נעים מאוד, שמי אריה. אני בן 38, נשוי לרעות המופלאה כבר 15 שנים, ואב לחמישה.
ביומיום שלי אני ר"מ בישיבה קטנה בירושלים. כבר עשור שאני זוכה לשבת בחדר הר"מים, מקום שבו האוויר ספוג בריח של קפה עלית, דפי גמרא ישנים ודיונים סוערים על חינוך הדור הבא.
חדר הר"מים שלנו הוא לא סתם חדר הפסקה. זה הפרלמנט הכי חשוב בירושלים. יושבים שם תלמידי חכמים עצומים, אנשים שכל חייהם הם סוגיות. כל אחד שם מרגיש לפחות הוגה דעות מהשורה הראשונה או פרשן פוליטי בכיר. אבל מעל כולם, בלט תמיד חברי הטוב, ר' יוסף שלום.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
יוסף שלום הוא תלמיד חכם, מלומד מאוד, איש שיחה שכיף להקשיב לו. אבל היה לו נושא אחד שבו הוא לא היה מוכן להתפשר: ה"פוזה" שלו כגבר בבית. בכל פעם שהשיחה הייתה נודדת לענייני עזרה בבית - וזה קורה הרבה בערבי פסחים או בימי חמישי הלחוצים - יוסף שלום היה נדרך. הוא היה מתרווח בכיסא, מיטיב את המשקפיים על אפו, ומצהיר בקול סמכותי: "אני? אני בקושי בבית. וכשאני בבית, חברים, אני לא מזיז כוס. פשוט לא נוגע בכלום".
לנו, שאר הר"מים, זה היה צורם באוזניים. ישבנו שם, חלקנו אחרי לילה של סיוע עם התינוק או שטיפת כלים של מוצאי שבת, ולא הבנו מה הוא רוצה להגיד. מה המסר? האם המושג "נושא בעול עם חברו" נמחק מהלקסיקון שלו כשמדובר באשתו? האם החסד שהוא עושה עם הבחורים בישיבה נעצר במפתן דלת ביתו?
יוסף שלום לא עצר שם. הייתה לו משנה סדורה, כמעט אידיאולוגיה. "תבינו", הוא היה מסביר לנו בטון של מרצה בכיר, "אישה לא מחפשת עוזרת בית עם זקן וחליפה. היא מחפשת דמות. היא מחפשת בעל שהוא סמל רוחני. כשאתה נותן לה את מה שהיא באמת צריכה בחיים - את העוצמה התורנית שלך, את היציבות - העזרה הפיזית כבר פשוט לא מעניינת אותה. היא שמחה לעשות הכל לבד, העיקר שיהיה לה בעל כזה".
פעם אחת, כשכבר לא יכולתי להתאפק, שאלתי אותו: "ר' יוסף, אבל באמת, אין רגעים שאתה מרגיש שאתה פשוט חייב לתת יד? משהו קטן?".
הוא צחק צחוק מתנשא. "איפה... אשתי מבינה שזה לא אני. היא אפילו לא מעלה בדעתה לבקש. אישה צריכה לעסוק בדברים שלה, והבעל בדברים שלו. זה הסדר הנכון, ככה בונים בית של תורה".
היה ברור לי שהוא מנסה לסחוט מאיתנו הערכה. הוא רצה שנראה בו איזה "מלאך" שלא שייך לעולם החומרי של סמרטוטים ומגבים. האמת היא שפשוט בזנו לו. אבל בתוך הבוז, התחילה לחלחל אצלי גם חולשה.
אני, כשהייתי רואה את רעות מתמרנת בין הבישולים לכביסות, תמיד עזרתי לה, בלי שהיא תבקש בכלל. זה היה טבעי לי. אבל פתאום המילים של יוסף שלום הדהדו לי בראש: "אולי רעות מפונקת מדי? אולי אני זה שהרסתי אותה כשהרגשתי צורך לעזור? איך הוא זכה לאישה 'צדיקה' כזו, שמסתדרת לבד ומאושרת בזה?". המחשבות האלו החלישו אותי, גרמו לי להרגיש פחות.
השיא הגיע באחת השמחות של הישיבה. ישבנו שם, חדר ר"מים שלם סביב שולחן. יוסף שלום בדיוק הרביץ בי איזו שיחה על ענייני השעה, ופתאום הצטרף אלינו אחד ה"משיבים" הצעירים. פתאום הטלפון שלו צלצל. הוא ענה, פניו השתנו, והוא אמר לנו בלחץ: "חברים, אני חייב לטוס. אשתי חייבת עזרה דחופה בבית, היא לא משתלטת".
יוסף שלום הביט בו במבט מלא רחמים. לרגע הייתי בטוח שהוא עומד להוציא שטר של חמישים שקל לתת לו, כאילו אמר לו: "מסכן, איזה חיים נחותים יש לך שאתה צריך לרוץ לשטוף רצפה".
ככה זה נמשך, עד שהגיעה שבת הגיבוש הגדולה של הישיבה בסוף זמן חורף. כל הצוות הגיע עם הנשים והילדים. בשבת בבוקר, אחרי התפילה והקידוש, בזמן שאנחנו הגברים ישבנו לפטפט יחד, הנשים ישבו בגינה לשיחה.
