
שלום, אני יחזקאל (72) מטבריה, אח לתשעה אחים שיהיו בריאים.
הוריי עלו לארץ לאחר נישואיהם, ונקלטו באוהלים בעיר חיפה. העניות הייתה גדולה מאוד.
אני נולדתי אל תוך העניות הזו. אני זוכר את הקושי הגדול של הוריי, להביא אוכל הבייתה. אבי ז"ל היה נגר בחוץ לארץ והם היו חיים במצב טוב, כשעלה לארץ עבודה לא הייתה לו, והוא נכנס למשבר, והיה עובד בעבודות מזדמנות אך ללא הצלחה. והאוכל? כל מה שנשאר מהשכנים היינו לוקחים הבייתה, ואוכלים יחד בשמחה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בינתיים, ההורים שלי קיבלו דירה קטנה של 39 מ"ר מלשכת הסעד, וזה היה המקום החם שלנו להניח בו את הראש. עם הזמן גדלנו והיינו 12 נפשות בתוך הבית הקטן הזה. זה נשמע בלתי אפשרי, אבל העוני היה כל כך חזק, שהוא פשוט הצליח לפנות מקום בלב ובבית לכולנו, יחד.
הקושי היה גדול יותר גם מבחינה נפשית: היינו ללעג וקלס בעיניי השכנים, שעל כל ילד שהיה נולד אצלינו היו צוחקים עלינו, הם לא הבינו את האומץ של הוריי, להקים משפחה גדולה כל כך. אבל איך אמא שלי הייתה אומרת? "אלוקים נותן לכל ילד את הברכה שלו, הוא לא שוכח אף אחד".
פעם קרה משהו שלא אשכח.
כשעזרא אחי נולד, השכנים הביאו לנו 'מתנה'. זו הייתה קופסה גדולה, עטופה בנייר חגיגי ומיוחד שעורר בנו התרגשות עצומה. אבל ברגע שפתחנו אותה, השמחה הפכה להלם נורא: בתוך קופסת נעליים ישנה הונחו שלושה עכברים מתים. באותו רגע, לא העכברים היו אלו ששברו את לבי, אלא המבט של הוריי. לעולם לא אשכח את העיניים שלהם - עיניים כבויות מעצב ומבושה, שנאלצו לעמוד מול רשעות כזו דווקא כשהיו הכי פגיעים, בתוך דוחק העניות שלהם.
הייתי אז בן 5.
לא יכולתי יותר לראות את זה יותר: הייתי אז בכיתה א', ילד כשרוני, מבין וקולט הכל, אבל העניות שלטה לנו בבית בעוצמה, ויצאתי מהמסגרת הלימודית, וחיפשתי יחד עם אחיי, איך להביא כסף לאבא ואמא. "אני לא אתן להם להתבייש יותר", קבעתי לעצמי.
100 מטר מהבית הייתה המזבלה הגדולה של העיר, שם היינו מחפשים כל דבר ששווה כסף, נחושת, ברזל, עץ, והיינו מוכרים ומקבלים כמה לירות בכדי להביא הבייתה. לחם ומרגרינה היו הארוחות שלנו, בזכות הכסף הזה.
בגיל 10 גיליתי את: הסברס.
בעברית קראו לו: צבר. הוא אמנם פרי קוצני מאוד, אבל טעים במיוחד. מקור המילה סברס הוא בשפה הערבית. "סאבר" בערבית פירושו: סבלנות. קראו לו כך בגלל הסבלנות שצריכה להיות בכדי להתעסק איתו.
מהכסף של המכירות של החפצים שמכרנו, קניתי כמויות של סברסים. הקוצים לא דיברו אליי, הרעב היה חזק יותר, והיינו נחושים להביא אוכל הבייתה.
היו לי אז כבר 10 עובדים שהיו יותר גדולים ממני, כל אחד היה מקבל ממני דלי מלא סברסים, והולך למכור אותו בריכוזים קרובים, וכל הכסף מגיע אליי.
ככה הוריי נשמו לרווחה, נכנס קצת אוכל הבייתה והם יכלו להוציא את הראש מהמים.
הבנתי את הכוח הגדול של הרעב, כשילד רעב הוא עושה הכל בכדי לשרוד. בדיוק אז הבנתי שאני חייב להמשיך הלאה, ולהחזיק את הבית יחד עם אחיי.
