בשיעורו השבועי לפרשת משפטים, החליט המגיד הנודע, רבי יוסף יצחק ג'ייקובסון, להסיר את הכפפות באשר לאחת הבעיות הכאובות, המושתקות והמדממות ביותר בציבור שלנו: משפחות שמתפרקות לרסיסים, קהילות שנקרעות לגזרים, ואחים שהופכים לזרים ואויבים – והכל, למרבה האבסורד, באצטלה של "יראת שמיים", "קנאות לדרך" או "שמירה על עקרונות".
הרב ג'ייקובסון נוגע בפצע הפתוח הזה ומציב מראה נוקבת מול המציאות הכואבת. במונולוג חריף ויוצא דופן, הוא טוען כי רוב המחלוקות והחרמות שנעשים כביכול "בשם התורה", נובעים למעשה מבעיות נפשיות, טראומות לא מטופלות ואגו, שמחפשים מפלט בתוך ה"פרומקייט".
"משתמשים באלוקים כדי לפגוע"
"בואו נודה על האמת", פותח הרב ג'ייקובסון. "זה לא נורמלי שמשפחות לא מדברות. זה לא נורמלי שיש אלימות מילולית או פיזית. זה לא נורמלי שאנשים חושבים שהמוח הוא 'קללה' ושמסוכן להשתמש בו".
הרב ג'ייקובסון מאבחן את המנגנון הפסיכולוגי: "2,000 שנות גלות יצרו אצלנו טראומות. הרבה מאיתנו סובלים משנאה עצמית, ממרמור, או מאגו מנופח שמחפה על רגשי נחיתות. הבעיה היא שאנחנו לוקחים את המושגים הכי קדושים – 'תורה', 'יראת שמיים', 'צניעות' – ומשתמשים בהם ככלי נשק כדי להכשיר מעשי אכזריות וסדיזם".
"כשאתה רואה אדם ששונא, שמחרחר ריב, שחי בתוך סכסוך מתמיד ומרגיש עם זה 'צדיק' – תדעו לכם: זו לא יראת שמיים טהורה. זה פצע פנימי שלא נרפא".
"אני אוהב את האבא, שונא את הילדים"
"תראו לעצמכם סיטואציה", אמר הרב ג'ייקובסון. "מישהו ניגש אליי ואומר: 'רבי יוסף יצחק, אני אוהב אותך אהבת נפש! אני מעריץ אותך! אבל... את הילדים שלך? אני לא יכול לסבול. אני שונא אותם, אני יורק עליהם, אני מקלל אותם'.
"מה הייתי עונה לו? הייתי אומר: 'אדוני היקר, אל תעשה לי טובות. קח את האהבה שלך ותלך מפה. אם אתה שונא את הילדים שלי – אתה שונא אותי'.
"וזה בדיוק מה שאנחנו עושים לקב"ה. אנחנו עומדים בבית הכנסת, עוצמים עיניים וצועקים 'ואהבת את ה' אלוקיך' בדבקות עצומה. אבל רגע אחר כך, אנחנו יוצאים החוצה ורומסים יהודי אחר. הבעל שם טוב הקדוש לימד כלל ברזל: 'אוהב את מה שהאהוב אוהב'. אי אפשר להפריד. מי שאומר שהוא אוהב את ה' אבל נמצא בנתק עם יהודי אחר – משקר לעצמו".
ההוכחה מפרשת השבוע: האבנים שותקות, האנשים בוכים
הרב ג'ייקובסון צלל לעומקה של פרשת השבוע, פרשת משפטים.
הוא הציג את השאלה הידועה: מדוע מיד לאחר השיא הרוחני של מתן תורה (סוף יתרו), התורה "נוחתת" לדיני נזיקין יבשים (משפטים)? ומדוע דווקא בתווך מופיע הציווי על אבני המזבח?
בשם ה'חתם סופר' (בסוף פרשת יתרו), הביא הרב יסוד עצום: התורה מצווה לא להניף ברזל על אבני המזבח ולא לעלות במדרגות כדי לא לגלות "ערווה". רש"י מסביר שם: אם התורה מקפידה על כבודן של אבנים דוממות – שלא רואות, לא שומעות ולא נעלבות – רק כי הן משמשות לקדושה, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שאסור לבזות את חברך שנברא בצלם אלוקים!
