היה זה לפני תקופה של שנה. קיבלתי טלפון מיהודי יקר, וכך סיפר לי.
אשתי, בעיקרון, רוצה להתגרש. לפרק את החבילה. יש לנו שמונה ילדים, שתיים כבר התחתנו. אשתי אומרת לי שהיא כבר לא מסוגלת לחיות איתי. שאני לא אדם רע, אבל אני אדם ביקורתי מאוד, שקשה לחיות עם כזה אדם. עשרים וחמש שנה שתקתי. אם אתה לא עושה משהו עם זה, אני לא יכולה לחיות איתך יותר.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
קבענו פגישה. והוא הגיע. הוא נכנס בשקט. לא מהאנשים שעושים רעש. אבל אתה מרגיש שהשקט הזה צורח. הוא התיישב מולי, הוריד את העיניים לרצפה, וכשפתח את הפה, הבנתי מיד. זה לא סיפור על זוגיות. זה סיפור על נפש עייפה.
יהודי גבוה קומה, זקן ארוך, פאות ארוכות יורדות במורד לחיו והוא התחיל לספר.
מה שאשתי אומרת זה רק חלקית נכון. אבל אתה יודע מה אני עשיתי בשביל אשתי כל החיים? פינקתי אותה. קניתי כל מה שרק היא הייתה צריכה עוד לפני שהיא בכלל פתחה את הפה.
וכן, אני אדם ביקורתי. וכאשר אני רואה משהו שלא לרוחי אני מעיר. וכאשר דברים לא משתנים, אז אני מעיר גם בצורה פוגעת. אני אחרי זה מתחרט שפגעתי, למה דיברתי בכזו צורה, אבל אני מרגיש שאין לי שליטה על זה.
ישבתי עם אותו יהודי, ואתה רואה ומרגיש שלאדם מולך יש נשמה רגישה ועדינה. לב טוב.
התחלנו לשוחח על עברו, וכך הוא סיפר לי.
גדלתי לבית שבו עשרה ילדים. אבי היה שקט ועדין, אבל אמי, לאמי הייתה פה כמו לעשר נשים. מאז שאני זוכר את עצמי, תמיד תמיד היא הייתה מבקרת. שורפת, חותכת את עשר נפשות ילדיה. וכל ביקורת נעשתה עם כעס וצעקות, עם מילים שיכולים לשבור קיר בטון, ובפרט ילדים קטנים כמוני.
היא הייתה מעירה אותנו לשחרית, אם לא היינו קמים לתפילה בזמן לקריאת שמע, הבית היה רועד מהצעקות שלה, תוך כדי מילים פוגעות כגון: מה יצא ממך, איזה ילד אתה, איפה השכל שלך, טיפש, וכו’.
בלילות הייתי בוכה מפחד מאימי וממילותיה האיומות. אבי שהיה עדין נפש לא העז להתערב. גם הוא חטף כהוגן. כך הוא ישב בשקט, ונפשו נקרעת לגזרים בשעה שהוא רואה שנשמות ילדיו נקרעות לגזרים.
רק לפני כניסה לישיבה, אבי המליץ לי ללכת לישיבה עם פנימייה ולא לוותר על זה בכל מחיר. דבר שאמי לא הרשתה. היא רצתה את כל ילדיה צמודים אליה, שהיא תחנך אותם כהוגן.
ובאמת התעקשתי על ישיבה עם פנימייה, והלכתי ללמוד בירושלים. הייתי בחור טוב. סוף סוף מצאתי שלווה. מקום ללא פגיעות אישיות, וללא צעקות והעלבות.
היה לי כיף. חברים, מגידי שיעורים טובים, משגיחים נחמדים. הרגשתי שאני מתחיל להיות מאושר.
אבל משהו בי הרגיש שזה לא זה. פשוט שמתי לב שלא טוב לי, שרע לי עם עצמי. הייתי קטן ולא הבנתי למה.