השיחה התגלגלה, כדרכן של שיחות נשים, לנושא הניקיון. רעות שלי, שתמיד מדברת מהלב, אמרה שיש נשים שמגזימות בסטנדרטים של הניקיון על חשבון השפיות של הבית והילדים. אישה אחרת סיפרה שהיא משתפת את הילדים בניקיון כדי שילמדו להעריך את העבודה הקשה שלה.
ואז אשתו יוסף שלום, פתחה את הפה.
"אני באמת לא כל כך מבינה על מה אתן מדברות", היא אמרה בפשטות שהקפיאה את כל הנשים מסביב, "אצלנו בבית, בעלי הוא זה שמנקה הכל. אני כבר ממזמן נתתי לו להבין שבשביל שאני אהיה אמא מסורה ורגועה לילדים, אני חייבת לשמור על הכוחות שלי. ברוך ה', כבר כמה שנים טובות שלא שטפתי את הבית ולא עוסקת בנקיונות. הוא מתקתק הכל בחמישי בלילה".
כשרעות נכנסה לחדר אחרי הסעודה וסיפרה לי את זה, הייתי בהלם מוחלט. התיישבתי על המיטה ולא האמנתי למשמע אוזניי. יוסף שלום? האיש של "אני לא מזיז כוס"? הוא השוטף, הוא המנקה, והוא זה ש"לא מזיז כוס"?
פתאום הכל התבהר לי בבת אחת. הבנתי שההצהרות שלו בחדר הר"מים היו בעצם מסכת הגנה אחת גדולה. דווקא בגלל שהוא זה שעושה הכל, הוא הרגיש שהוא חייב לבנות בחוץ דמות הפוכה לחלוטין כדי לשמור על שאריות הדימוי הגברי שלו בעיני עצמו ובעיני החברים.
קיימת טעות חמורה כאילו יש סתירה בין "כבוד התורה" לבין עזרה בבית. גברים רבים מרגישים נחותים או מסתירים זאת כשהם עוזרים כי הם שבויים בתפיסה חברתית של "בעל הבית". הם חושבים שגבריות נמדדת בשליטה ובבטלה, בעוד שהאמת היא שגבריות אמיתית נמדדת באחריות. מי שמרגיש בטוח במעמדו כבעל וכאיש תורה, לא מפחד להפשיל שרוולים. הנחיתות היא לא בסמרטוט, אלא בצורך להסתתר מאחורי "פוזות".
אז איך מגיעים באמת להבנה בריאה בתחום הזה?
עזרה בבית היא לא "חסד" שאתה עושה עם אשתך, היא המנוע של שלום הבית שלך.
עד כמה הבעל צריך לעזור? התשובה היא לא בכמות השעות, אלא בתחושת השותפות. כשאשתך מרגישה שאתה "נושא בעול" איתה, שהיא לא לבד במערכה, בהרבה פעמים זה יכול להיות אפילו במשהו קטן, זה נותן לה את הכוח להיות האישה והאמא שהיא רוצה להיות.
• • •
אנחנו בישורת האחרונה לפסח, זה הרגע שבו קל לנו הגברים "לברוח" להלכות החג או לסידורים בחוץ ולשכוח מי עומדת לבד במערכה. החמץ האמיתי שצריך לבער השנה הוא לא הפירורים שמתחת למקרר - אלא התחושה שאשתך שקופה בעומס. אל תהיה "אורח" ששואל בנימוס "את צריכה עזרה?", תהיה השותף שפשוט לוקח פינה בבית וסוגר אותה. עזרה בבית היא קיום התורה בשיא הידורה - בבחינת "נושא בעול עם חברו".
כשאתה תופס סמרטוט, שוטף כלים או לוקח את הילדים לגינה, אתה מעניק לה את המתנה הכי גדולה:
נשימה.
אין טעם להגיע לליל הסדר כשאתה מרגיש "מלך" והיא מרגישה "שפחה" שקרסה תחת נטל הניקיונות. החירות האמיתית היא לשבת יחד סביב שולחן הסדר כששניכם בני חורין, שמחים ומעריכים זה את זה. השקעה של שעה בבית עכשיו, היא השקעה לטווח ארוך, שלום בית וחיוך אמיתי שיאיר את שולחן החג. זכור ששלום הבית שלך נבנה במטבח ובין ערימות הכביסה לא פחות מאשר בין דפי הגמרא שלך.
גבר שבטוח בעצמו לא מפחד להפשיל שרוולים ולהתלכלך בשביל מי שהכי יקרה לו בעולם.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
זה הזמן להוכיח שאנחנו לא רק מדברים על חסד ורגישות בחוץ, אלא חיים אותם בפנים, בתוך הבית. ניקח אחריות, ניתן כתף, והבית שלנו יהפוך למקדש מעט עוד לפני שנתחיל את ה"סדר". בואו נגיע לפסח תשפ"ו כשאנחנו ראויים לתואר "בעלים" שבאמת יודעים להעריך את עמוד השדרה של הבית.
0 תגובות