"זו התשובה לקנאים המדומים", זעק הרב ג'ייקובסון. "אם אתה חושב שאתה 'עולה למזבח' ומתקרב לה' על ידי זה שאתה דורך על אנשים אחרים, מבזה אותם או מניף עליהם חרב – פספסת את כל המהות של מתן תורה. אי אפשר לקבל תורה בלי 'משפטים', בלי להיות 'מענטש'".
"השטן לחש להם: תגידו 'במה מדליקין'"
כדי להמחיש כיצד היצר הרע מתחפש לצדיק, סיפר הרב ג'ייקובסון סיפור מופלא מהגאון המהרש"ם מברז'אן על מחלוקת שפרצה בעיירה סקוליה.
שם, פרץ ויכוח בין החסידים וה"ייקים" על נוסח התפילה בליל שבת: האם לומר את תפילת "כגוונא" או את פרק המשניות "במה מדליקין".
הוויכוח הפך למריבה, והמריבה לצעקות שהחרידו את קדושת השבת. כל צד היה משוכנע שהוא נלחם את מלחמת ה' וכבוד בית הכנסת.
אותה שבת נכח במקום פוסק הדור, הגאון בעל ה'שואל ומשיב' (רבי יוסף שאול נתנזון זצ"ל). הוא עלה לבמה והשתיק את הקהל במשפט אחד שפילח את הלבבות ומהדהד עד היום:
"דעו לכם", זעק הגאון, "שהשטן לא יכל לסבול שיהודים מתכנסים להתפלל, אז הוא יעץ להם עצה גאונית: לאנשי לבוב הוא לחש 'תגידו במה מדליקין' – כלומר, במה מדליקין את אש המחלוקת והשנאה? ולאנשי סקוליה הוא לחש 'תצעקו כגוונא' – כלומר, אנחנו נתנהג בדיוק 'כגוונא' (כמוהם) ונחזיר להם מלחמה...".
"השטן גונב לנו את התפילה", זעק הרב ג'ייקובסון בשיעור, "אבל הוא עושה את זה עם סידור ביד. הוא מלביש את המחלוקת והשנאה באצטלה של 'נוסח' ו'מנהגים'. הוא משכנע אותנו שאנחנו צדיקים, בזמן שאנחנו שורפים את הבית".
משל העגלון: התורה של החורף
כדי לחדד את הנקודה, סיפר הרב על סוחר שתבע עגלון פשוט לדין תורה לאחר שאיחר להגיע ליריד בגלל סופת שלגים. הרב פסק לטובת הסוחר (כי כך סוכם בחוזה). העגלון יצא מהדין ואמר: "הרב צודק, זו תורת אמת. אבל מתי ניתנה התורה? בקיץ (חג שבועות). בקיץ הדרכים יבשות. אם התורה הייתה ניתנת בחורף – עם הבוץ והשלג – היא הייתה מזכה אותי...".
"אנחנו צוחקים על העגלון", סיכם הרב ג'ייקובסון, "אבל אנחנו חיים בדיוק ככה. אנחנו חושבים שהתורה שייכת ל'קיץ' – לבית הכנסת ולשבת. אבל כשמגיע ה'חורף' של החיים – סכסוכי ירושה, גירושין מכוערים, 'בוץ ושלג' – פתאום אנחנו שוכחים להיות בני אדם. פרשת משפטים באה לומר: התורה יורדת לתוך הבוץ. המבחן שלך הוא האם אתה נשאר 'מענטש' גם בחורף".
מבחן גיל ה-95
לסיום, הציע הרב ג'ייקובסון "מבחן מעשי" לכל מי שנמצא בתוך סכסוך משפחתי או אידיאולוגי, תרגיל מחשבתי שיכול לשנות חיים:
"דמיינו שאתם בני 95. אתם יושבים על הכורסה ומביטים לאחור על חייכם. שאלו את עצמכם בכנות:
האם אני גאה במריבות האלו?
האם ארגיש סיפוק מכך שלא דיברתי עם אחי 20 שנה?
מבחן הבעש"ט: האם הבעל שם טוב הקדוש היה נותן לי 'יישר כוח' וחיבוק על המחלוקת הזו
מנוחת הנפש: האם עמוק בפנים אני רגוע, או שהנפש שלי סוערת וכואבת?".
"אם יש לכם אפילו 5% של ספק", סיכם המשפיע, "לכו להתייעץ עם אדם אובייקטיבי. ברוב המקרים תגלו שהקדושה היא רק תירוץ, והגיע הזמן לרפא את הפצע ולהביא שלום".
0 תגובות