בעוד בבירות המערב נושאים נאומים חוצבי להבות על חירות, דמוקרטיה וזכויות אדם, מאחורי הקלעים של העולם הערבי מתנהל משחק שחמט ציני, אכזרי ומורכב פי כמה. נפילת המשטר באיראן היא לא רק חלום של צעירים צמאי חופש; היא אירוע קוסמי שעלול להבעיר את האזור כולו – ולא כולם ממהרים לפתוח את בקבוקי השמפניה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
מי באמת ירוויח מהקריסה, למה השכנות הערביות חרדות מהחופש של העם האיראני, ואיזה סיוט דיפלומטי מחכה לישראל דווקא ביום שאחרי השגת השקט? לפניכם הניתוח המלא.
פרדוקס הכבוד והריאל המדמם למוות
החול הפוליטי בטהראן טובעני מאי פעם בעשרות השנים האחרונות. בעוד שמומחי המודיעין מנסים לפענח בפינצטה כל הצהרה רשמית, המציאות ברחוב האיראני זועקת את דברה.
אבירם בלאיש, סגן נשיא המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון. מומחה למו"מ, בכיר לשעבר במערכת הביטחון מסביר כי "המשטר, שמקפיד להציג חזות של צוק איתן ובלתי שביר, מצוי כיום באחת מנקודות השפל הקשות ביותר מאז המהפכה האסלאמית ב-1979. הכלכלה האיראנית אינה רק "במשבר" - היא במצב של דימום פנימי חמור שמאים למוטט את המבנה כולו".
המטבע המקומי, הריאל, שפעם היה גאוות המהפכה, איבד שליש מערכו בתוך שלושים יום בלבד. מדובר בהתרסקות שמוחקת את חסכונותיהם של מיליונים והופכת את הקיום היומיומי למאבק הישרדות נואש. ברחובות טהראן, איספהאן ושיראז, הדי הפיצוצים והזעקות כבר הפכו לחלק מהנוף הלילי, כאשר אלפי הרוגים ועשרות אלפי עצורים הם המחיר הכבד שמשלם העם על העזתו לקרוא תיגר על שלטון אנשי הדת
לדברי בלאיש "מתחת לפני השטח, משהו עמוק יותר מנהל את המשבר: קוד הכבוד של המזרח התיכון במערב, כבוד נתפס לעיתים כערך דקורטיבי, אך במרחב שלנו הוא עמוד שדרה פוליטי ומבני".
זו הסיבה שטהרן מתעקשת לנהל משא ומתן רק על נושאי גרעין ומסרבת בתוקף לדון בטילים הבליסטיים.
עבורם, ויתור גלוי הוא לא פשרה – הוא אובדן כבוד שמשמעותו גזר דין מוות לשלטון. ככל שהמשטר נחלש מבפנים, הוא נדרש להיראות אגרסיבי יותר כלפי חוץ. זהו הפרדוקס האיראני: החולשה היא המנוע של האלימות.
המלכוד הטורקי – הפחד מהתעוררות השד הכורדי
עבור הנשיא הטורקי רג'פ טאיפ ארדואן, נפילת המשטר בטהראן היא סיוט גיאופוליטי שעלול להבעיר את גבולותיו. בניגוד למה שניתן לחשוב, אנקרה אינה מייחלת לקריסה מוחלטת של שכנתה. הערכות מודיעין מערביות חושפות כי עימות צבאי באיראן יגרור את טורקיה לתוך מערבולת של ארבעה איומי ענק: פעילות מורחבת של מיליציות פרו-איראניות בגבולותיה, משבר אנרגיה קטסטרופלי עקב התלות בגז האזורי, וגלי פליטים שיערערו את היציבות הפנימית השברירית של טורקיה.
אך האיום המפחיד ביותר, זה שמדיר שינה מעיני השלטון באנקרה, הוא השאלה הכורדית. קריסת השלטון המרכזי באיראן עשויה להעניק רוח גבית אדירה לדרישות הכורדיות לאוטונומיה בשטח איראן.
