במעמקי ההיסטוריה התרבותית של אירופה, מעטות היצירות שהציתו את הדמיון האנושי כמו "חדר הענבר". מה שהחל כגחמה של מלך פרוסי, הפך לסמל של ברית בין אימפריות, נבזז באכזריות על ידי מכונת המלחמה הנאצית, ונעלם מעל פני האדמה כלא היה, מותיר אחריו שובל של גופות, תיאוריות קונספירציה, וחיפושים קדחתניים שנמשכים כבר שמונה עשורים. זהו אינו רק סיפור על אוצר אבוד שערכו נאמד בכחצי מיליארד דולר; זהו אפוס טרגי על היוהרה האנושית, על הכוח המשחית של היופי המוחלט, ועל הניסיון הנואש להיאחז בעבר בתוך הכאוס של ההווה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
במשך כמאתיים שנים, חדר הענבר, המכונה בפי רבים "הפלא השמיני של העולם", הדהים את כל מי שזכה לחזות בו בארמון יקטרינה שבצארסקויה סלו (כפר הצאר), סמוך לסנט פטרסבורג. קירותיו, המצופים בטונות של ענבר גולמי ומעובד, זהרו באור חם ומיסטי, משקפים את אור הנרות במראות מוזהבות ויוצרים אשליה של היכל השוכן בתוך אבן חן ענקית. אך בשנת 1941, עם פלישת הוורמאכט לברית המועצות, הפלא הארכיטקטוני הזה הפך לקורבן של אחת הגניבות האמנותיות הגדולות והמתוחכמות בהיסטוריה. מאז ועד היום, גורלו של החדר המקורי נותר בגדר חידה בלתי פתורה, המושכת אליה הרפתקנים, היסטוריונים וציידי אוצרות כמו עש אל הלהבה - להבה שלעיתים שרפה את אלו שהתקרבו אליה יתר על המידה.
הבה ונצלול אל מעמקי ההיסטוריה של החדר. ננתח את נסיבות היעלמותו, נבחן את התיאוריות השונות לגבי מיקומו הנוכחי - החל מהריסות קניגסברג, דרך מצולות הים הבלטי ועד לבונקרים נסתרים בפולין - ונשפוך מעט אור על ה"קללה" המיוחסת לאוצר, שגבתה את חייהם של חוקרים מקצועיים לצד חובבי אוצרות רבים.
'בראשית היה הענבר' – הולדתה של יצירת המופת (1701–1716)
החזון הפרוסי: אשליות של זהב מאובן
שורשיו של חדר הענבר נטועים בראשית המאה ה-18, תקופה המאופיינת בפאר בארוקי מוגזם ובשאפתנות מלכותית חסרת גבולות. הרעיון ליצירת חדר שלם המצופה ב"זהב הצפון" נולד במוחו של פרידריך הראשון, המלך הראשון בפרוסיה, בשנת 1701. פרידריך, שביקש להאדיר את שמו ואת מעמדה של ממלכתו הצעירה והמתפתחת, חלם על חדר שכולו עשוי מהחומר היקר והמזוהה ביותר עם החוף הבלטי - הענבר. הענבר, שרף מאובן של עצים מחטניים בני אלפי שנים (בעיקר Pinus succinifera), נחשב מאז ומתמיד לחומר בעל תכונות מיסטיות וריפוי, והשימוש בו בקנה מידה ארכיטקטוני היה חסר תקדים ופורץ דרך.
המשימה ההנדסית והאמנותית הוטלה על הפסל ואדריכל הבארוק הגרמני הנודע, אנדראס שליטר (Andreas Schlüter). שליטר, שעבד בשיתוף פעולה צמוד עם אומן הענבר הדני גוטפריד וולפרם (Gottfried Wolfram), החל במלאכה המורכבת והסיזיפית של חיבור עשרות אלפי פיסות ענבר לכדי פאנלים דקורטיביים ענקיים. הטכניקה דרשה מיומנות עילאית וסבלנות אין קץ: הענבר הוא חומר שביר, רגיש לשינויי טמפרטורה, וקשה לעיבוד ולליטוש. האומנים נדרשו למיין את הענבר לפי גוונים מדויקים – מצהוב דבש בהיר ושקוף ועד חום-אדמדם כהה ואטום – ולשלב אותם ביצירת פסיפסים מורכבים שכללו מוטיבים של פרחים, סמלי מלוכה פרוסיים, ודמויות מיתולוגיות מורכבות.
