שלום לכולם, אני איתי, בן 27 מירושלים.
היום, כשאני כבר אב לשלושה מתוקים, שעומד ברשות עצמו ומביט לאחור על שבילי ילדותי בירושלים, אני רוצה לשתף אתכם בסיפור האישי שלי על אמא שלי.
זה לא סתם סיפור על תזונה או על מאבקים סביב שולחן האוכל, זהו סיפור על הפער הכואב שבין התדמית שאנחנו מראים לעולם לבין הסודות שאנחנו מחביאים עמוק בכיסים, ועל האופן שבו פחד תמים יכול להפוך למערכת שליטה שחונקת את הרגעים הכי מתוקים והכי פשוטים של הילדות.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
מאז שאני זוכר את עצמי, בכדי לקבל משהו מתוק, הייתי צריך לעבור תהליך לא פשוט בכלל, כמעט מבצע לוגיסטי מורכב. אמא שלי תמיד שמרה עלינו בחירוף נפש מממתקים ומאוכל עתיר שומן, ואני? אני הייתי תמיד מנסה להשיג אותו בדרכים לא רגילות, בדרכים עקיפות וחשאיות.
אמא היא חובבת גדולה מאוד של תחום הבריאות, היא אחות מוסמכת בקופת חולים, וביום-יום היא רואה המון חולי סוכר ואנשים הסובלים מלחץ דם גבוה ומשומנים בדם. המראות הקשים הללו של חולי, של פגיעה גופנית ושל הזנחה, נחרטו בנפשה והפכו אצלה לחרדה קיומית עמוקה שהיא השליכה עלינו, הילדים שלה, בכל כוחה.
השליטה של אמא שלי עלינו מאז שאנו ילדים הייתה גדולה מאוד, כמעט אבסולוטית.
כל מה שנכנס הבייתה עבר דרכה בלבד. שום שקית מרשרשת לא יכלה לחמוק מהעין הבוחנת שלה. אם חלילה נכנס הבייתה משהו מתוק כמו סוכריה או חמצוצים, הפרצוף של אמא היה הופך מיד לחמוץ ומאשים, כאילו הבאנו סכנה מוחשית אל תוך המבצר המוגן שלה.
אנחנו כילדים, הרגשנו רע. כאב לנו לראות אותה סובלת פיזית ורגשית כשאנו מכניסים משהו מתוק לפה. היינו מתאפקים בכל כוחנו עד לתפילה בבית הכנסת, שם, כשהגבאי היה מחלק את הממתקים המסורתיים, היינו אוספים אותם ביראת קודש ומביאים אותם לאמא. היא הייתה יושבת ובוררת לנו בדקדקנות את מה שהכי פחות מזיק, בזמן שכל שאר ה"אוצרות" הצבעוניים נזרקו ללא רחם לפח האשפה.
אמא תמיד הייתה מספרת לנו סיפורי אימה מהמרפאה כדי להרתיע אותנו מלחטוא בסוכר: "אתמול הגיע איש אחד, שהרגל שלו הייתה שחורה לגמרי, אתם יודעים למה? כי מאז שהוא היה ילד, הוא אכל סוכריות וחמצוצים". היינו נמצאים בפחד מתמיד, פחד ילדותי ומצמרר שלא יהיה לנו יום אחד חור ברגל, דמיינתי את עצמי מאבד איברים בגלל סוכרייה פשוטה על מקל.
כשגדלנו קצת, התחלנו להבין את התרמית הגדולה של אמא.
ראינו את החברים שלנו בגינה מתענגים על שוקולדים וחמצוצים, וראו זה פלא – הם רצו, קפצו, והיו להם שתי רגליים בריאות לחלוטין. מה גם שהיינו רואים הורים אחרים שפותחים סוכריה לילד שלהם באהבה, בחיוך מיוחד ובנשיקה, בלי שום דרמה.
תמיד הייתה לנו קנאה גדולה: למה אמא לא יכולה לתת לנו משהו כזה, מתוק ומנחם, ולחייך אלינו באותו רגע? הלכנו לאיבוד מול השילוב הזה של מתיקות וחום אנושי שכל כך היה חסר לנו בבית.
• • •
בגיל 12, הגעתי למה שכולם קוראים לו "גיל המרד". זה הגיל שבו הלב בוער לעשות דווקא את מה שאומרים עליו "לא" מוחלט. התחיל להיות לי כסף מדמי כיס שחסכתי, ויום אחד הלכתי וקניתי את זה - את החמצוץ המיוחד ההוא, עם הג'לי הטעים והצבעוני שיוצא ממנו בכל ביס, זה שעלה אז עשרה שקלים שלמים.
