האחים התמוטטו מהמתנות שנתנו בשמחות - עד שאח אחד ניסה לשים לזה סוף | סיפור מטלטל

אני בא ממשפחה מאוד מעניינת. למה אני קורא לה ככה, אנחנו משפחה המתיימרת להיות תמיד יחד, בקשר על בסיס יומי להעצמת המשפחתיות, אבל יש משהו שסוף כל סוף גורם לנו להרגיש לחץ מתוך הקרבה ה"מיוחדת בנינו" - המתנות לשמחות שלנו במשפחה.

יש אצלינו ציפייה מצד כל האחים לקבל מתנות לאירועים שלהם, שמגיעה מתוך החובה שאנו מרגישים לתת. ואני, גם אם אני אברך, תמיד אני מרגיש שהמתנה היא חשובה מאוד אצל אחיי ואחיותיי, ובאיזשהו שלב, קוראים אותי דרך המתנה שהבאתי.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

'חסידות בקלאס' - מופע מושקע ואיכותי, אבל... // ביקורת מופע

נתנאל לייפר|14:34

"חדר הענבר": מסע אל האוצר האבוד שהיה לתעלומה מהגדולות בהיסטוריה

אבישי לוי|14:35

הייתי רואה את עצמי צריך להחזיר את המתנות שקיבלתי, ובצדק. מתנה היא הלוואה, היא לא מתנה. וככל שעבר הזמן עם השמחות המרובות ברוך ה' אצל משפחתי, לא עמדתי תחת הנטל.

הכל התחיל כשרחלי, אחותי הבכורה, השיאה את בנה הבכור, אהרן. באתי עם חיוך ומעטפה מכובדת, אבל מיד התעשתי ואמרתי לעצמי: "תתכונן, זה רק האחיין הראשון".

שבועיים אחר כך, שמואל, אחי, עשה ברית ליוסי הקטן. עוד מעטפה. חודש עבר, וחני חוגגת בת מצווה לשירה. אני מסתכל על יתרת העו"ש שלי והיא הולכת ומתכווצת.

השיא היה כשבת שבע, אחותי הצעירה, התקשרה לספר שנחמי הקטנה איבדה שן ראשונה. "נו, ואתם עושים אירוע?", שאלתי בחרדה, "כי אני כבר שוקל למכור משהו כדי לממן את הבר-מצווה של אבריימי בעוד חודשיים".

בשלב מסוים, כשישבתי בחתונה של דובי (הבן של ריקי), מצאתי את עצמי עושה חישובים אסטרטגיים על המפית: "אם אני נותן לדובי 700, מה אני אעשה כשאחיו מוישי יתחתן בעוד חצי שנה?", ואל תשכחו שחני בדיוק סגרה וורט לציפי!

ניגשתי ליוסי אחי שישב לצידי, ושאלתי אותו בלחישה: "תגיד, איך אתה עומד בזה?", הוא הסתכל עליי בעיניים עייפות ואמר: "באמת לא פשוט, בוא יחד נעשה לזה סוף". הייתי מופתע, יש עוד מישהו שמתמודד עם זה כמוני?!

ואז הגיע המפגש המשפחתי בסוכה של הוריי - אני לקחתי את היוזמה, והעלתי את הנושא.

"אחים שלי, אחיות שלי, תנו לי רגע", פתחתי, כשאני מרגיש את כל 9 הזוגות עיניים (פלוס איזה 40 אחיינים שמתרוצצים מסביב) ננעצים בי. "אני אוהב אתכם, באמת. אבל הגעתי למסקנה שאנחנו לא משפחה, אנחנו בורסה לניירות ערך, ואני כרגע נמצא בהרצת מניות מטורפת".

השתרר שקט. רחלי הפסיקה לחתוך את העוגה, ושמואל הוריד את הכוס מהפה.

"תקשיבו", המשכתי, "אני עשיתי חישוב. לפי קצב הילודה והשמחות ברוך ה', בשנה הבאה אני אצטרך לבחור בין לשלם ארנונה לבין לממן את הבר-מצווה של מוישי, הנדוניה של ציפי והברית של מי שזה לא יהיה שייוולד עד אז. אני כבר לא קורא לכם בשמות, אני קורא לכם לפי הסכומים! כשאני רואה את דובי, אני לא רואה אחיין חמוד, אני רואה שטר של 700 שקל עם עניבה!".