ניסיתי להיות חבר של יותר בחורים, להיות מחובר לחברה , להיות תלמיד יותר מצטיין, אבל בפנים, הנשמה שלי הרגשתי רע.
החיים המשיכו. עברתי לישיבה גדולה. גם שם הייתי מצטיין, אבל בתוכי הרגשתי ריק.
התבגרתי והתחלתי לשים לב שיש לי קול בתוכי שכל הזמן צועק ומלקה אותי. לא קולות של סכיזופרניה, אלא קולות שהם חלק מהאישיות שלי. כאילו יש בי משהו, קול פנימי, שמעיר לי על כל דבר, צועק עלי שאני לא מספיק טוב, שאני לא לומד טוב.
כל הזמן הערות. ביקורת.
לא ידעתי ולא הבנתי איך להשתלט על כזה דבר. זה היה הופך אותי לעצבני. כמובן שאת הכעס לא הייתי מוציא החוצה, אלא הוא היה נספג הלאה בתוך המערכת הנפשית שלי.
התחתנתי. היה לי שם טוב של בחור מושלם, וקיבלתי באמת בחורה טובה.
הקולות המשיכו להציק לי, ומרוב שהייתי מתרגז ואפילו לא יודע למה, לא שמתי לב שבתוכי יש קולות שלא נותנים לי מנוחה. קולות שאומרים לי שאני לא בסדר, שאני לא עושה מספיק, שאני לא אבא מספיק טוב. ואז אתה מגיע לדוגמה בליל שבת מהבית הכנסת כולך עצבני, אחרי שהקולות הלקו אותך ללא הרף: אתה לא מספיק טוב, אתה לא מספיק לומד, אתה לא מספיק אבא, ומספיק שאשתי תעשה משהו שאמרתי לה שלא תעשה, ואני כבר מעיר לה באגרסיביות.
כי אישה יכולה לסבול הרבה דברים. היא יכולה לסבול עוני. היא יכולה לסבול תקופות קשות. היא יכולה לסבול עייפות. אבל דבר אחד היא לא יכולה לסבול לאורך זמן. לחיות ליד אדם שמרגיש לה כמו שופט. אדם שכל יום בבית מרגיש כמו מבחן. כי בית צריך להיות מקום שמניחים בו את הלב. לא מקום שמתגוננים בו.
כמובן שאחרי זה מצפוני היה מתחרט על איך שדיברתי ככה לאשתי.
והקולות התחזקו. איזה בעל רע אתה. בעל מתעלל.
הסתכלתי לתוך פניו, ואני ראיתי ילד קטן, פגיע, טראומתי, וביקורתי, שאפילו הוא לא יודע למה הוא כזה, ומה מפריע לו כל כך הרבה שנים. למה רע לו.
הסברתי לו.
אתה איש באמת עם לב זהב. לב טוב. בגלל ילדותך, מהחינוך של אמא שלך, היא כל הזמן העבירה עליך ביקורת. נכון שהיום היא כבר לא לידך להגיד לך את זה, אבל אתה עושה את זה לעצמך.
יש בך חלק ילדי, פגיע, טראומתי ומפחד, שכל הזמן הוא מעיר לך, מפחיד אותך, מבקר אותך. נכון, יש בך גם חלק מבוגר בריא, שהוא לא היה מדבר על עצמו ככה. מי שמדבר זה אותו ילד שנפגע מאמא שלו. זה מה שהוא למד. הוא פשוט טראומתי.
הילד הפגיע הזה, אחים יקרים שלי, הוא לא ילד דמיוני. הוא לא משל. הוא חלק חי ונושם בתוך האדם. זה אותו ילד קטן שחווה פעם פחד. שחווה פעם השפלה. שחווה פעם צעקות. והוא לא נעלם כשהתבגרת. הוא פשוט למד להתחבא. אבל כשמישהו היום מעיר לך, כשמישהו לא עושה בדיוק מה שאתה רוצה, הילד הזה מתעורר מיד, והוא מרגיש כאילו עוד רגע שוב ידרכו עליו. ואז הוא מגיב. לא כמו גבר בן ארבעים. הוא מגיב כמו ילד בן שש, שמפחד להישבר עוד פעם.