ואז הגיע התפנית: מלחמת ששת הימים - הייתי אז ילד בן 14.
במקלטי הרדיו המגושמים היה ניתן כבר להבין את האיום הגדול. נאצר בנאומיו אותת איום לישראל: "היהודים מאיימים במלחמה – אנחנו אומרים להם: אהלן וסהלן, אנחנו מוכנים למלחמה. הצבאות של מצרים, ירדן, סוריה ולבנון ערוכים על גבולות ישראל... היום העולם ידע שהערבים ערוכים לקרב. השעה המכרעת הגיעה".
כולם היו בלחץ, ואני הראש שלי בכלל עסוק בדבר אחד ויחיד: איך אני מביא כסף הבייתה.
במשך שנים רבות של רגיעה, מקלטים רבים בבתים משותפים שימשו כמחסנים לציוד ישן, רהיטים וגרוטאות. עם התגברות המתיחות, הרשויות הורו לתושבים לפנות מיידית את כל הגרוטאות והחפצים מהמקלטים כדי לאפשר כניסה מהירה של דיירי הבניין לקראת המלחמה.
אז הבנתי שזה הזמן לעשות כסף ממה שאנשים הפקירו. לקחתי את כל מה שהוציאו ואחסנתי מאחורי הבית. זה היה 50 מ"ר של שלל, אותו כיסיתי ובדקתי תמיד שלא גונבים. לאחר המלחמה מכרתי אותם, בזמן שילדים היו משחקים מחבואים, אני הייתי עובד סביב השעון בשווקים הגדולים.
לאט לאט התקדמתי מהמכירות הללו, והתחלתי למכור פירות וירקות בבסטה שאלתרתי קרוב לבית.
אז כבר ההכנסות היו בהתאם. יכולנו כבר לאכול בשר בבית, הוריי נשמו לרווחה. יחד עם זאת הבנתי שאני חייב להמשיך לתחזק את עצמי ולדאוג לעתיד שלי, ובדיוק כאן מגיעה הנקודה המרכזית בסיפור שלי.
ממש היכן שהייתה הבסטה שלי, היו שורה של חנויות. אח שלי הציע לי: אולי נקנה חנות כאן בשורה הזו? אני, בכלל צחקתי. מאיפה אני אקנה חנות, אנחנו אמנם עם כסף, אבל עדיין לא בשביל חנות אלא רק כדי לשרוד.
במחשבה של רגע העזתי, ושאלתי את יורם בעל החנות האם הוא רוצה למכור. הוא הביט בי בפרצוף חצי צוחק חצי מרחם עליי: "ילד, לך הבייתה". לא ויתרתי: "יורם, בוא תגיד כמה אתה רוצה על החנות". יורם ראה שאני עקשן ואמר לי: "תבוא עם מישהו מבוגר אני אדבר איתו".
קראתי לדוד שלי, גדעון. הוא שם כסף על החשבון וכתב זיכרון דברים, ואנחנו עשינו הכל להשיג 60.000 לירות לחנות המיוחלת. עבדתי ועבדתי כמו חמור, גרפתי כסף, אבל עדיין לא הצלחתי להגיע לייעד, זה לא היה הגיוני. הלכתי לדוד אחר, שהסכים לתת הלוואה, ועוד הלוואה לקחנו מעוד מישהו, עד שהגענו ל-25 אלף לירה.
זה היה בנפשי לקנות את החנות הזו, ידעתי שאם יהיה לי חנות משלי, אני אהיה גדול יותר, וחזק יותר. ממש לפני ייאוש על כל העמל שלי, עשיתי את הדבר הכי טבעי.
הלכתי לשפוך את הלב אצל אמא שלי.
"בן שלי, יש לי רעיון: אצלנו אומרים בערבית: 'לשמור גרוש לבן ליום שחור'. אני בכסף שהבאת הבייתה במשך השנים, קניתי כמות נכבדת של זהב, שערך הכסף יישאר. קח את זה, תן את זה ערבון להלוואה גדולה, ותקנה".
הלב של אמא שלי תמיד היה מיוחד ובזמן.
לקחתי את זה, וקיבלתי עליו 15 אלף לירות. עם ה-40 אלף לירות הללו, הלכתי לסגור חוזה, גם אם עדיין אין לי את הכל. אבל יורם המוכר לא היה מוכן להתחיל בכלל, ואמר לי: "בלי כל הכסף אין לך מה לדבר איתי". התחננתי אליו, רציתי כל כך שיהיה חנות, זה ישנה את כללי המשחק של המסחר שלי.