קולות הצחוק עלו בחלל האויר.

"החלטתי להקים את קרן המעטפה המסתובבת", המשכתי, "מהיום, אני מציע שננפיק שטרות משפחתיים. נקרא לזה 'שקל-משפחה'. כל אחד נותן לשני שטרות דמיוניים, ובסוף השנה נעשה קיזוזים. מי שחייב יותר – עושה שטיפת כלים אצל כולם בחנוכה".

קולות הצחוק עלו על גדותיהם, ואני, מחייך מעט, בכדי להוציא מלבם שיש כאן איזה מופע סטנד אפ.

יוסי קרץ לי מהצד, והוסיף: "ואולי פשוט נחליט שמתנה היא באמת מתנה כזו שקונים עם הלב, לא עם מחשבון של מס הכנסה. כי אם נמשיך ככה, בחתונה הבאה אני מביא מעטפה עם תמונה של הכסף, וכותב בפנים: 'הכסף נמצא כרגע בפיקדון אצל אחותך לאה, נא לפנות אליה'".

כל יושבי הסוכה התפרצו בצחוק, אבל עם קול הצחוק המתגלגל קרה משהו אצל כולם.

ראיתי על הפנים של כולם הקלה – ההבנה שכולם באותה סירה, או יותר נכון, באותו מינוס. פתאום, האוויר בסוכה הרגיש הרבה יותר נקי מחשבונות.

אחרי הצחוק הגיע השקט הזה, זה שקט שעדיין השאיר אותי תוהה, נבהלתי – אולי הלכתי רחוק מדי? אולי פגעתי ב"קודש הקודשים" של הנימוס המשפחתי גם אם כולם נראים מסכימים איתי?

אבל אז, פתאום, שמעתי אנחת רווחה כל כך חזקה מרחלי, שהיה נדמה שהיא מוציאה אוויר ששמרה בבטן מאז החתונה של אהרן. היא אמרה בקול רועד מצחוק והתרגשות: "תודה, פשוט תודה! כבר חודשיים אני מתלבטת איך להגיד לכם שהצ'ק האחרון שנתתי לחני חזר לא בגלל טעות בבנק, אלא בגלל שפשוט לא היה לו כיסוי!".

פתאום הסכר נפרץ. זה היה כאילו הורדתי לכולם משקולת של טון מהכתפיים.

שמואל פתח את ליבו, הוא תפס את הראש בידיים ואמר: "חברים, אתם לא מבינים. אני מנהל רשימות אקסל בטלפון! יש לי טור של 'נתתי' וטור של 'חייבים לי'. כל פעם שמישהו מכם מתקשר להודיע על בשורה טובה, אני קודם כל בודק מה היתרה שלי בטור ב'. הרגשתי כמו גובה חובות, לא כמו אח!".

לאה כמעט בכתה מרוב צחוק: "אני ומוטי כבר פיתחנו קודים. כשיש הזמנה בדואר, הוא שואל אותי 'כמה זה עולה לנו במדד המזל-טוב?' אתם יודעים כמה לילות לא ישנתי כי פחדתי ששרה תיעלב אם אתן לה פחות ממה שריקי נתנה?".

ההקלה באוויר הייתה מוחשית. זה היה הרגע שבו ה"מוסכמות" המתישות התנפצו והשאירו מקום לאהבה נטו. ראיתי את האחיות שלי מסתכלות אחת על השנייה, ולא כמי שחייבות אחת לשנייה, אלא כפי שהיו פעם – פשוט אחיות ששמחות זו בשמחת זו.

"זהו", סיכם יוסי כשהוא מרים כוסית לחיים, "מהיום המעטפה היא רק התירוץ לבוא ולחבק. הכסף יישאר בבנק, והשמחה תישאר בלב. הרמת את הכפפה, אביאל, והצלת לכולנו את החגים, את השבתות, ובעיקר את היחסים".

ביקשתי להרים כוסית כולם יחד ושאלתי: "מקובל עליכם, סגרנו את זה?", וכולם ענו בקול שמחה "כן".

מאז, פתאום השמחה הבאה כבר לא נראתה כמו "מבצע פיננסי", אלא כמו מה שהיא באמת אמורה להיות: הזדמנות להיפגש, ולשמוח בלי לעשות חשבון על המפית.