השמיים מעל המפרץ הפרסי וים סוף אינם נחים לרגע. חילופי המהלומות בין ארה"ב לאיראן הגיעו בראשית 2026 לנקודת רתיחה חסרת תקדים: כטב"מים מתאבדים וטילים בליסטיים הפכו לשגרה יומיומית בנתיבי הסחר העולמיים, כאשר איראן רושמת הישגים מדאיגים בפגיעה בתשתיות אסטרטגיות במדינות המפרץ ובמתקנים חיוניים בישראל.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אך למרות גשם הפלדה הנופל מהשמיים וההפצצות הבלתי פוסקות של הפנטגון על בסיסי משמרות המהפכה, וושינגטון באתגר מבצעי מול השלב הבא במלחמה.
בחדר המצב בבית הלבן מבינים שהכוח האווירי לבדו לא יכניע את טהראן, אך זיכרון הבוץ של המאה הקודמת מייצר רתיעה כמעט פיזית מכניסה קרקעית רשמית.
בעידן שבו כל חייל הוא עולם ומלואו וכל דולר נמדד מול האינפלציה בבית, ארה"ב מחפשת נואשות את הדרך להכריע את האייתוללות מבלי לשלוח ולו "מגף" אמריקאי אחד אל אדמת איראן הבוערת.
המערכת הביטחונית האמריקאית נחשבת ליהלום שבכתר הטכנולוגי. היכולת ליירט טילים בליסטיים, לפענח אותות רדיו ממרחק אלפי קילומטרים ולנהל לוגיסטיקה חובקת עולם היא פלא הנדסי.
אולם, כפי שפורסם לראשונה במחקר המקיף של אתר 'Defense-Insights', כאן בדיוק טמונה המלכודת. ארה"ב מצטיינת ב"מודיעין אלקטרוני" (SIGINT) אך נכשלת שוב ושוב ב"מודיעין אנושי" (HUMINT).
בעוד המחשבים בפנטגון יודעים לזהות כל תנועת טנק, הם מתקשים לפענח את המוטיבציה של הלוחם הבודד בג'ונגל או במנהרה. הניצחון במלחמה מודרנית אינו נמדד רק בכמות הפלדה המושמדת, אלא בנחישות האידיאולוגית. הפער הזה, שבין עליונות טכנולוגית לעיוורון חברתי, הוא החוט המקשר בין כל המערכות שניהלה ארה"ב ב-80 השנים האחרונות.
מעצמה גלובלית מול מפלצת יבשתית
כדי להבין את הקושי האמריקאי, יש להבין את הגיאוגרפיה. ארה"ב היא מעצמה של מרחקים; היא מתפקדת כ"אי" גלובלי המגן על נתיבי הסחר הימיים. יכולת השינוע שלה היא הטובה בהיסטוריה, אך היא תמיד תהיה ה"אורחת" בשדה הקרב. לעומתה, מעצמות כמו רוסיה וסין הן מפלצות יבשתיות הפועלות מתוך עומק אסטרטגי טבעי.
בעוד ארה"ב מנסה לאכוף סדר עולמי המבוסס על דמוקרטיה וחופש, רוסיה וסין פועלות מתוך אינטרס הישרדותי של משטרים ריכוזיים. הפער הזה יוצר עוינות תהומית: ארה"ב רואה בעצמה את השוטר העולמי, בעוד יריבותיה רואות בה פולשת זרה המנסה לערער את ריבונותן. במאבק הזה, הזמן תמיד פועל לטובת המעצמה היבשתית, שיכולה לספוג מכות ולחכות לרגע שבו דעת הקהל האמריקאית תישבר.
מלכודת קוריאה – כשהיוהרה פגשה את סין
בשנת 1950, מלחמת קוריאה הציבה את ארה"ב מול אתגר שלא הכירה. הגנרל דאגלס מקארתור, גיבור מלחמת העולם השנייה, האמין שכוחו הצבאי ימחץ את הצפון הקומוניסטי בקלות. הוא לא העריך נכונה את המוטיבציה של החיילים הצפון קוריאנים והסינים, שזרמו בהמוניהם לחזית.
מקארתור התעלם מהעובדה שקווי האספקה שלו הפכו ארוכים ופגיעים מדי. היוהרה שלו הובילה אותו להציע פתרון קיצוני: שימוש בנשק גרעיני נגד צפון קוריאה. ההצעה הזו נתפסה ככישלון אסטרטגי ושימשה עבור הנשיא טרומן עילה להדיח את הגנרל האגדי מתפקידו. המלחמה, שהייתה אמורה להסתיים תוך חודשים, הפכה למלחמת התשה מדממת של שלוש שנים, שגבתה את חייהם של 37 אלף אמריקאים והותירה את חצי האי חצוי עד היום.