אני זוכר שעמדתי בפינת רחוב צדדית, עצמתי את העיניים בחוזקה ונהניתי מכל רגע של טעם אסור. אבל כשהגעתי הביתה, רעדתי מפחד. שמעתי את אמא בטלפון אומרת לחברה שלה: "הם ילדים חכמים, הם מבינים את הנזק של הסוכר כי השקעתי בזה המון". ואני בלב צעקתי בשקט: "אמא, אנחנו לא מבינים כלום, אנחנו פשוט חוששים ממך! את לא באמת רואה אותנו, את רואה רק את הפחדים שלך".
כשהגעתי לישיבה קטנה בגיל 14, הרגשתי פתאום "חופשי ומאושר". רחוק מהעין הבוחנת של אמא, יכולתי להיות מי שאני. כל שקל שחסכתי הלך לפלאפל חם עם המון צ'יפס, או לבורקסים טריים ממאפייה סמוכה או שאר ממתקים עליהם חלמתי. מרגיש חופשי רק כשאני רחוק מהמבט שלה.
אלא שאז הגיעה נקודת המפנה הדרמטית ששינתה את הכל.
זה היה בבין הזמנים אחד, בו אמא שכחה את תיק העבודה שלה. היא התקשרה אליי וביקשה ממני להביא לה אותו למרפאה.
כשלקחתי את התיק הכבד מהשולחן, הוא החליק מידי בטעות וכל תכולתו נשפכה על הרצפה. בין התכולה שם ראיתי קופסת מתכת מהודרת שנפתחה מהנפילה. כשראיתי מה יצא ממנה קפאתי במקומי.
היא הייתה מלאה בעטיפות ריקות של אותם חמצוצים יקרים ושוקולדים מרירים שמעולם לא הורשו להיכנס אלינו הביתה. אמא, האחות הקפדנית, ניהלה חיים כפולים בסתר.
החדר של אמא במרפאה היה שקט מדי, עם ריח חזק של אלכוהול וניקיון. היא ישבה שם, האחות הקפדנית שכולם מעריצים, ואני פשוט הנחתי את העטיפה המקומטת של החמצוץ שלה, על השולחן הלבן והנקי.
היא הסתכלה על העטיפה הצבעונית הזאת, ופתאום כל ה"פוזה" של האמא החזקה נעלמה. היא פשוט השתתקה. ואז היא התחילה לבכות. בחיים לא ראיתי אותה ככה - כל כך נבוכה, כאילו תפסתי אותה בעבירה הכי גדולה בעולם. באותו רגע הרגשתי רע, עד עכשיו אני מקווה שהקב"ה יסלח לי על זה שגרמתי לה להרגיש ככה.
היא סגרה את הדלת, ניגבה את הדמעות וסיפרה לי על דודה תמי.
היא סיפרה שהיא נפטרה מסוכרת כשהייתה ממש צעירה, ושהיא כל כך פחדה שיקרה לנו משהו, והיא הפכה את הבית למבצר בלי סוכר. היא יצרה לעצמה חוקים כל כך נוקשים, שבסוף היא לא עמדה בהם בעצמה ונשברה בסתר.
שם הבנתי שגם למבוגרים הכי סמכותיים יש רגעים שהם פשוט נשברים ומחפשים נחמה קטנה, בדיוק כמונו.
הבנתי שהסמכותיות היא לעיתים קרובות שריון שנועד להגן על פגיעות פנימית. כשהילד מגלה את חולשת ההורה, זהו רגע חשוב: הוא מבין שההורה אינו מלאך, אלא אדם שנלחם את מלחמותיו שלו. ההבנה הזו בונה חמלה. ילד שלומד לראות את האנושיות של הוריו, יגדל להיות מבוגר שיודע לסלוח לעצמו על טעויותיו שלו.
והבנתי כמה דברים...
כגודל האיסור כך גודל הפיתוי - אמא יצרה משמעת ברזל בגלל טראומה ופחד, אך הלחץ הזה חזר אליה כבומרנג. בחינוך, ככל שנלחץ יותר על נקודה מסוימת בצורה קיצונית וללא הסבר רגשי, כך גדל הסיכוי שייווצר "סדק" שדרכו נחפש מפלט. מה שחשוב הוא: איזון. חינוך יעיל אינו מבוסס על "איסור גורף" בלבד, אלא על בניית הבנה ושליטה עצמית. כשהחוקים נוקשים מדי, אפילו המחוקק לא יכול לעמוד בהם.
