובהתמדה של עשרות שנים, הם יכלו כבר מזמן להשתדרג לווילה מפוארת באחת משכונות היוקרה הסגורות ביותר בארץ, עם גינה אדריכלית ובריכה חצי אולימפית. אבל להורים שלי יש תכונה אחת שאנחנו, הילדים, פשוט לא מצליחים לפצח עד הסוף:

הדם רתח, המשמעת קרסה: הבחורים "צפצפו" ויצאו למלחמה על חבריהם שנכלאו

חיים רוזנבוים|09:01

פשטות כמעט עקשנית, כזו שמקדשת את התוכן הפנימי על פני המעטפת החיצונית.

כבר ארבעים שנה שהם גרים באותו הבית בדיוק. ארבעים שנה שאמא שלי מבשלת באותו המטבח. הבית אמנם רחב ממדים ושמור, אבל הוא "של פעם". הרהיטים כבדים ועשויים עץ כהה, והריצוף הוא לא השיש המבריק של היום אלא של פעם, כזה שראה דורות של ילדים רצים עליו בגרביים.

אנחנו, הבנות, תמיד היינו המנוע מאחורי הניסיונות לשכנע אותם להשתדרג. "אמא", היינו אומרות בזמן שהיינו עוזרות לה לפנות את הכלים מהשולחן, "בואי נשבור פה קיר, נחליף את הריצוף המיושן, נעשה מטבח מודרני עם אי גדול באמצע כמו שרואים במגזינים. יש לכם את האפשרות הכלכלית, למה לא להפוך את המקום הזה לארמון שמתאים למעמד שלכם?".

פעם אפילו הגדלנו לעשות והצענו בכלל לעבור לבית פרטי חדש. אמרנו להם שהם עבדו קשה כל חייהם ומגיע להם ליהנות מהפירות. אבל אז היינו מסתכלות להם בעיניים ורואות שם סירוב שקט. הלב שלהם פשוט לא נמצא בתוך קטלוגים של מעצבי פנים, הוא נמצא בזיכרונות שספוגים בקירות האלה.

בכל פעם כשדלת הארון במטבח הייתה מעט חורקת או יוצאת ממקומה, היינו קופצות על המציאה: "הנה, אמא! זה סימן שהגיע הזמן לשיפוץ כללי!". ואמא? היא הייתה מחייכת את החיוך הרגוע שלה, מחזירה את הדלת למקומה בתנועה מיומנת ועונה: "אין כמו המטבח שלי בעולם. תראו איזו איכות, זה עץ מלא של פעם, כזה שלא מתעייף לעולם. איפה תמצאו דבר כזה היום? הבית שלי הכי יפה בעולם".

עבורה, כל שריטה בפורמייקה הייתה סיפור.

האווירה בבית הייתה חמה באופן כמעט פיזי. בכל יום עלו ריחות הבישולים באוויר, ובחמישי בלילה? ריחות הסלטים הביתיים שנחתכו דק-דק, והחלות שנאפו בתנור הישן הפיצו ריח משכר. הכל הגיע ממקום של נתינה מוחלטת. אמא תמיד אמרה לנו: "הבית שלי פתוח. תביאו את מי שבא לכם, בלי להודיע מראש. תמיד יש אוכל בשפע, ותמיד יש מקום לכולם". ואכן, שולחן השבת שלנו היה נראה כמו תחנת רכבת של אהבה – תמיד נוספו עוד כיסאות, ותמיד האוכל הספיק לכולם בברכה מופלאה.

אחד האחים שלי הוא: אריק.

אריק הוא בחור נאה, כריזמטי ומוצלח. לאריק היה חבר קרוב מאוד, קראו לו נועם. המשפחה של נועם הייתה ההפך הגמור מהמשפחה שלנו בכל מה שקשור לסדרי עדיפויות. הוריו היו יזמי נדל"ן מצליחים, והם גרו בווילה יוקרתית בת שלוש קומות.

הבית של נועם היה מעוצב כמו גלריה לאמנות: תקרות כפולות, רצפת שיש איטלקי מבריקה כמו מראה, קירות זכוכית פנורמיים ותאורה שתוכננה בקפידה כדי להדגיש כל רהיט מעצבים. הסטייל שם היה בשיאו, אבל האווירה הייתה קרה וסטרילית.