התפתחות כזו תהווה השראה פוליטית וסמלית לכורדים בתוך טורקיה עצמה – נושא שנתפס באנקרה כקו אדום וקיומי. מדובר במסירות נפש של השלטון הטורקי על מניעת הקמת ישות כורדית עצמאית. לכן, ארדואן מנסה למצב את עצמו כ"מתווך" בין וושינגטון לטהראן, לא מתוך אהבת המערב, אלא כדי לשמר את איראן כישות אחת ויציבה שתמשיך לדכא את השאיפות הכורדיות בגבולה.
הדילמה של ריאד – האם האויב המר הוא הכתובת היחידה?
סעודיה ומדינות המפרץ עוקבות אחר הנעשה בטהראן בתערובת של שמחה לאיד וחרדה עמוקה. עבור יורש העצר הסעודי, איראן היא מחוללת הטרור העיקרית במזרח התיכון, זו ששולחת כטב"מים אל בארות הנפט שלו ומממנת את החות'ים בתימן. אך למרות האיבה המרה, בריאד מבינים היטב את חוקי המשחק: עדיף אויב מוכר ומרתיע מאשר ואקום שלטוני שבו אלפי מיליציות חמושות מסתובבות ללא בעל בית.
החשש הגדול במפרץ הוא ממצב של משטר צבאי קשוח בכל רחבי איראן. במצב של כאוס, איראן עלולה להפוך למקור של זליגת טרור קיצוני שיאיים על יציבות בתי המלוכה הסוניים. יתרה מכך, חוסר היציבות יפגע אנושות בנתיבי השיט האסטרטגיים במצרי הורמוז, מה שיגרור את הכלכלה העולמית למיתון עמוק ויחסל את חזון הפיתוח הכלכלי של מדינות המפרץ. תחת מעטה המכובדות של הברית עם ארה"ב, הסעודים מעוניינים באיראן מוחלשת ומוכה סנקציות, אך חוששים בכל ליבם מקריסה שתהפוך את איראן למחסן נשק ענק ללא בעלים.
האתגר הישראלי החדש – מי יחליף את מצרים בקרב על הגרעין?
כאן נחשפת זווית מטלטלת עבור הדיפלומטיה הישראלית, זווית שאינה נידונה בציבור אך מטרידה מאוד את מקבלי ההחלטות. במידה והמשטר בטהראן יפול ויוחלף בהנהגה דמוקרטית המקובלת על המערב, ישראל תמצא את עצמה בפני אתגר חדש לחלוטין. במשך עשרות שנים, הזירה הדיפלומטית התרגלה לדו-קרב המסורתי בין ישראל למצרים בסוגיית פירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני. אולם, איראן "חדשה" ו"נורמלית" עשויה לתפוס את המקום המוביל של מצרים בפורומים הללו.
הפרדוקס הוא שאיראן דמוקרטית, שתתקבל בחיבוק בוושינגטון, תהיה בעלת לגיטימיות בינלאומית לדרוש שקיפות גרעינית מלאה מכל מדינות האזור – כולל מישראל. זהו אירוע חריג שלא היה כמותו: ישראל עלולה למצוא את עצמה מול בעלת ברית פוטנציאלית של המערב, שמשתמשת בכלים דיפלומטיים "נקיים" כדי להצר את צעדיה של ישראל. תם עידן הדו-קרב עם מצרים; מתחיל עידן הלובי האיראני החדש במוסדות האו"ם, שיכול להיות מסוכן לישראל הרבה יותר מהאיומים הצבאיים של חמינאי.
ברית הדמים – חמינאי ומשמרות המהפכה כגוף אחד
בתוך טהראן פועלת "משוואת הישרדות" הדדית שאינה ניתנת לניתוק. הדיווחים המגיעים ממקורות פוליטיים המעורים בנעשה בלב השלטון, חושפים תמונה של נאמנות עיוורת שמתעלה מעל לכל שיקול רציונלי. הקשר בין המנהיג העליון, עלי ח'אמנאי, לבין משמרות המהפכה, הוא הרבה מעבר ליחסי מפקד ופקוד. זוהי ברית רוחנית, אידיאולוגית וכלכלית המהווה את חומת המגן האחרונה של המהפכה.
