זה קרה בזמן שנסענו לאסוף את הרכב מנמל התעופה מלפנסה הסמוך למילאנו. בעודי מביט בפליאה בהרים המעוטרים בשלג הנראים למרחוק ומתלבט אם לברך "עושה מעשה בראשית", התחלתי להרגיש מבט שננעץ בי.
מכירים את התחושה של "עיניים בגב"? ככה ממש זה הרגיש באותם רגעים.
אני מרים את עיניי, ורואה למולי, במרחק של מטרים ספורים ממני, גברת שבוהה בי. בוהה. לא מעיפה מבט, לא מסתכלת. בוהה. כאילו אני איזה אובייקט.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אצל אנשים נורמטיביים, כאשר ה'מובט' מביט בחזרה אל המביט, האחרון מוריד את עיניו או מסיט את ראשו לצד. ככה זה בדרך כלל, ככה זה אמור להיות. אך לא הפעם.
הגברת הצעירה, בשנות השלושים לחייה ללא כל סימן שמעיד על מוצא ערבי או אסלאמי, המשיכה לנעוץ בי זוג עיניים רושפי שנאה. באותם רגעים תהיתי אם אני מדמיין. אולי היא מסתכלת לידי? אולי היא בכלל חולמת? פניתי לגיסי שעשה עימי את הנסיעה והערתי את תשומת ליבו לתימהונית שלא מורידה את עיניה משני היהודים היחידים שישבו בקרון.
"עזוב אותה", הוא ענה לי. סביר שאם הוא לא היה כאן באותו רגע, הייתי ניגש אליה בנימוס אירופאי ושואל אם העובדה שאנחנו יהודים מפריעה לה כל כך שהיא מוכנה לבזבז על כך נסיעה של שעה? האם יש משהו שאני יכול לעשות כדי שהיא תפסיק לבהות בנו כמו אל קופים מאחורי זכוכית?
ויתרתי על הרעיון בגללו, וכנראה ליתר דיוק - בזכותו. מי יודע את מי היו עוצרים בארץ המוזרה הזאת. מסתבר שהעם שאחראי על חורבן בית המקדש השני לא השתנה כל כך באלפיים השנים האחרונות.
ובכל זאת, הכבוד היהודי שלי לא איפשר לי שלא להגיב כלל לגברת האנטישמית. בתגובה, הורדתי את הכובע שנועד להסתיר את יהדותי כדי שבדיוק דברים כאלה לא יתרחשו, וחשפתי את כיפת הקטיפה השחורה שלי. אם כבר אנטישמיות - אז לפחות אזכה להביע גאווה פומבית ביהדות שלי.
כשירדנו מהרכבת, הודה גיסי שזה אכן היה חריג. "גם עלי היא הסתכלה ככה", הוא אמר.
אז אם תהיתם אם יש אנטישמיות באיטליה, קיבלתם כבר את התשובה. רוב הזמן לא הסתובבתי עם כיפה לבקשת משפחתי, כך שאי אפשר לדעת מה היה קורה אם כן. כך או כך, מהר מאוד למדתי שלא מומלץ להתגרות בגורל, והעדפתי לחבוש כובע קסקט באופן קבוע, גם אם ציציותי היו משתלשלות מדי פעם מחוץ לכיסים.
קהילה מדהימה - ודוברת עברית
לצד התחושות הפחות נעימות שקיבלתי מתושבי מילאנו - באופן כללי - וכיהודי בפרט, חייבים לדבר רגע על הקהילה המדהימה שגילינו שם.
לא רבים יודעים שבמחוז לומברדיה בה שוכנת הבירה מילאנו, מתגוררים כ-7,000 יהודים, כולל לא מעט שומרי תורה ומצוות ומספר בתי כנסת בעיר עצמה.
קהילה יהודית, פורחת ומשגשגת, רבים מהם דוברי עברית שוטפת באופן שהפתיע גם אותי. לראשונה כ'ליטווק', "נאלצתי" להתפלל אצל החב"דניקים - ולא התחרטתי על זה לרגע. אנשים חמים שנותנים לך את ההרגשה שרק לך הם חיכו שתגיע, שבת מרוממת לצד יהודים מארה"ב, מדרום אפריקה, מצרפת, מישראל - ומאיפה לא.