וייטנאם – המתמטיקה של הכישלון
בשנת 1964, כשנתיים לאחר משבר הטילים בקובה, ארה"ב צללה לבוץ הווייטנאמי. המניעים היו דומים לקוריאה: בלימת ההשפעה הקומוניסטית של ברית המועצות וסין. שר ההגנה דאז, רוברט מקנמארה, איש של מספרים וטבלאות, האמין שככל שמספר האבידות של הצפון וייטנאמים יגדל, המוטיווציה שלהם תפחת.
אלא שהתוצאה הייתה הפוכה. המוטיווציה של חיילי הצפון רק הלכה וגברה מול ה"פולש המערבי". המלחמה הפכה לטרגדיה לאומית: מעל 50 אלף אמריקאים ומיליוני וייטנאמים נהרגו. וייטנאם לא הייתה רק תבוסה צבאית, היא הייתה טראומה שגרמה לשסע עמוק בתוך החברה האמריקאית, שסירבה לקבל את מחיר הדם עבור מטרה שלא הובנה בבית.
סופה במדבר – הרגע שבו הכל עבד (כמעט)
הניגוד המוחלט לווייטנאם היה מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991. מול סדאם חוסיין והצבא העיראקי הרצחני, ארה"ב הציגה את "שעתה היפה". זו הייתה מלחמה קלאסית: עליונות אווירית מוחלטת, לוגיסטיקה מושלמת ושחרור מהיר של כוויית. הצבא האמריקאי הוכיח שהוא מסוגל להכריע צבא מדינתי בתוך זמן קצר.
אך גם כאן הסתתר כשל. המטרה המשנית – ערעור משטרו של סדאם ומניעת נשק להשמדה המונית – לא הושגה. הצבא האמריקאי עצר בגבולות, וסדאם חוסיין המשיך לשלוט ביד רמה שנים ארוכות אחר כך. הניצחון הצבאי היה מזהיר, אך הריק המדיני שהותיר אחריו חייב את ארה"ב לחזור לעיראק עשור מאוחר יותר.
אומנות הבריתות – הגנרל כדיפלומט
מלחמת המפרץ חשפה זווית נוספת של עוצמה: היכולת לבנות ולתחזק בריתות. יצירת קואליציה רב-לאומית היא משימה מסובכת הדורשת עבודת מטה משותפת ומבנה פיקוד מורכב. במצב כזה, הגנרל הבכיר אינו יכול להיות רק לוחם; הוא חייב להיות בעל אישיות נכונה ליצירת בריתות, כריזמה המסוגלת לגשר על אינטרסים מנוגדים של צבאות שונים. ללא שיתוף פעולה הדוק בין מפקדים ממדינות שונות, גם העוצמה הצבאית הגדולה בעולם עלולה למצוא את עצמה משותקת.
ב-30 השנים האחרונות המניע השתנה. פיגועי ה-11 בספטמבר גררו את ארה"ב למלחמות של נקמה והגנה עצמית. באפגניסטן ובעיראק, ארה"ב ניסתה לשנות פני מדינות שלמות, אך גילתה שוב ושוב שהיא נשענת על "קבלני משנה". ההסתמכות יתר על קבלנים פרטיים ומיליציות מקומיות שינהלו את הקרבות התבררה כטעות אסטרטגית. ברגע שהכוחות האמריקאים עזבו, הסדר השלטוני קרס כמו מגדל קלפים, והותיר את האיזור בכאוס.
רוסיה באוקראינה מול דוקטרינת הפנטגון
כדי להבין את הרגישות האמריקאית, יש להשוות את ההתנהלות האמריקאית למלחמה של רוסיה באוקראינה. בעוד רוסיה מנהלת מלחמת התשה ברוטאלית, הנסמכת על מסות של כוח אדם וארטילריה מיושנת מבלי להתחשב במחיר הדם, ארה"ב פועלת ככירורג.
ארה"ב לא יכולה להרשות לעצמה מלחמה של מאות אלפי הרוגים כפי שרוסיה עושה. ואפילו לא הרבה הרבה פחות. עבור פוטין, חיי אדם הם "דלק" להישגים טריטוריאליים; עבור נשיא אמריקאי, כל חייל שנהרג הוא כותרת בחדשות הערב ששוחקת את כסאו.