עבור המפקדים בשטח, ח'אמנאי אינו רק פוליטיקאי, אלא מקור הסמכות הדתית המעניק להם את הלגיטימיות לנהל את העימות מול המערב. משמרות המהפכה אינם נתפסים רק ככלי להגנת המשטר, אלא כחלק בלתי נפרד ממנו. היציבות של המערכת כולה נשענת על היותם כוח צבאי ודתי השומר על המוסדות, מה שהופך כל ניסיון להפיכה או לשינוי מבני לכמעט בלתי אפשרי בטווח הנראה לעין.
המדינה שבתוך המדינה – חצי מהכלכלה בידיים צבאיות
אך מעבר לרוחניות, קיימת מציאות קרה של כוח וכסף. משמרות המהפכה שולטים כיום בכמחצית מהכלכלה האיראנית. שליטה זו בעורקי החיים המרכזיים – מחברות נפט וגז ועד לפרויקטים ענקיים של תשתיות – הופכת את הארגון לרשת ביטחון כלכלית עבור המנהיג.
מפקדי המשמרות הם אוליגרכים לכל דבר. כל עוד הם שולטים בברז המזומנים ובנכסי המדינה, יש להם אינטרס אישי וישיר בהישרדותו של ח'אמנאי. ביום שבו המשטר ייפול, המפקדים לא יאבדו רק את מעמדם הרוחני, אלא גם את האימפריות הכלכליות שבנו. לכן, הם יילחמו עד הכדור האחרון כדי למנוע את קריסת המערכת שמאכילה אותם.
לדברי רז צימט, מנהל תוכנית איראן והציר השיעי במכון למחקרי ביטחון לאומי, "המשטר האיראני מבוסס על מוקדים רבים, ויש להם חוקה ומנגנוני ירושה ברורים ומוסדרים גם אם חמינאי ימות"
הד"ר גיל מורסיאנו, מנכ"ל מכון מיתווים ומומחה לאיראן, מדגיש כי "הרבה דברים צריכים לקרות במדינה הגדולה כדי שהמשטר ייפול חלקם מנגוננים גדולים והמציאות בשטח כלל אינה דומה לסוריה"
מלכודת חומייני – הלקח המר מהמהפכה הקודמת
ההיסטוריה האיראנית היא מורה אכזרית, והזיכרון הקצר של המערב הוא הסכנה הגדולה ביותר. בשנת 1979, המונים יצאו לרחובות וגירשו את השאה מתוך תקווה לחירות, אך התוצאה הייתה "הכתרתו" של חומייני ועליית משטר חשוך פי כמה.
חיסול חמינאי או צמרת המשמרות אינו מבטיח חלופה טובה יותר. אין מדובר בעניין של מה בכך: הפלת המשטר כעת היא חלום אסטרטגי, אך אין שום הוכחה שהיא תביא שקט. להיפך, הוואקום השלטוני עלול להתמלא על ידי הכוחות הקיצוניים והמאורגנים ביותר שנותרו בשטח – קבוצות ג'יהאדיסטיות או גורמים צבאיים אלימים. מהפכה ללא תוכנית ליום שאחרי היא מתכון בטוח לסיוט מסוכן בהרבה עבור המזרח התיכון כולו.
סיכום: הערפל הטהרני והשאלות הגורליות
אז מי באמת רוצה בנפילת המשטר? כפי שראינו, התשובה מורכבת ורוויית אינטרסים סותרים. ישראל רוצה ביטחון אך חוששת מהעתיד הדיפלומטי; טורקיה וסעודיה רוצות איראן חלשה אך מפחדות מהתפרקותה; והמערב חולם על דמוקרטיה אך חסר תוכנית למנוע כאוס.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
המשטר האיראני מבין את הפרדוקס הזה ומשתמש בו כחליפת מגן. הוא יודע שכל עוד הוא הכתובת היחידה בטהראן, העולם יחשוש ללחוץ על ההדק הסופי. המזרח התיכון עומד בפני צומת דרכים היסטורי, והשאלה הגורלית אינה "מתי המשטר ייפול", אלא האם אנחנו באמת מוכנים למה שיבוא בבוקר שאחרי הקריסה.
0 תגובות