הבנייה נמשכה למעלה מעשור, אך למרבה האירוניה, החדר מעולם לא הושלם במלואו במיקומו המקורי המיועד, ארמון שרלוטנבורג בברלין. המלך פרידריך הראשון נפטר ב-1713, ובנו, פרידריך וילהלם הראשון, המכונה "המלך החייל", היה אדם בעל אופי שונה בתכלית. הוא היה פרגמטי, חסכן, וסלד מהפאר המוגזם והבזבזני שאפיין את אביו. עבורו, חדר הענבר הבלתי גמור היה פחות יצירת אומנות נשגבת ויותר נכס פוליטי שניתן לסחור בו.
המתנה הדיפלומטית ששינתה את מפת הבריתות
התפנית הגורלית בחייו של החדר אירעה בשנת 1716. הצאר הרוסי פטר הגדול, במסגרת מסעותיו לאירופה, ביקר בברלין. כשראה את הפאנלים המרהיבים, הוא הביע את התפעלותו העמוקה מהיצירה יוצאת הדופן. פרידריך וילהלם הראשון, שביקש באותה עת לכרות ברית אסטרטגית וצבאית עם רוסיה כנגד שוודיה במסגרת המלחמה הצפונית הגדולה, זיהה הזדמנות פז. הוא העניק את חדר הענבר במתנה לפטר הגדול, בצעד דיפלומטי מבריק.
עבור פרוסיה, זו הייתה דרך אלגנטית להיפטר מפרויקט יקר שנתפס כמיותר; עבור רוסיה, זו הייתה זכייה באוצר חסר תקדים שהלם את שאיפותיו של פטר "לפתוח חלון למערב" ולאמץ את התרבות האירופית הגבוהה. הפאנלים פורקו, נארזו בזהירות רבה, והועברו לסנט פטרסבורג בשיירה ארוכה ומאובטחת של עגלות. עם זאת, פטר הגדול עצמו לא זכה לראות את החדר מורכב במלוא הדרו בימי חייו. הפאנלים אוחסנו בארמון החורף והמתינו לרגע הנכון, כשהם מעלים אבק במשך עשרות שנים.
הטרנספורמציה הרוסית - מיצירה פרוסית לפלא עולמי (1755–1941)
מגע הזהב של רסטרלי וקתרינה הגדולה
רק בתו של פטר, הקיסרית אליזבטה, היא שהחליטה בשנת 1755 להפיח חיים חדשים במתנה הגנוזה ולהתקין את החדר בארמון הקיץ שלה בצארסקויה סלו (Tsarskoye Selo). אך כאן נתקלו האדריכלים בבעיה לוגיסטית ואסתטית: האולם המיועד בארמון יקטרינה היה גדול משמעותית - כמעט פי שישה - מהחדר המקורי והאינטימי שתוכנן בברלין.
האדריכל האיטלקי הווירטואוז ברתולומיאו פרנצ'סקו רסטרלי (Bartolomeo Francesco Rastrelli), שעבד בשירות החצר הרוסית והיה אחראי לעיצובו של סגנון ה"בארוק הרוסי", נדרש לפתרון יצירתי. רסטרלי לא הסתפק בהתקנת הפאנלים הקיימים; הוא יצר סימפוניה חדשה של חומר ועיצוב. הוא שילב את פאנלי הענבר המקוריים עם אלמנטים חדשים ומרהיבים: מראות ונציאניות גבוהות ששכפלו את השתקפות הענבר, פילסטרים (עמודים שטוחים) מוזהבים, ופסיפסי אבן פלורנטיניים.