דוגמה אישית לעומת "הוראה אישית" - הפער בין מה שאמא מטיפה לילדים שלה (בריאות קיצונית) לבין מה שעושה בסתר, יוצר בלב הילד בלבול. הילדים קולטים לא את מה שאנחנו אומרים, אלא את מה שאנחנו עושים ואת האנרגיה שאנחנו משדרים. היושרה מאוד חשובה כאן. עדיף להציב רף ריאלי שניתן לעמוד בו יחד עם הילדים, מאשר להציב רף מושלם שגורר הסתרות. הכנות בונה אמון עמוק יותר מאשר את התמונה הכי יפה שאנו רוצים להראות
פחד שהופך לשליטה - אמא לא ניסתה להיות "רעה", היא ניסתה להגן עלינו ממה שקרה לדודה תמי. לעיתים קרובות, התנהגות חינוכית נוקשה מדי נובעת מחרדה ולא מחוסר אהבה. לכן חשוב להסביר לילדים את ה"למה". אם אמא הייתה משתפת בפחד שלה מהמחלה בצורה כנה, אולי היינו שותפים למאמץ הבריאותי מתוך הבנה, ולא מתוך תחושת כפייה שהובילה בסוף לפיצוץ.
כוחה של השתיקה והסליחה - בסיפור, הנחתי את העטיפה על השולחן - פעולה שקטה שהייתה חזקה מכל צעקה. הרגע שבו אמא בכתה ואני מאוד הבנתי אותה, הפך מרגע של "תפיסה בקלקלה" לרגע של חיבור. יש כאן מסר של תיקון. בחינוך, טעויות הן הזדמנות לתיקון ולקשר קרוב יותר. היכולת של הורה להודות בחולשה מול ילדו היא לא סימן לחולשה, אלא מקור עוצמה פדגוגי שמלמד את הילד על לקיחת אחריות.
אז איך ניתן לנהל מערכת תזונה נכונה ובטוחה עם הילדים שלנו?
נטרול ה"פרי האסור": אל תהפכו ממתקים לאויב המדינה או למשהו מסתורי ומרגש. ככל שמוצר מסוים נתפס כאסור ומסוכן, כך המשיכה אליו גדלה והופכת לאובססיה. הגדירו "ממתק יומי" או זמן קבוע ומוכר, כך שהילד ידע שזה חלק נורמלי מהחיים ולא משהו שצריך לגנוב או להחביא בכיסים.
שקיפות מלאה ודוגמה אישית: ילדים הם רדארים אנושיים לזיוף וחוסר עקביות. אל תאכלו בסתר את מה שאתם אוסרים עליהם בתוקף. שבו איתם בנחת, תנו להם לראות אתכם נהנים מכמות קטנה ומבוקרת של קינוח איכותי. דוגמה אישית של איזון ושליטה עצמית שווה הרבה יותר מאלף הרצאות מפחידות על מחלות ורופאי שיניים.
חינוך למודעות גופנית ותחושת שובע: במקום להפחיד במחלות קיצוניות ורחוקות, למדו את הילד להקשיב לאיתותים של הגוף שלו כאן ועכשיו. שאלו אותו בנעימות: "איך הבטן שלך מרגישה אחרי שאכלת הרבה סוכר? האם יש לך כוח לרוץ?". תנו לו להבין שבריאות היא תחושה טובה של אנרגיה וחיוניות, ולא רק הימנעות מ"רעלים".
הפרדה מוחלטת בין רגש לאוכל: זהו הטיפ החשוב ביותר. אל תשתמשו במתוק כפרס על התנהגות טובה ואל תמנעו אותו כעונש על התנהגות רעה. אפשר לחגוג הצלחה יחד. סיימתם משימה קשה? "איזה יופי שעבדנו קשה, בואו נשב רגע יחד לאכול משהו טעים". כאן המתוק הוא חלק מרגע של חיבור משפחתי, ולא "תשלום" על ההתנהגות. אוכל הוא מזון לגוף, לא כלי לניהול משמעת או תחליף לאהבה. כשאוכל הופך למטען רגשי כבד, שם מתחילות הבעיות האמיתיות של אכילה רגשית שמלוות את האדם לכל חייו.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
חינוך אמיתי לא נבנה על פחד מהמחיר של הסוכר, אלא על הביטחון של הילד שהוא יכול להיות כנה עם הוריו – כי השוקולד הכי מר הוא זה שאוכלים אותו לבד בחושך.
0 תגובות