בימים אלו פגשנו גם את דוד, נהג הסעות חבר הקהילה - איטלקי מקומי, שהבהיר לנו שהוא פה לכל עזרה שנצטרך. "אני לא רק נהג, מה שאתם צריכים, אני כאן", הוא אמר, ואף יישם כשאסף אותנו כשפגש בנו באקראי באמצע הרחוב ביום גשום ולא הסכים לקבל תמורה. גם את הטיפ שנתנו לו על הנסיעה הראשונה הוא שם מיד בקופת הצדקה.
לאחר שבת גדושה בחוויה רוחנית ותפילה מרוממת - שהתחילה קצת מאוחר לטעמי, התחלנו ביום ראשון את נסיעתנו לכיוון שוויץ.
נוסעים לשוויץ
בהתאם להסכם שנגן, המעבר בין שתי המדינות פרוץ כמעט לחלוטין, למעט מספר שוטרי גבול איטלקים ושוויצרים שבוחנים מדי פעם את הרכבים במבט חפוז.
אגב, אם בחרתם להיכנס לשוויץ ברכב, כדאי מאוד שתזכרו כבר במעבר הגבול לרכוש את המדבקה הייעודית - הוינייטה - שנותנת לכם חופש נסיעה בכל הכבישים המהירים במשך שנה - תמורת 44 יורו בלבד.
אם תחליטו לנסות את מזלכם ותיתקלו בשוטר שוויצרי או במצלמת כביש, תיאלצו להיפרד מ-200 פרנק שוויצרי בנוסף למדבקה עצמה שתצטרכו כמובן לרכוש. לא נעים בכלל.
חצינו את הגבול - ואז התחילה החוויה האמיתית של הטיול החורפי שלנו. לאורך הכביש, נראים ממרחק הרים עצומים, התגלמות מוחשית של גבורת הבורא. שלג מעטר את פסגות הרי האלפים, המיתמרים לגובה של אלפי מטרים.
באותם רגעים, כמי שחווה את המראות המרהיבים בפעם הראשונה בחייו שלא ממטוס, הרגשתי את קטנות האדם למול כוחו של הבורא. "מה אנוש כי תזכרנו, ובן אדם כי תפקדנו".
הנסיעה נמשכת, וככל שמצפינים בשוויץ הקטנה, כך מתגלים עוד נופים עוצרי נשימה. הגשם שירד על שמשות הרכב הפך בתחילה לגשם מעורב בשלג, ותוך זמן קצר כבר נראו פתיתים לבנים וצחים נופלים על הכביש - שלג נקי. מראה מרהיב בו נראה בחוש ש"מישהו" שם למעלה עומד ומפזר כל פתית בנפרד בדיוק מושלם.
ב'ימת ארבעת הקנטונים', לא הרחק מהעיר לוצרן, ירדנו מהרכב כדי להתפלל את תפילת המנחה למרגלות אגם מרהיב ביופיו, שם פגשנו מקומיים חייכנים.
בשונה מהיחס הקר והמנוכר של הנכרים המקומיים במילאנו, השוויצרים פשוט אנשים נחמדים ואדיבים. היהדות שלנו לא הפריעה לאף אחד - גם לא ברמז או במבט עקום. אפילו המוכר האיראני שמכר לי את כרטיס הסים היה נעים ומנומס, ואף ביקש לקבל מטבע של עשר אגורות ישראליים בתמורה לעשרה סנטים של פרנק שוויצרי.
יפת אלוקים ליפת
שוויץ. אין מספיק מילים כדי לתאר את החן והיופי הטבעי של הארץ הזאת. בתים קטנים, לרוב בקתות עץ, מקשטים את צלעי ההרים הירוקים בתחתיתם ומושלגים בראשם, מפלי ענק יורדים מפסגות רמות היישר לנהרות ונחלים החוצים את העמקים המוריקים.