כדי לכסות את השטחים הריקים שנוצרו עקב הגדלת החדר, הוזמנו כמויות אדירות של ענבר נוסף. אומנים רוסים וגרמנים עבדו יחדיו במשך שנים כדי ליצור פאנלים חדשים שהשלימו את העיצוב המקורי בהרמוניה מושלמת. התוצאה הסופית הייתה חלל בשטח של כ-55 מטרים רבועים, המכיל למעלה מ-6 טונות של ענבר באיכויות שונות.
החדר הפך ליהלום שבכתר של ארמון יקטרינה. במאה ה-19, כמחווה להיסטוריה הפרוסית של החדר, הוצב בו דגם כסף מיניאטורי של פסל פרידריך הגדול רכוב על סוס, סמל לכבוד ההדדי ששרר אז בין בתי המלוכה. מבקרים שנכנסו לחדר תיארו תחושה של חמימות עוטפת, כאילו הם נמצאים בתוך תיבת תכשיטים ענקית. לאורם של 565 נרות שהודלקו בחדר באירועים חגיגיים, הקירות זהרו בגוונים של דבש, קוניאק ודם, והחדר זכה לכינוי "הפלא השמיני של העולם".
הביזה הגדולה - 36 שעות של הרס תרבותי (1941)
הדילמה הבלתי אפשרית של האוצרים הסובייטים
יוני 1941. "מבצע ברברוסה" יוצא לדרך, וההיסטוריה משנה את מסלולה. הצבא הגרמני שוטף את מערב ברית המועצות בעוצמה מחרידה, מתקדם במהירות לעבר לנינגרד (סנט פטרסבורג). בצארסקויה סלו, האוצרים המסורים של ארמון יקטרינה, ובראשם אנטולי קוצ'ומוב (Anatoly Kuchumov), מצאו עצמם במרוץ נואש נגד הזמן. מטרתם הייתה לפנות את אוצרות האמנות הלאומיים לעורף המדינה, הרחק מטווח הסכנה של הכובש הנאצי.
אך חדר הענבר הציב בפניהם דילמה טכנית ומוסרית בלתי אפשרית. במשך מאות שנים, הענבר - חומר אורגני רגיש לשינויי לחות וטמפרטורה - התייבש ונעשה שביר ביותר. כל ניסיון לפרק את הפאנלים מהקירות היה כרוך בסיכון גבוה ומיידי להתפוררותם לאבק. לאחר דיונים קדחתניים ומרים, הוחלט בלב כבד כי הסיכון בפירוק גדול מדי וכי לא ניתן לשנע את החדר.
במקום זאת, האוצרים נקטו בטקטיקה של הסוואה והונאה. הם הדביקו על פאנלי הענבר היקרים שכבות של גזה, צמר גפן ונייר, ומעליהם הדביקו טפטים פשוטים ויומיומיים, בתקווה נואשת שהחיילים הגרמנים יחשבו שמדובר בחדר סתמי וחסר חשיבות ויפסחו עליו בחיפושיהם אחר שלל.
הנאצים ידעו בדיוק מה לחפש
התקווה שהגרמנים יתעלמו מהחדר הייתה נאיבית. הנאצים, ובמיוחד יחידות ה"Kunstschutz" (הגנה על אמנות) וה-ERR (מבצע רוזנברג), החזיקו ברשימות מדויקות של יצירות מופת שיש להחרים. מבחינת האידיאולוגיה הנאצית, חדר הענבר לא היה "שלל מלחמה" רגיל; הוא נתפס כנכס תרבותי גרמני-פרוסי שורשי ש"נלקח" על ידי הרוסים, ושעליו לשוב לחיק הרייך השלישי כחלק מהשבת הכבוד הגרמני.
בספטמבר 1941, כבשו כוחות "קבוצת ארמיות צפון" את צארסקויה סלו. ההסוואה הדלה של האוצרים הרוסים לא החזיקה מעמד זמן רב. על פי העדויות, חייל גרמני סקרן גירד את הטפט באקראי וגילה את הזהב והענבר שמתחתיו. השמועה פשטה כאש בשדה קוצים.