אז בשביל שלא להיפגע שוב מהצעקות שלה, מהמכות שלה, אפילו שהיא כבר לא לידך, אז הקול הילדי שבתוכך מזהיר אותך. לא למדת טוב. אתה לא אבא מספיק טוב. אתה צריך ללמוד יותר.
והבעיה הגדולה היא, שהילד הזה לא מבין זמן. הוא לא יודע להגיד לעצמו: זה היה פעם. מבחינתו, כל הערה קטנה, כל שינוי קטן, כל טעות בבית, היא סכנה. הוא חי בתוך תחושת הישרדות. וכשאדם חי בהישרדות, הוא לא מסוגל להיות עדין. הוא לא מסוגל להיות רגוע. הוא כל הזמן עם הגב לקיר. הוא כל הזמן דרוך. ואז הוא פוגע. לא כי הוא רוצה לפגוע, אלא כי הוא מנסה להציל את עצמו.
הריפוי הוא לעשות הפרדה בין הקול הילדי הפגיע הטראומתי, לבין הקול הבריא המבוגר שבך.
הקול הילדי הוא היום שולט באישיות שלך. הוא מזהיר, מפחיד, ומה לא.
הקול המבוגר הבריא צריך להתחיל לדבר לקול הילדי הפגיע, ולהגיד: נכון שאתה רגיל להפחיד אותי ולהזהיר אותי שאני לא בסדר, שאשתי לא בסדר, כי אם לא יקרה משהו, אבל זה היה פעם. זה היה פעם כשהייתי ילד בלי הגנה.
המבוגר האחראי שבתוכנו זה לא קול שמבטל את הילד. להפך. זה קול שמחבק אותו. זה קול שאומר לו: אני רואה אותך. אני מבין למה אתה מפחד. אני מבין למה אתה דרוך. אבל אתה לא לבד. אני כאן. אני כבר לא הילד הקטן שהיית פעם. אני כבר לא חסר אונים. אני היום אדם בוגר, יש לי בחירה, יש לי דעת, יש לי יכולת לעצור. והמבוגר האחראי לא נלחם בילד. הוא מחזיק לו את היד.
ואז המבוגר האחראי, החלק הבריא שבתוכך, יגיד לו: אתה כן בסדר. אתה טוב. אתה אבא טוב. ואז לאט לאט הקול הילדי הפגיע והביקורתי ייחלש.
אתה מעיר לאשתך כל הזמן לא בגלל היותך חס וחלילה איש רע, אלא כי קיים בך קול של ילד פגיע שלא נותן לך מנוחה. ולכן אתה מעיר לעצמך, ומה שאתה עושה לעצמך אתה עושה גם לאשתך.
רוב האנשים לא יודעים למה הם כועסים. הם חושבים שהם כועסים בגלל האישה. בגלל הילדים. בגלל הכסף. בגלל העבודה. אבל האמת היא, שהם כועסים כי המבוגר האחראי שבתוכם נרדם. והילד הפגיע תפס את ההגה. וכשילד תופס את ההגה, גם אם הוא ילד טוב, הוא לא יודע לנהוג. הוא יפגע באנשים הכי קרובים אליו. לא כי הוא רע, אלא כי הוא לא יודע אחרת.
זו עבודה לא קלה, כי זה לשנות את האישיות, אבל ככה יהיו לך חיים נפלאים וטובים עם עצמך, ועם אשתך, ועם ילדיך, ובעצם עם כל העולם.
עד שלא תרפא את אותו ילד פגיע, לא תהיה לך מנוחה. הביקורת ההרסנית של אמא תחפור בתוך הראש שלך.