תופעת טבע שהפתיעה אותי כתושב המזרח התיכון, הייתה המעבר החד בין הגשם הקפוא של העמקים לשלג הצח של ההרים. כך, באמצע נסיעה על כבישי טבעת המקיפים את ההרים, עברנו תוך דקות ספורות מכביש רטוב וחלק לכביש מפולס היטב ושלגים בצידי הדרך.
אכן, בשוויץ לא סוגרים את הכבישים בגלל השלג - כבד ככל שיהיה, ומפזרות המלח והמפלסות עובדות ללא הפסקה כדי לוודא שהכבישים יהיו בטוחים - מאחוריך משה ליאון.
ובכל זאת, אם בחרתם להתנסות בחוויית נסיעה דומה - כדאי מאוד לדאוג לפני כן לצמיגי שלג, לשרשראות, ועדיף לשניהם גם יחד.
אם כבר החלטתם לעשות טיול חורפי לשוויץ, אל תוותרו על הרכבל - זה שווה כל פרנק. לבד מחוויית הנסיעה לראש ההר, שם מתברר שיש הרים גבוהים הרבה יותר, הרגע העוצמתי ביותר שחוויתי בטיול הזה היה ללא ספק בפסגה המשקיפה על העמק.
השקט. השלווה הלבנה, והאוויר הצח והקפוא שממלא את הריאות ואת הנשמה.
חזרה לישראל
לאחר ארבעה ימים של "תמונות גלויה", נסענו בחזרה למילאנו כדי לעלות על טיסה לישראל, במהלכה הציע חב"דניק חמוד לפרופסור מקיסריה להניח תפילין.
הטפת המוסר הזועמת של הד"ר לפילוסופיה כלפי הצעיר החב"די שבסך הכל ניסה לזכות יהודי במצווה נמשכה דקות ארוכות, ואז ביקשתי רשות להצטרף לגערה שהפכה לשיחה.
בשיחה סוערת ומכובדת שנמשכה כשעתיים - עם הפסקה לצורך תפילת מנחה, התברר לי שאיש שיחי "מאמין באלוקים" בדרך ייחודית רק לו, וכופר בתורת משה רח"ל. על התיאוריות המופרכות שלו על ספר יחזקאל לא התווכחתי, ומהר מאוד השיחה עברה לעסוק בנושא הגיוס.
בגדול, עמדתו של מיודענו הקפלניסט הייתה שצריך לתת פטור לחרדים מגיוס, אך לשלול מהם את כל הזכויות האפשריות.
ניסיתי להסביר לו, פחות לשכנע - כי אין את מי, ובכל זאת, אם הד"ר מקיסריה ישנא פחות את החרדי הבא שיפגוש בזכותי - והיה זה שכרי.
למרות תאריו הכבירים של המדען השמאלני, על שאלה אחת שהפניתי אליו - הוא לא ידע לענות לי. מכיוון שאותו אדם כפר בהשגחה האלוקית רחמנא ליצלן, הפניתי את תשומת ליבו לחוק המדעי הקובע שאין תוצאה ללא גורם, ואין תזוזה ללא כוח חיצוני. על כך שאלתי אותו: "מי או מה מפעים את לבך ברגע זה?" תשובה לשאלה לא הייתה לו, וניכר היה שגרמתי לו לפחות לחשוב.
לקראת סיום השיחה המרתקת, אמר לי איש שיחי שהוא מתכנן לעבור לאיטליה, וכי בקרוב "יהיו גרדומים ברחובות ישראל". לדבריו, מדינת ישראל שהכיר איננה עוד, ולכן הוא מתכנן לעזוב.
"אתם החרדים, ניצחתם אותנו", הוא סיכם את השיחה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ואני, ירדתי מהמטוס מחויך, חושב על הניצחון האמיתי, בכך שהצלחתי אולי לגרום ליהודי להכיר שיש מנהיג לבירה, סובב ומסובב כל הסיבות.
0 תגובות