בתוך פחות מ-36 שעות, צוות מיומן של חיילי הנדסה גרמנים, תחת פיקוחם ההדוק של שני מומחי אמנות (הרוזן סולמס-לאובך וד"ר פוזגן), ביצע את מה שהרוסים חששו לעשות: הם פירקו את החדר כולו. העבודה נעשתה במהירות שיא אך במקצועיות קרה. הפאנלים פורקו, נארזו ב-27 ארגזים מרופדים, והועמסו על משאיות צבאיות. היעד היה סמלי לא פחות מהמקור: קניגסברג (כיום קאלינינגרד), בירת פרוסיה המזרחית, העיר שהייתה מעוז המיליטריזם והתרבות הפרוסית.
הטירה האחרונה - ימיו של החדר בקניגסברג (1941–1945)
האובססיה של אלפרד רודה
ב-14 באוקטובר 1941, הגיע האוצר לקניגסברג. הוא הופקד בידיו של ד"ר אלפרד רודה (Alfred Rohde), מנהל מוזיאון טירת קניגסברג ומומחה עולמי בעל שם לחקר הענבר. עבור רודה, קבלת חדר הענבר הייתה התגשמות חלום מקצועי ואישי, פסגת הקריירה שלו. הוא ראה בכך את השבת "הלב של פרוסיה" למקומו הטבעי.
בנובמבר 1941, העיתונות בקניגסברג הכריזה בגאווה לאומנית על תערוכה של חלקים מחדר הענבר בטירה. רודה הקדיש את השנתיים הבאות לחקר הפאנלים, כשהוא יושב בתוך החדר המורכב בטירה ובוהה בו שעות ארוכות, משוכנע שהוא שומר על הנכס החשוב ביותר של הרייך לאלף השנים הבאות. הוא קיטלג כל פיסה, כתב מאמרים, והגן על החדר בקנאות מפני דרישות של בכירים נאצים אחרים להעבירו לברלין או למקומות אחרים.
הגהינום יורד על קניגסברג
החלום של רודה הפך לסיוט ככל שמצב המלחמה של גרמניה הידרדר. באוגוסט 1944, חיל האוויר המלכותי הבריטי (RAF) ביצע שתי פשיטות הפצצה מסיביות והרסניות על קניגסברג באמצעות פצצות תבערה ופצצות נפץ. העיר העתיקה נחרבה כמעט לחלוטין, וטירת קניגסברג ספגה פגיעות קשות והפכה לעיי חורבות עשנים.
עם התקרבות הצבא האדום בראשית 1945, הכאוס שלט בעיר. אדולף היטלר הוציא פקודות סותרות ומבולבלות לגבי פינוי אוצרות תרבות, והגאולייטר האכזרי של פרוסיה המזרחית, אריך קוך (Erich Koch), אסר על פינוי אזרחים ונכסים עד לרגע האחרון כדי לא לפגוע ב"מורל", ולבסוף נמלט בעצמו תוך שהוא מותיר את העיר לגורלה המר. הגנרל הגרמני אוטו לאש (Otto Lasch) נותר לפקד על ההגנה הנואשת מול הכוחות הסובייטים העדיפים.
באפריל 1945, כבשו הסובייטים את קניגסברג לאחר קרב עקוב מדם. העיר בערה במשך ימים. כאשר הגיעו הכוחות הרוסיים המיוחדים לאיתור אוצרות, ובראשם ועדת החקירה המיוחדת (שבה היה חבר גם אנטולי קוצ'ומוב, האיש שנכשל בפינוי החדר ב-1941 וביקש לכפר על כך), הם מצאו את הטירה הרוסה, שרופה ומפוייחת. חדר הענבר נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.
הקללה - האם חדר הענבר "הורג" את מחפשיו?
