השקט במסדרון ההמתנה של האדמו"ר היה כל כך סמיך, החסידים עמדו שם דוממים, איש-איש ותהילתו, איש-איש וצרותיו הכמוסות שתלויות על ליבו כמשקולות של עופרת יצוקה. ובתוך ההמון עמד נוחעם.
נוחעם לא הגיע בגלל משבר בבורסה, חובות כבדים או כאב כרוני בברך, הוא הגיע בגלל משהו בוער הרבה יותר, משהו שאיים לכלות את ביתו ואת שלוות נפשו:
הפתיל הקצר שלו.
נוחעם היה יהודי שמתלקח מהר.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
לאחר שעה וחצי שנראתה לו כמו נצח במונחים של סבלנות, המשב"ק ר' זעליג סימן לו באצבע סמכותית: "נוחעם, פנימה". נוחעם נכנס לקודש פנימה בברכיים רועדות ובקול חלוש. "אני עצבני, רב'ה", הוא לחש בפנים נפולות. "אני מאבד את זה על כל שטות. זבוב שעובר ליד האוזן נראה לי כמו מתקפה אווירית מכוונת. העצבים הם הבעל-בית שלי".
האדמו"ר הביט בו בעיניים מלאות רחמים ורוגע, עיניים שראו הכל. "זה סיפור לא פשוט בכלל", פסק הרבי ברצינות תהומית. "המתן לי בחוץ בחדר ההמתנה, אחשוב על פתרון רוחני מעמיק ואקרא לך כשתנוח עליי הדעת".
נוחעם יצא למסדרון בתחושת שליחות עילאית. "אפילו הרבי הגדול מבין שהסיפור שלי הוא מקרה קליני מורכב", חשב לעצמו בסיפוק, "סוף סוף מישהו שמעריך את עוצמת הבעיה שלי".
בתוך החדר, הרבי כבר תכנן את ה"טיפול" האגרסיבי. הוא קרא לזעליג המשב"ק, האיש שמנהל את החצר ביד רמה.
"זעליג חביבי", אמר הרבי, "המשימה שלך היום היא קדושה: אתה חייב לעצבן את נוחעם. תעשה הכל, תהיה יצירתי, אל תרחם. זה התפקיד שלך עכשיו".
זעליג, שתמיד שמח להזדמנות להוציא קצת מרץ באישור הלכתי, ניגש למלאכה. הוא איתר את נוחעם יושב בדבקות מעושה בפינת החדר.
זעליג ידע שלכל אדם יש נקודת תורפה, ולנוחעם הייתה אחת בולטת במיוחד: בוהן ימין עם ציפורן חודרנית כרונית.
זעליג עבר לידו וב"חוסר תשומת לב" מופגן, הנחית עליה דריכה הגונה עם כל כובד משקלו. נוחעם התכווץ, פניו האדימו והווריד בצווארו התנפח כמו צינור השקיה, אבל אז קרה הנס. "אוי, ר' זעליג!", אמר נוחעם בטון מתוק, "סליחה שישבתי דווקא כאן וחסמתי לך את מסלול ההליכה. ממש מצטער, אלך לשבת בפינה אחרת".
זעליג עצר המום. "נוחעם העצבני מתנצל? אולי לא דרכתי חזק מספיק?!".
אבל זעליג לא הרים ידיים. הוא ניגש למטבחון ושלף את נשק יום הדין: כוס קפה שנשכחה מאז תפילת שחרית, עם קרום של חלב שהספיק לפתח אישיות משלו.
הוא עבר ליד נוחעם וב"מעידה" קלה, שפך את הנוזל הדביק היישר על הנעליים האורתופדיות החדשות והיקרות של נוחעם. זעליג כבר התכונן לגרוע מכל, אבל נוחעם רק שלף מטלית נייר בנחת מופתית. "ר' זעליג, אל תרגיש רע. אני ממש מתנצל. כנראה המקום הזה פשוט לא מיועד לישיבה בטוחה. סליחה על אי-הנעימות שגרמתי לך".
הקרב הגיע לשיאו.
זעליג הבין שכדי לשבור את נוחעם צריך נשק לא קונבנציונלי. הוא לקח סיר ענק של "שיריים" משבת, הר של טשולנט סמיך ושעועית שראתה ימים יפים יותר. הוא עבר מעל ראשו של נוחעם, ו"אופס!" – מפל של רוטב חום נסך על פניו, זקנו ובגדיו. נוחעם היה נראה לא טוב בלשון המעטה: שעועית באוזן ושאריות קישקע על האף.
אבל נוחעם? הוא פשוט חייך חיוך נעים ואמר: "נו... ידעתי שאני לא יודע לבחור מקומות ישיבה מוצלחים היום. ממש סליחה שגרמתי לך לשפוך את הכל".
