שלום, אני מנחם (38) רעייתי היא מלכי (37)
לאחר נישואינו, הציע לי חבר יקר להצטרף לקהילה חדשה שנפתחה באזור הצפון. "הקהילה נותנת משכורת בסך 1500 דולר, ודואגת לנו לכל מה שצריך מעבר, העיקר להפריח את השממה הרוחנית בצפון", הוא אמר לי.
התייעצתי עם הרב שלי, ששאל מה המצב בינינו, כמובן שאמרתי שהכל טוב ברוך ה' ואישתי מאוד אהבה את הרעיון. "אם אתה מרגיש מספיק מוכן, אז בהצלחה גדולה בעז"ה", אמר לי הרב.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
התחלנו את השליחות שלנו נפלא כל כך, ללמוד תורה וללמד לאחרים. מלכי שלמדה 'גננות' קיבלה עבודה כגננת באחד המוסדות, ואני מסרתי שיעורים בבית כנסת שהיה סגור, וגם פעלתי בתחום הקירוב באזור. סיפוק אדיר ומעמד של נתינה גדול היה לי שם.
בתחילה היה לנו קושי גדול: הניתוק מהמשפחה, החברים, וההתאקלמות במקום חדש באזור שאינו שומר תורה ומצוות, אבל משפחות האברכים שהצטרפו אלינו שימשו לנו כחברה.
הסיפור שלי מתחיל עם אחד האברכים בכולל, קראו לו: אמיתי.
הוא היה אדם מאוד שמח, ותמיד שידר אורח חיים מיוחד. הוא היה נוהג תמיד במפגשים שלנו יחד, לשדר זוגיות מאוד מיוחדת ומדהימה, והוא ורעייתו היו תמיד מטופטפים ומאורגנים כמו שצריך, הם היו נקראים: הזוג הסטייליסט הזה, שתמיד מחייכים אחד לשני ומדברים "בשקט", ונותנים תחושה של קשר מיוחד בניהם.
באירועים של הקהילה, הוא היה תמיד דואג לאשתו, ושולח לה עם אחד הילדים משהו. הוא גם היה נוהג לקרוא לה למחיצה או שהיא הייתה קוראת לו, ומדברים יחד בחיוך שובה לבבות. גם מלכי הייתה מספרת לי כמה רעייתו של אמיתי מעריכה אותו, ומדברת עליו בהערצה, בקיצור: "זוגיות יין" - רק הולכת ומשתבחת.
תמיד היינו אומרים אחד לשני: "איזה זוג מתוק, איך הם מכבדים אחד את השני". אחד מהחברים אמר פעם: "הלוואי עליי זוגיות כזו", והיה גם מי שאמר: "הרוגע הזה שהוא משדר פשוט מרגיע אותי". כך היינו רואים אותם, ומתמלאים בהערצה על זוגיות מושלמת.
כמובן, היינו צעירים, כולנו שם שנה אחרי הנישואין או יותר (זה היה התנאי של המוסדות) וכמו כל זוג טרי יחסית ראינו תמונה מאוד יפה וברורה של זוגיות שהפכה עבורנו כמודל לחיקוי נפלא. חוץ מאריאל, אחד האברכים, שתמיד היה אומר: "חברעלך... בחוץ זה לא חכמה, בבית זה הסיפור האמיתי". תמיד היינו עונים לו: "זה בסדר, גם אתה יכול".
לאחר שלושה חודשים לי ולמלכי היה משבר בזוגיות.
היא פתאום החלה להתלונן שלא טוב לה, וקשה לה עם הצפון הרחוק. "אמא שלי ואחיות שלי פעמיים בשבוע יוצאות יחד, ורק אני תקועה כאן", אמרה לי בכאב. כאחד שהבין את הצורך באישה מאושרת, גרמתי למלכי ללכת פעמיים בשבוע לבית הוריה, כך היא הייתה משתחררת, וחוזרת בכוחות מחודשים.
אבל עדיין ראיתי אישה ממורמרת, פשוט לא טוב לה. הגענו לוויכוחים מדי ערב על כך שלא אכפת לי ממנה, ואני כל היום עסוק בקהילה הזו. כמעט בכל ויכוח היא הזכירה: "תלמד מאמיתי, תראה איך הוא דואג לה, איך הוא מכבד אותה, כמו אל מלכה הוא מתנהג אליה".
המילים הללו היו שוברות אותי.