האירוע הביא לפתחיתו של מירוץ מוטרף אחר מציאת האוצר האבוד. אך כמו בקברי הפרעונים במצרים, גם סביב חדר הענבר נרקמה אגדה אורבנית אפלה על "קללה" הפוגעת בכל מי שמנסה לחשוף את סודותיו או מחזיק במידע קריטי אודותיו. רצף של מקרי מוות מוזרים, פתאומיים וטרגיים חיזק את המיתוס הזה לאורך השנים והוסיף נופך של אימה לחיפושים:
אלפרד ואליזבת רודה (1945): העדים הראשונים שנעלמו
המפתח לפתרון התעלומה היה בידיו של אלפרד רודה. הוא נשאר בקניגסברג גם לאחר הכיבוש הסובייטי ונחקר על ידי ה-NKVD (קודמו של הקג"ב). רודה סיפק לחוקרים גרסאות סותרות ומבלבלות: פעם אחת טען שהחדר נשרף כליל, ופעם אחרת רמז שהוא פונה למקום מבטחים. הסובייטים חשדו שרודה משקר כדי להגן על האוצר והמשיכו ללחוץ עליו. אולם, בסוף 1945, אלפרד רודה ואשתו מתו באופן פתאומי ממחלת הטיפוס, בדיוק כאשר החקירה החלה להעמיק ולהניב כיוונים חדשים.
התעלומה העמיקה כאשר התברר שגופותיהם נעלמו מבית החולים או מחדר המתים לפני שניתן היה לבצע נתיחה או זיהוי וודאי. היעלמות הגופות הולידה תיאוריות קונספירציה לפיהן הם נרצחו כדי להשתיקם, או לחילופין - הוברחו על ידי האמריקאים או הסובייטים תמורת מידע מודיעיני וזהות חדשה. עם מותו (או היעלמותו) של רודה, הקישור החי האמין האחרון לחדר הענבר נותק.
גנרל גוסב: התאונה המסתורית
גוסב היה קצין מודיעין רוסי בכיר שניהל את החקירה הסובייטית הרשמית בשנות ה-60 וה-70. הוא נחשב לאדם שהתקרב יותר מכולם לאמת. גוסב נהרג בתאונת דרכים מסתורית ימים ספורים לאחר שנפגש עם עיתונאי ושוחח עמו על גילויים חדשים ומרעישים בחקירה, אותם התכוון לחשוף בקרוב. מותו קטע את קו החקירה הזה באבחה אחת.
גיאורג שטיין: הרצח ביער הבווארי (1987)
זהו המקרה המטריד והאכזרי מכולם. גיאורג שטיין היה חייל גרמני לשעבר שהפך ל"צייד חדר הענבר" האובססיבי ביותר. הוא הקדיש את חייו ואת הונו לחיפוש אחר האוצר, אסף עשרות אלפי מסמכים, עדויות ומפות, ואף סייע בהחזרת אוצרות אמנות אחרים לרוסיה בניסיון לבנות אמון. אובססיה זו גבתה ממנו מחיר אישי כבד: משפחתו התפרקה, הוא פשט את הרגל, וסבל מאיומים מתמשכים. בשנת 1987, גופתו נמצאה ביער מבודד בבוואריה. הזירה הייתה מחרידה: שטיין נמצא כשהוא ללא בגדים, וביטנו שוספה במקומות שונים באמצעות אזמל מנתחים.
המשטרה המקומית קבעה שמדובר בהתאבדות, אך אופן המוות הברוטאלי והסמלי (חיתוך הבטן כאילו מחפשים משהו בתוכה) עורר בליבם של בני משפחתו וחוקרים פרטיים שהם שכרו חשד כבד לרצח. בנו של שטיין, רוברט, טען שאביו נרצח על ידי גורמים שרצו להסתיר את האמת או להניח את ידם על הארכיון העצום שלו.
איפה באמת חדר הענבר? ניתוח התיאוריות המובילות (1945–2026)
בהיעדר ראיות חותכות לצד זה שגופות החלו נערמות, צצו עשרות תיאוריות לגבי מיקומו של החדר. נסקור כאן רק את המרכזיות והעדכניות שבהן שהן נראות הקרובות ביותר אל המציאות.