זעליג נשבר.
הוא נכנס לרבי בפנים נפולות: "רבי, לא הצלחתי! היהודי הזה פשוט נהיה מלאך, הוא לא מתעצבן משום דבר!".
הרבי קרא לנוחעם פנימה.
נוחעם נכנס, מטפטף שומן על השטיח אבל עם הבעה של מנצחים. שאל הרבי: "תגיד לי נוחעם, איך זה שלא התעצבנת אם אתה טוען שאתה אדם עצבני כל כך?".
נוחעם הביט ברבי וענה בשנינות: "רבי, את האמת אומר. הרב'ה לא שם לב אולי, אבל שמעתי בטעות מה שהרב'ה אמר לזעליג כשיצאתי מהחדר. הבנתי שאני בתוך 'מבחן', ופשוט רציתי לעמוד בו בכל מחיר!".
הביט הרבי בנוחעם המצחין וענה בנהימה קדושה:
"נוחעם יקירי, אתה כנראה לא שם לב מספיק. אנו בעולם הזה נמצאים במבחן תמידי. כל רגע אנו מתמודדים מול 'זעליגים' כאלו ואחרים. הבעיה היא שאנחנו שוכחים שמישהו למעלה נתן להם הוראה לעצבן אותנו. אם היינו זוכרים שכל מה שעובר עלינו הוא ניסיון מאת ה', טסט פנימי לפני הטסט הגדול לאחר 120, היינו מחייכים גם בתוך שלולית של טשולנט. הקשיים גדולים, אבל לנו לא נשאר אלא לעבור אותם ולהבין שהקב"ה נותן לכל אחד בדיוק את המבחן שהוא צריך כדי לצמוח".
אז איך ניתן לעבור רגעים כאלו בשלום?
יצירת מרחק רגשי והשהיית התגובה - היכולת לראות בכל אינטראקציה מאתגרת "מבחן אישי" מאפשרת לנו להפריד בין המעשה לבין התגובה שלנו. במקום להיגרר לעימות חזיתי עם ה"זעליגים" (אנשים או רגעים שמנסים את סבלנותנו), אנו מבינים שהם רק הניצבים בסט של המבחן שלנו. המרחק הזה נותן לנו את החופש לבחור בתגובה מכובדת ושקולה, ובכך אנחנו שומרים על המשאבים הנפשיים שלנו ולא מאפשרים לאחרים לנהל לנו את הרגשות.
הומור עצמי ככלי לשינוי פרופורציות - ההומור הוא "מנתץ הדרמות" הגדול ביותר. כשמישהו אומר שאפשר לחייך גם בתוך "שלולית של טשולנט", הוא מתכוון ליכולת שלנו להסתכל על המצבים הכי לא נעימים, מלוכלכים או מעצבנים מזווית משועשעת. כשאנחנו צוחקים על המצב, אנחנו מכריזים שהקושי לא שובר אותנו. זהו כוח פסיכולוגי שמאפשר להפוך רגע של תסכול לסיפור מצחיק שאפשר לספר אחר כך, ובכך לנטרל את המרירות.
מבט על התמונה הגדולה - רוב הדברים שגורמים לנו לאבד את שלוותנו היום יישכחו בעוד שבוע. האימוץ של מבט רחב – "הטסט הגדול לאחר 120" – מזכיר לנו שהחיים מורכבים מרצף של ניסיונות שנועדו לבנות את האישיות שלנו. כשאנחנו מבינים שכל קושי הוא שלב זמני בדרך למטרה נעלה יותר, קל לנו הרבה יותר לעבור אותו בגבורה. המבט לטווח ארוך מעניק פרופורציה נכונה לכל עיכוב או אי-נעימות רגעית.
גילוי כוחות חבויים והתפתחות אישית - המבחן אינו רק כלי לבחינת המצב הקיים, אלא אמצעי להוציא מהכוח אל הפועל יכולות נפשיות שחבויות בנו. בדיוק כפי שספורטאי מגלה את עוצמתו רק מול התנגדות ומאמץ, כך גם אנחנו מגלים את עומק הסבלנות והחוסן שלנו רק כשהמציאות מאתגרת אותנו. בכל פעם שאנו בוחרים להגיב בבגרות מול קושי, אנו למעשה "משדרגים" את האישיות שלנו ובונים ביטחון עצמי פנימי שנשען על עמידה בניסיונות. המבחן הופך את הקושי המקרי להזדמנות מתוכננת לצמיחה, שבה כל מכשול הוא למעשה מדרגה בדרך לבניית אופי חזק ויציב יותר.
0 תגובות