מלכודת טראומה – למה טראמפ לא יתבוסס בבוץ?
בקדנציה הנוכחית של דונלד טראמפ ב-2026, הדינמיקה השתנתה. הציבור האמריקאי, הממסד הצבאי והקונגרס לא יאפשרו לנשיא להתבוסס במלחמה ארוכה שתכביד כלכלית על קופת הבית הלבן. טראמפ עצמו נבחר על בסיס דוקטרינת "אמריקה תחילה", המקדשת את הכלכלה הביתית על פני הרפתקאות צבאיות יקרות.
המחיר האנושי הוא הקו האדום: בעידן של רשתות חברתיות, כל ארון קבורה החוזר לארה"ב מייצר גלי הדף פוליטיים ששום ממשל לא יכול לספוג לאורך זמן.
הציבור דורש "ניצחון מהיר או יציאה מיידית". לכן, הפנטגון מחפש פתרונות יצירתיים – כמו המבצע באיראן – שאינם דורשים מגפיים אמריקאיות על הקרקע בהיקף נרחב.
ההימור הכורדי והפלישה לאיראן
כיום, בשנת 2026, אנו רואים את יישום הלקחים הללו בזירה האיראנית. חשיפת CNN על כך שה-CIA מחמש כוחות כורדיים כדי לעודד התקוממות עממית באיראן היא מהלך נועז. הרעיון הוא פשוט אך מסוכן: החמושים הכורדים יפלשו מעיראק, יתעמתו עם כוחות הביטחון האיראניים וישאבו אותם לקרבות מקומיים. המטרה היא "לקרקע" את משמרות המהפכה כדי לאפשר לאיראנים הלא-חמושים בערים הגדולות להתקומם מבלי להיחשף לטבח נוסף.
כאן נכנס לתמונה הקשר ההיסטורי עם ישראל. במשך עשרות שנים ישראל סייעה לכורדים מול המשטר בעיראק. כעת, בירושלים ובוושינגטון מקווים שהכורדים "יפרעו את השטר" ויסייעו בהפיכה המשטרית באיראן. עבור הכורדים מדובר במאבק על עצמם ועל חלומם לעצמאות, אך עבור ארה"ב זהו שוב הימור על כוח מקומי שיבצע את המשימה עבורה.
ואולי מאחורי כל זה מסתתרת גם התפיסה האמריקאית להימנע מהקזת דם של חיילים בפלישה קרקעית ולתת לכורדים להקריב את עצמם במלחמת ההתשה מול האויב האיראני העקשן והתוקפני כמו חיה פצועה
החולשה של הדמוקרטיה
הלקח הגדול ביותר מההיסטוריה הצבאית של ארה"ב הוא שהמלחמה האמיתית מתרחשת בבית. קיים פער אדיר בין הממשל האמריקאי למעצמות כמו רוסיה וסין. בדמוקרטיה, המורל הלאומי הוא שביר. במידה והמלחמה תימשך מעבר למידה הסבירה, או במידה ויהיו אבידות רבות של חיילים והשמדת בסיסים – המחאה הפנימית תגבר ותשתק את הבית הלבן.
לעומת זאת, ברוסיה ובסין, לאבידות בנפש אין משמעות פוליטית עבור המשטר האוטוקרטי. שם, התרבות מנוגדת לחופש ולפולחן האישיות העצמית של המערב. הפער הזה הופך את ארה"ב למעצמה שיכולה לנצח בכל קרב טכנולוגי, אך עלולה להפסיד בכל מלחמה של סבלנות והקרבה.
שעה של הכרעה גורלית
ארה"ב עומדת היום מול המראה של היסטוריית המלחמות שלה. מהג'ונגלים של וייטנאם ועד ההרים של איראן, המסקנה היא אחת: כוח צבאי ללא הבנה תרבותית הוא עיוור, ובריתות ללא יציבות פוליטית הן משענת קנה רצוץ. ההימור על הכורדים עשוי להיות המהלך שיפיל את משטר האייתוללות, אך הוא גם עלול להיות הפרק הבא בסיפור של מעצמה שמנסה לתקן את העולם באמצעות קבלני משנה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
הניצחון האמיתי לא יימדד בכיבוש טהראן, אלא ביכולת של ארה"ב לשמר את הסדר העולמי מבלי לאבד את תמיכת הקהל בבית.
0 תגובות