1. התיאוריה הימית: המצולות של הספינה "קרלסרוהה" (Karlsruhe)
זוהי אחת התיאוריות החזקות והמדוברות ביותר בעשור האחרון. באפריל 1945, במסגרת "מבצע חניבעל" (Operation Hannibal) - הפינוי הימי הגדול בהיסטוריה של אזרחים וחיילים גרמנים מפרוסיה המזרחית - עזבה ספינת הקיטור הגרמנית קרלסרוהה את נמל קניגסברג בחיפזון תחת אבטחה כבדה. היא נשאה על סיפונה 1,083 פליטים ומטען כבד וחריג של 360 טונות בארגזים חתומים. סופה של הספינה הוא שהיא הוטבעה על ידי מפציצים סובייטים מול חופי פולין ב-13 באפריל 1945, ורק 113 איש שרדו את האסון.
בשנת 2020, צוללנים פולנים מקבוצת "Baltictech" איתרו את שרידי הספינה בעומק 88 מטרים, במצב שימור כמעט מושלם הודות לתנאי הים הבלטי. בבטן האונייה ועל הסיפון התגלו כלי רכב צבאיים וארגזים רבים שתכולתם אינה ידועה. תומס סטקורה, אחד הצוללנים המובילים, ציין בהתרגשות: "אם הגרמנים רצו להבריח את חדר הענבר דרך הים, הקרלסרוהה הייתה ההזדמנות האחרונה שלהם. המטען הכבד והאבטחה מרמזים על משהו יקר ערך". למרות ההתלהבות העולמית, עדכון משנת 2025 מלמד כי הצוללנים נתקלו בקשיים טכניים, משפטיים ובירוקרטיים בחקירת תכולת הארגזים בעומק רב כזה. נכון למועד כתיבת הדו"ח, עד כה לא נמשתה ראיה מוחלטת (כגון חתיכת ענבר מעוטרת) מתוך הספינה, והיא נותרה בגדר קבר ימי המפוקח בקפידה.
2. הבונקרים הנסתרים: תגלית דז'ימיאני (Dziemiany)
בעוד המצולות שומרות על שתיקה ומכסות על התעלומה, האדמה בפולין החלה "לדבר". ממש לא מזמן, באוגוסט 2025, התרחשה התפתחות דרמטית כאשר החוקר יאן דלינגובסקי (Jan Delingowski) קיבל אישור רשמי מרשויות פולין לחפור בשטח ששימש בעבר כמחנה אימונים סודי של ה-SS ליד הכפר דז'ימיאני (Dziemiany) באזור קשוביה. דלינגובסקי, שחוקר את האזור במשך עשור, מבסס את חיפושיו על עדויות מקומיות ועל מסמכים המרמזים על שיירת משאיות נאצית שהוסטה למקום בסוף המלחמה ופרקה ארגזים כבדים לתוך מערכת בונקרים.
סריקות מכ"ם חודר-קרקע (GPR) מתקדמות שבוצעו על ידי מדענים מאוניברסיטת AGH למדע וטכנולוגיה חשפו "אנומליה גדולה וברורה" מתחת לאדמה - מבנה מלבני שאינו טבעי, שעשוי להיות בונקר בטון נסתר או מנהרה. החוקרים זיהו גם פיר אנכי שיכול לשמש כפתח אוורור או כניסה. למרות הספקנות של חלק מהארכיאולוגים הרשמיים, שכינו זאת "סיפור של עונת המלפפונים", הממצאים הראשוניים בשטח (כולל מיכל אחסון תת-קרקעי מלבנים) מצביעים על פעילות נסתרת במקום. העולם ממתין כעת לתוצאות הקידוחים והחפירות שהחלו בסוף שנת 2025.