בערבי שישי, במקום הריחות של אמא שלי, היה מגיע צוות מנקים שעובר על הבית במסירות, אבל המטבח נשאר נקי מדי. "הבית מוכן לשבת, הכל צריך להישאר מבריק – תלכו לאכול בחוץ", הייתה ההוראה הקבועה שם. היה להם הכל, אבל לא היה להם את החופש פשוט "להיות" בתוך הבית שלהם.

הקשר של נועם עם אריק היה מוזר, כמעט אובססיבי מצד נועם. הוא היה מגיע אלינו בכל הזדמנות. הוא היה יושב במטבח "המיושן" שלנו, אוכל מהקציצות של אמא שלי בעיניים בורקות, ושואף את האווירה הביתית כאילו היא חמצן. הוא היה מבקש מאריק שוב ושוב: "בוא תאכל אצלנו בשבת".

לא הבנו את פשר הבקשות, עד שיום אחד הוא פלט לאריק משפט שחשף את הכל:

"כשאורחים מגיעים אלינו לשבת, ההורים שלי מתנהגים יפה אלינו. כשאין אורחים, אני מזמין אותך להיות אורח".

זה היה רגע מצמרר של אמת עצובה. הווילה המפוארת של נועם, עם כל הזהב והשיש שלה, הייתה זקוקה ל"תפאורה" של חברים כדי לייצר תחושה של משפחתיות. נועם נמשך אלינו כי הוא היה רעב לשייכות, לחום אנושי פשוט שבו אפשר לשבת ופשוט להיות אתה עצמך, בלי לפחד להכתים את הספה היקרה.

• • •

הזמן עבר, ואריק נכנס לעולם השידוכים. מתוך ההצעות בלטה הצעה אחת: בחורה בשם חני, ממשפחה טובה וערכית. התברר שמשפחתה של חני מיודדת עם משפחתו של נועם. הכל התקדם יפה, עד שלפתע חלה עצירה. הצד של חני התחיל להסס, והיה נראה שהם שוקלים בכובד ראש האם להמשיך. לא הבנו מה קרה – הפגישות היו מצוינות, והחיבור היה נראה מושלם.

בסופו של דבר העיכוב עבר ואריק וחני נישאו בחתונה מרגשת שבה השמחה פרצה את כל הגבולות. מהר מאוד גילינו שחני היא גיסה נדירה, בעלת מידות טובות, לב רחב ופשטות פנימית שמזכירה לנו את הבית שלנו.

בליל ה'שבת חתן', כשישבנו כולנו סביב השולחן בין מנת הדגים לזמירות השבת, אבא של חני ביקש את רשות הדיבור.

הוא היה נרגש מאוד, קולו רעד מעט. ואז בסוף דבריו הוא אמר משהו: "כמה חשוב להכיר אנשים באופן אישי, ולא להאמין ללשון הרע עד שפוגשים את האדם פנים אל פנים". בתחילה לא הבנו למה הוא אמר את זה, עד לאחר חודש מהנישואין של הזוג הטרי רק אז קיבלנו מידע ממקור מוסמך, שזעזע אותנו.

במהלך הפגישות הגיע למשפחה של חני מידע "שקרי" עלינו. על אבא שלי אמרו: שתלטן. על אמא שלי: חטטנית. עלינו האחיות: מגיעות לישיבה עם עוגות לאריק ולא מפסיקות לשאול שאלות ולדעת הכל. ועוד כמה דברים שכבר הספקנו לשכוח.

אבל ההלם הגדול שאחז בנו הוא, שעם הזמן הבנו שאת הדברים עלינו אמר להם, לא פחות ולא יותר, האורח המיתולוגי שלנו: נועם ומשפחתו ה'חשובה'.

אותו נועם שאכל אצלנו וקיבל מאיתנו אהבה - הוא זה שניסה להרוס את השידוך של אריק בטענות שאנחנו משפחה פולשנית ושתלטנית. קוראים יקרים, זה קשה. יותר ממה שאמרו, קשה מי אמר. ככל שהקרבה גדולה, הקושי גדול יותר. הרי מדובר בבחור שהיה אצלינו, שקיבל בבתינו פינה של כבוד, שמצא אצלינו פינה חמה ורגעים של חום ואהבה. דווקא הוא, דווקא משפחתו, אמרו מה שאמרו. היום קוראים לזה "כפיות טובה", אבל לא את זה מה שרציתי להוציא מהסיפור שלי, כי זה, כבר יוצא לבד.