ולפעמים, אחים יקרים שלי, הבית לא נהרס בגלל שנאה. הוא נהרס בגלל פחד. פחד ישן. פחד של ילד. והפחד הזה מתחפש לביקורת.
וכשאתה מתחיל לדבר אחרת אל הילד שבתוכך, קורה נס. פתאום אתה מדבר אחרת גם לאשתך. פתאום אתה שותק במקום להעיר. פתאום אתה נושם. פתאום אתה מצליח להרגיש חמלה. והחמלה הזו, היא לא רק כלפי אשתך. היא קודם כל כלפי עצמך. כי ברגע שאדם מפסיק להילחם בעצמו, הוא מפסיק להילחם גם בעולם.
אני מספר את זה כי אני רואה כל כך הרבה אנשים, שאולי בחוץ נראים אנשים נוקשים, ביקורתיים, אכזריים לפעמים, אבל אני כותב את זה בדמעות, הם ממש לא כאלו.
יש בתוכם כאבים עמוקים. יש בהם קולות חזקים שמבקרים אותם, שהורסים להם את הנשמה.
נכון, זה לא קל לחיות עם אדם שפוגע בך. לפעמים אתה פוגש אנשים שרק תגיד להם מילה, ישר הם יפגעו בך חזרה כמו נחש, יקפצו אליך.
וכמה ראיתי מקרים שאותם אנשים, התגובה שלהם נהייתה בגלל ילדות פגועה וביקורת הרסנית, ואז ישר לכל ביקורת הכי קטנה הם מגיבים כנשוך נחש.
תבדקו, אחים יקרים שלי, פנימה. עמוק עמוק. מה הם הקולות שמנחים אתכם. מה הקולות שאומרים לכם בראש מי אתם, מה אתם.
אם אתם שומעים את הקולות האלו: אתה לא אימא טובה, אתה לא אבא טוב, כל הזמן ביקורת, תדעו מאיפה זה מגיע.
ואפשר לשנות את זה.
ולפעמים אדם לא הורס את הבית שלו בגלל שהוא רע. הוא הורס אותו בגלל שהוא עדיין לא הפסיק להיות הילד שפעם הרסו לו את הלב.
פעם סיפר לי יהודי יקר דבר מצמרר. הוא אמר לי: מרדכי, אשתי אישה טובה. באמת טובה. היא נתנה לי את החיים שלה. השקיעה בי, בילדים, בבית. אבל אתה יודע מה? ארבעים שנה אני חי איתה, ואף פעם לא הרגשתי שהיא אוהבת אותי.
הוא אמר את זה בכאב. כאב של אדם שחי ליד אהבה, אבל לא מצליח לטעום ממנה אפילו טיפה.
וכשישבתי איתו, לאט לאט התברר דבר מטלטל.
הבעיה לא הייתה באשתו. הבעיה הייתה בקול הילדי הפגיע שבתוכו.
קול שהיה לוחש לו כל החיים: לא אוהבים אותך. אתה לא שווה אהבה. אתה לא מספיק טוב. אתה לא רצוי.
ואז, גם כשאשתו חיבקה אותו, גם כשהיא דאגה לו, גם כשהיא הקריבה את עצמה בשבילו, הוא לא הצליח להרגיש.
כי מי שמנהל את הלב שלו לא היה המבוגר האחראי. מי שניהל אותו היה ילד קטן, פגוע, מבוהל, שלא מאמין שמישהו באמת יכול לאהוב אותו.
וכמה אנשים חיים כך. מוקפים באהבה, אבל בפנים שומעים רק קול אחד. קול שאומר להם: אתה לבד.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
שבת שלום אחים יקרים שלי. שתקשיבו לילד הפנימי שלכם, ולקול המבוגר שבכם. מאחל לכם שבת נפלאה, מלאה אהבה ושלום.
לתגובות: machon.rot@gmail.com
0 תגובות