3. תיאוריית הזיוף של סטלין
זוהי אחת התיאוריות המרתקות והשנויות במחלוקת ביותר, הגורסת כי כל ה"גניבה" הייתה למעשה הונאה אסטרטגית. לפי תיאוריה זו, סטלין והפיקוד הסובייטי ידעו על הסכנה לחדר הענבר והספיקו לבנות או להציב העתק (רפליקה) באיכות נמוכה או חדר מזויף, בעוד המקור פורק והוסתר בבטחה במרתפי הקרמלין או בהרי אוראל. התיאוריה גורסת שהגרמנים גנבו את הזיוף מבלי לדעת, וכי ברית המועצות (ולאחר מכן רוסיה) שמרה על השקר במשך עשרות שנים כדי להמשיך ולתבוע פיצויים כספיים ופוליטיים מגרמניה על "האובדן". וכמו כן בכדי להסתיר את העובדה שהם עצמם אולי איבדו או מכרו את המקור לאחר המלחמה לצורך מימון.
אך למרות הפופולריות של התיאוריה בספרות המתח, רוב ההיסטוריונים הרציניים שוללים אותה, בטענה שלא היה זמן או משאבים לבנות זיוף משכנע כל כך בפרק הזמן הקצר שלפני הפלישה.
הרמזים שנמצאו - הפסיפס של ברמן (1997)
בשנת 1997, התרחשה פריצת דרך דרמטית שהוכיחה מעל לכל ספק כי לפחות חלקים מסוימים מחדר הענבר שרדו את התופת של 1945, וכי התיאוריה של "השמדה מוחלטת" אינה מדויקת לחלוטין. משטרת גרמניה, בעקבות טיפ אנונימי שהתקבל אצל חוקרי אמנות, פשטה על משרד עורכי דין בעיר ברמן שבגרמניה. בכספת המשרד הם נדהמו למצוא פאנל פסיפס פלורנטיני מקורי מחדר הענבר - אחד מארבעת הפסיפסים שעיטרו את קירותיו, המתאר את האלגוריה של "חוש הריח והמישוש".
המוכר, שכונה בתחילה "מר X", התברר כהנס אחטרמן (Hans Achterman), פנסיונר ובנו של חייל וורמאכט שהיה נהג משאית בקניגסברג. אביו גנב את הפסיפס במהלך הפירוק או השינוע של החדר ושמר אותו כמזכרת אישית ("Souvenir"). במשך עשרות שנים, היצירה יקרת הערך, ששוויה מיליוני דולרים, הייתה תלויה בסלון ביתו של החייל, ומאוחר יותר אוחסנה במרתף טחוב כי הבן "לא אהב את המראה שלה" וחשש שתינזק. זמן קצר לאחר מכן, התגלתה בברלין גם שידה איטלקית מקורית (שידת כסף) שהייתה חלק מהריהוט של החדר.
מהי משמעות הגילוי? מציאת הפסיפס הייתה חרב פיפיות עבור החוקרים. מצד אחד, היא הפריכה את הטענה שהכל נשרף לאפר בקניגסברג. מצד שני, היא חיזקה את ההשערה המדכדכת שהחדר לא נשמר כמקשה אחת, אלא נבזז בחלקים על ידי חיילים בודדים ("Souvenir Hunting"). אם החדר פוזר לאלפי חתיכות באוספים פרטיים ובעליות גג ברחבי גרמניה ואירופה, הסיכוי למצוא אותו שלם ולהרכיבו מחדש הוא אפסי.
התחייה מחדש - הרפליקה של המאה ה-21 (1979–2003)
השחזור הבלתי אפשרי
בעוד החיפושים הסיזיפיים אחר המקור נמשכים, ממשלת ברית המועצות החליטה בשנת 1979 לא להמתין עוד לנס. היא הורתה על תחילתו של פרויקט מונומנטלי ושאפתני: שחזור מלא ומדויק של חדר הענבר בארמון יקטרינה, יש מאין. המשימה הייתה כמעט בלתי אפשרית מבחינה טכנית והיסטורית. רוב התוכניות ההנדסיות המקוריות אבדו במלחמה, והאומנים נאלצו להסתמך על צילומים ישנים בשחור-לבן וצילום אחד בצבע, על שרידים זעירים של ענבר שנמצאו באתר, ועל זיכרונות דהויים של עובדי ארמון ותיקים.