אני בעל מאוד מכיל ומקריב עבור הזוגיות שלי, וככה היא צריכה לומר לי? הכי כאב לי שהיא רואה בזוג אחד מתוכנו מודל לחיקוי, בזמן ששאר האברכים לא עושים חצי ממה שאני עושה. מה קורה לה למען השם? כל פעם להזכיר אותם, ולגרום לי להיחלש כל כך? למה?!
הבנתי שהיא לא בנויה לזה.
הסברתי לה בנועם שלא קרה כלום וניתן לחזור חזרה למקום ממנו באנו. אבל מלכי הסבירה לי שהיא מרגישה שאני לא מרגיש אותה מספיק, ואני מפספס המון רגעים חשובים, ושוב פעם היא הזכירה: "אם אמיתי יכול, גם אתה יכול", ושוב פעם זה היה מכה בי, ומחליש אותי.
התייעצתי עם מישהו שמבין בתחום, והוא אמר לי: "יש פעמים שאחד מבני הזוג רואה זוג אחר מתנהג בצורה מסוימת, ולא רואה את כל התמונה הכוללת. במקרה שלך, אשתך רוצה שככה תתנהג אליה דווקא מול כולם. נכון, זה לא נעים לך, אבל היא כל כך פתוחה איתך, שזה מה שעושה לה טוב, לך נשאר פשוט לעשות את זה, לגרום לה להרגיש שגם כשאתה לא נמצא איתה, אתה חושב ודואג לה".
הלכתי על זה... בכל אירוע משפחתי, או של הקהילה שלנו, (והיו לא מעט כאלה ממשפחות הקירוב של הקהילה) הייתי באמצע החגיגה עם כולם, מתקשר למלכי, והיינו מדברים קצת בחוץ ועושים סיבוב קטן. "כן, עדיף שיחשבו שאני מחקה את אמיתי, מאשר שאשתי לא תהא בביטחון זוגי ברגעים כאלו", הסברתי לעצמי.
זה הרגיע את מלכי, ויחד עם זאת ניסיתי לדבר איתה על "מה באמת חשוב בחיי הנישואין". והחלטנו לפתח קשר זוגי על ידי לימוד משותף פעם בשבוע: "משנה בפרקי אבות". היינו מכבים טלפונים, יושבים ומוציאים מכל משנה את הטיפים שלה.
ואז הגיע הרגע ששינה הכל.
מלכי הגיעה לקחת משהו שהשאירו לה אצל משפחה אחת המתגוררת באותו בניין של אמיתי. היא עלתה במדרגות, והיא שומעת צעקות, ככל שהיא עולה יותר למעלה, הצעקות הפכו לחזקות יותר. בקומה השלישית ניתן היה כבר לשמוע הכל:
את לא תגידי לי לא, את תגידי לי כן.
אני לא חייבת לומר על הכל כן, אני לא באה, תלך לבד.
אני אומר לך בפעם הלא יודע כמה: קחי את הדברים ועופי לאמא שלך.
למה אתה ככה מדבר אליי?
אני אדבר אלייך איך שאני רוצה, העיקר תלכי כבר.
מלכי המשיכה לעלות למשפחה המיועדת, היא הייתה מאוד מוטרדת ממה ששמעה, בפרט שזה הזוג שהיווה עבורה מודל לחיקוי. לאחר 5 דק' כשירדה, היא שמעה קול בכי של בחורה צעירה, זו הייתה אשתו של אמיתי.
כשחזרתי הבייתה, מלכי קיבלה את פניי ברעד: "אתה לא מבין מה אני הולכת לספר לך...", שמעתי את הדברים, נשכתי שפתיים, ואמרתי: "זה כואב לשמוע שזוג לא מסתדר, אני יודע מה זה", אבל מלכי הזדעזעה מההשוואה: "מה אתה משווה בכלל, אנחנו החיים שלנו תותים".
שימו לב, שמלכי שכחה בכלל מהיפוך התגובה של הזוג הזה, היא לא אמרה לי: "תראה באיזה משחק הם חיים, תראה מה הם משדרים לכולם ומה קורה אצלם בבית", היא פשוט הייתה עסוקה בהשוואה שלי.
שלושה ימים אחרי, בהכנסת ספר התורה של הקהילה, אמיתי ורעייתו שידרו עסקים כרגיל, באותה מתכונת. פגישה במחיצה, "חיוכים ממיסי לבבות".
שבוע אחרי, אמיתי כבר לא הגיע לכולל. חודש אחרי, אמיתי התגרש.