אבל הוא לא היה מוכן לשמוע, והראה לנו את הדלת החוצה.
לפתע, במחשבה של ילד, התחלתי להפעיל את מערכת האמון שלי, זה מה שעושים לפעמים במקרים קיצוניים, אז הצד השני מבין בדיוק את הרצון שלך, וממילא נותן לך את האמון חזרה.
"יורם", אמרתי בנחישות ועם המון תפילה פנימית, "יש כאן 40 אלף, קח את הכסף, הוא שלך כבר מעכשיו. את החנות אל תיתן לי, עד שאני אשלים ל-60 אלף. מה אתה אומר, יורם?". הבטתי בו במבט מלא אמון, בעיניים של ילד שורד, עם המון רחמים להצליח.
הוא הביט בי, כמה שניות שהם נצח. העיניים שלו דיברו בהתפעלות מהאומץ של ילד בן 14: "יאללה... בסדר. בוא נסגור חוזה".
מאז הכל היסטוריה. החנות הזו הייתה רק ההתחלה. היום, ברוך השם, אני איש אמיד, יש לי עסקים, אבל אני רוצה שתדעו דבר אחד: אני חי עדיין בפשטות. לא קפצתי גבוה מדי. אני יודע מאיפה באתי, אני זוכר את ריח המזבלה ואת הקוצים של הסברס בידיים.
הכסף הוא כלי, אבל הפשטות היא הנשמה.
יש לי בנים וחתנים תלמידי חכמים, נכדים ונינים שהולכים בדרך התורה, זה העושר הגדול שלי, לא רק האושר. ברוך השם משתדל לעשות טוב ממה שה' נתן לי.
בדבר אחד אני רוצה לסיים: כשאדם מטפס מהתחתית לפסגה, הוא לומד שהנוף יפה יותר לא בגלל הגובה, אלא בגלל הדרך המפרכת שעבר כדי להגיע אליו. עכשיו אני מבין שהעוני בילדותי לא היה מכשול, אלא הדלק שדחף אותי לבנות אימפריה בעשר אצבעותיי, אבל עדיין לזכור מהיכן באתי, ולהמשיך להתנהג בפשטות שה' נתן לי.


אבל יש עוד כמה תובנות מהסיפור שלי:
א. לראות את המחר - אמא לימדה אותי בשקט שלה: אל תאכל את כל העוגה בבת אחת. תמיד תשמור "גרוש לבן ליום שחור". הוויתור הקטן של היום הוא המפתח שפתח לי את הדלת הגדולה של המחר.
ב. מערכת אמון: המילה שלך היא הכל. למדתי שאמון שווה יותר מצ'ק בבנק. בעולם שכולם מחפשים רק לנצח, תהיה אתה בן אדם של אמת. כשמסתכלים בעיניים ואומרים "תסמוך עליי" – ועומדים בזה, הלבבות והעסקים נפתחים. בסוף, עושים עסקים עם אנשים, לא עם ניירות.
ג. הסתפקות במועט: חיינו עשרה אחים ב-39 מטר ולמדנו שהשמחה נמצאת ב'ביחד', לא בקירות. העושר הוא לא כמה יש לך בכיס, אלא כמה מעט אתה צריך כדי להיות מאושר. מי שיודע להעריך פרוסת לחם, מקבל כוח ששום כסף בעולם לא יכול לקנות.
ד. שיעור מהסברס - לא לפחד מהקוצים: אל תשפוט את היום לפי הקוצים שלו. כל דבר טוב בחיים – פרנסה, משפחה, הצלחה – דורש סבלנות ("סאבר"). אל תירתע מהדקירות שבדרך, הפרי הכי מתוק מחכה רק למי שלא מפחד להתלכלך קצת ולקלף את הקשיים.
ה. להפוך משבר להזדמנות: לצמוח מתוך הכאוס. המלחמה לימדה אותי שדווקא כשהכל נראה מתפרק – זה הזמן לבנות. איפה שכולם ראו פחד ואשפה במקלטים, אני ראיתי את הכלים להציל את הבית. אל תיתן למשבר לשתק אותך, חפש את ההתחלה החדשה בתוך הסוף, כי תמיד אפשר לצמוח אם מסתכלים בעיניים של תקווה.







0 תגובות