במשך 24 שנים, צוות מובחר של אומנים רוסים, בראשות בוריס איגדלוב, עבד בסדנאות הארמון בצארסקויה סלו. הם נאלצו "להמציא מחדש את הגלגל" - ללמוד מחדש טכניקות עיבוד ענבר שנשכחו מהמאה ה-18.
האתגרים היו עצומים הם כללו קושי בעבודה עצמה ובמימונה. בעבודה עצמה הקושי היה התאמת הצבעים, בצילומים בשחור-לבן אי אפשר היה לדעת את הגוון המדויק של כל פיסת ענבר. צוות מדענים מהמכון הטכנולוגי של לנינגרד פיתח שיטות צביעה מיוחדות וסודיות, הכוללות הרתחה של הענבר בשמנים צמחיים ושימוש בדבקים טבעיים, כדי לשחזר את הגוונים החמים והעמוקים של המקור.
הבעיה עם המימון היתה שהפרויקט סבל מקשיי תקציב כרוניים עקב התפרקות ברית המועצות והמשבר הכלכלי ברוסיה. הישועה הגיעה ממקור מפתיע: חברת הגז הגרמנית "Ruhrgas", שתרמה 3.5 מיליון דולר כמחווה של פיוס היסטורי בין גרמניה לרוסיה.
חנוכת "הפלא החדש"
במאי 2003, לציון חגיגות 300 שנה לייסוד העיר סנט פטרסבורג, נחנך חדר הענבר החדש בטקס ממלכתי חגיגי ומרגש במעמד נשיא רוסיה ולדימיר פוטין וקנצלר גרמניה גרהרד שרדר. החדר החדש, שעלותו הכוללת מוערכת ב-11 מיליון דולר, נחשב ליצירת מופת בפני עצמה. הוא זהה כמעט לחלוטין למקור, ומאפשר למיליוני תיירים לחוות את הקסם שאבד. הקירות שוב זוהרים באור יקרות, הריח העדין של הענבר שוב עומד באוויר, וההיסטוריה, לפחות למראית עין, תוקנה.
סוף דבר: 'איכה יועם זהב'
האם חדר הענבר המקורי ימצא אי פעם? הסבירות לכך הולכת ופוחתת עם כל שנה שעוברת. ענבר הוא חומר אורגני, "חי"; ללא בקרת טמפרטורה ולחות קפדנית, הוא מתייבש, נסדק ומתפורר לאבק בתוך עשרות שנים. גם אם הארגזים שרדו בבונקר טחוב בפולין או בבטן אונייה טרופה בים הבלטי, ייתכן שמה שיימצא בפנים יהיה רק צל חיוור ומתפורר של הפאר המקורי - ערימות של אבק כתום ושברי זהב.
אך החיפוש אחר חדר הענבר אינו נוגע רק לערך החומרי שלו. זהו חיפוש אחר סגירת מעגל היסטורי, אחר צדק מאוחר לקורבנות הביזה, ואחר התשובה לחידה שמסרבת למות. עבור חוקרים כמו יאן דלינגובסקי, צוללני הים הבלטי, והמשפחות של גיאורג שטיין ואלפרד רודה, חדר הענבר הוא הרבה יותר מאוסף אבנים יפות. הוא סמל לפוטנציאל היצירתי וההרסני של האדם - יופי שנבנה באהבה במשך עשרות שנים, נהרס בשנאה של רגע, וקם לתחייה מתוך האפר בכוח הזיכרון והרצון האנושי.
עד שיימצא המקור, או עד שאחרון המחפשים יתייאש, חדר הענבר ימשיך להלך קסם כרוח רפאים מוזהבת המרחפת מעל אירופה, לוחשת הבטחות לאוצרות גנוזים ומזהירה מפני מחיר החמדנות.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
מקורות:
לצורך המחקר על סיפור זה השתמשתי כמקור עיקרי בספר The Amber Room' (2004)' מאת Scott-Clark C., Levy A וכן במידע נוסף שהופיע באתרים שונים ובערכים הרלוונטים בוויקיפדיה.
0 תגובות