הכולל הפך כמרקחה, איך יכול להיות שהזוג האוהב והמיוחד הזה התגרש בכלל? זה לא הגיוני! הרי זה לא זוג רגיל, זה זוג שתמיד היה נראה מחויך ומחויט כראוי, הכל היה נראה מבטיח כל כך. פתאום החלו בי נקיפות מצפון, אולי הייתי יכול להציל את הנישואים הללו, אבל איך אמר לי מישהו: "כשכל אחד ידאג לזוגיות שלו עצמו, הכל יהיה בסדר".
הסיפור הזה של אמיתי נתן לי כמה תובנות חשובות על החיים:
א.
כל זוג מתווכח והכל בסדר, לכל זוג יש רגעי משבר, וזה לא אומר שאם נשמע צעקות או ויכוחים מאיזה בית, אז הם זוג כושל שפניו לגירושין. אבל יחד עם זאת חשוב לזכור: "לא כל מה שנוצץ, זהב". זהו העיקרון שיש לזכור כשאנו רואים זוג אחר ושואלים: "איפה אנחנו בסיפור היפה הזה?" לכל זוג יש את ה"חבילה" ייחודית שניתנה לו במטרה להגיע לתיקון ושלימות, אילו היינו מושלמים, לא הייתה לנו עבודה בעולם הזה. לכן, התמונה החיצונית שאנו רואים אינה קובעת דבר על המציאות הפנימית של אחרים, כיוון שיש דברים רבים שנסתרים מאיתנו. עלינו להתמקד אך ורק בעבודה שלנו, שכן לנו יש את מפת הדרכים האישית להגיע ליעד המשותף, ואילו להם יש את העבודה שלהם.
ב.
הקב"ה מעניק לנו את הזכות להינשא ולהקים בית, וזוהי עסקת חבילה שלמה, הכוללת את הניסיון והקושי המדויק לכל אחד מבני הזוג. כשאנו רואים זוג אחר ומבקשים בהתפעלות: "הלוואי עליי זוגיות כזו", אנו למעשה לא יכולים לבחור פריט אחד בלבד מתוך החבילה, אלא לקחת את כל המארז על הטוב והרע שבו. האם אנחנו באמת יודעים מה מסתתר בתוך אותה חבילה "מושלמת" שנראית כל כך יפה מבחוץ? עלינו להתמקד בבית שלנו, כי רק בו יש את הכלים הנדרשים לצמיחה האישית שלנו.
ג.
כשיש קשר בין בני זוג דרך משהו 'רוחני' כמו לימוד בפרקי אבות פעם בשבוע, הקשר הופך לשורשי, ומתעלה מעל כל הפיתויים והבלבול, זהו קשר שאינו תלוי בדבר, כי הוא תלוי באמת. כי קשר שאחוז בנצח, ואינו כפוף לשגרה היומיומית והחולפת, הוא קשר הנובע ממקור של ברכה ושמחה שאינו נגמר. הלימוד הזה הופך בנינו לסודות משותפים שרק אנחנו יודעים את עוצמתם. ממילא אנחנו מגיעים יחד למציאות פנימית עמוקה, שהזמן אינו יכול לכרסם בה, כי השותפות הרוחנית מחברת בין הנשמות ולא רק בין הגופים שלנו.
ד.
מערכת ה"זוגות-חברים" יוצרת במה טבעית להשוואות מיותרות ומזיקות. כשאנו צופים בזוג אחר, אנו רואים רק את התמונה החיצונית המצוחצחת, את החיוכים, את הדאגה הקטנה, ואת הדינמיקה שהם בוחרים להציג. מיד מתחיל תהליך פנימי הרסני: "למה אצלנו זה לא ככה?", "הלוואי שהיה מקשיב לי כמו שהוא מקשיב לה". הבלבול הזה מטיל ספק בכוחותינו ובדרך הזוגית הייחודית שלנו, ומעוור אותנו מלהכיר בטוב ובנכסים הקיימים בביתנו.
ה.
יציאה לשליחות רוחנית דורשת בחינה כנה ומוקדמת של חוסן הקשר הזוגי. עלינו לדעת עד כמה הנישואין "אפויים" וחזקים. פנייה לדעת תורה נכונה רק כאשר אנו מגיעים מוכנים ומכירים היטב את מצבנו; הרב לא מתיימר להרגיש במקומך, אלא עונה על בסיס ההנחה שאתה יודע את מצבך האמיתי. זכור, שום תמורה כספית או מעלה חיצונית לא "תבשל" את הזוגיות שלך – זוהי אחריות אישית ובלעדית שלך.
0 תגובות