כשהדי הפיצוץ התת-ימי הרעידו את מימי האוקיינוס ההודי ביום רביעי לפני שבוע, הם סימנו הרבה יותר מאשר עוד תקרית בתוך המלחמה המתלקחת בין ארצות הברית וישראל לאיראן.
הטבעתה של הפריגטה האיראנית IRIS Dena על ידי צוללת אמריקנית באמצעות טורפדו בודד, שלחה מסר מהדהד לכל אסטרטג ימי בעולם: הנשק הקטלני ביותר בים חזר למרכז הזירה, והוא עושה זאת בדיוק מקסימלי, שקט ומחריד כפי שהיה לפני שמונה עשורים.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
במהלך המלחמה הבלתי נגמרת שפרצה בבוקר שמחת תורה תשפ"ד, לא מעט ספינות ספגו אש. תקיפות החות'ים על ספינות סוחר במפרץ עדן פתחו פעם כותרות, בעידן בו מלחמה עם האיראנים היה חלום רחוק ומפחיד במיוחד.
באירועי תקיפות החות'ים, נוכחנו פעם אחר פעם לעובדה שהטבעת ספינה איננה משימה פשוטה, גם אם טיל כבד משוגר היישר לעבר כלי השיט, לרוב מכולות ענק.
אך הפעם - זה היה שונה.
הדיווחים מסרי לנקה מתארים מחזה אימים. ספינת מלחמה מודרנית, חמושה במערכות הגנה מתקדמות, פשוט נחצתה לשניים, מה שהבטיח מוות בטוח לכל מי ששהה על סיפונה.
לפי דיווח של 'איראן אינטרנשיונל' שאסף עדויות ניצולים בתקרית, רוב מוחלט של הניצולים כלל לא שהו על הספינה בזמן הפגיעה - אלא ברחו על סירות הצלה בעקבות אזהרה ששיגרה הצוללת האמריקנית. הנזק היה מוחלט - ובעקיר קטלני.
זוהי החתימה הייחודית של הטורפדו. בשונה מטיל שיוט שפוגע בדופן הספינה וגורם לנזק מקומי, שריפה או הרס של מערכות אלקטרוניות, הטורפדו פועל נגד הפיזיקה הבסיסית ביותר שמחזיקה ספינה מעל המים.
כאשר הטורפדו ששיגרה הצוללת האמריקנית הגיע ליעדו, הוא לא פגע בדופן הפריגטה.
הוא תוכנת לעבור בדיוק מתחת לשדרית שלה – "עמוד השדרה" של כלי השיט. שם, במרחק של מטרים ספורים מגוף הספינה, התרחש הפיצוץ.
במים, שהם חומר בלתי דחיס, אנרגיית הפיצוץ אינה מתפזרת לכל עבר כמו באוויר. היא יוצרת בועת גז ענקית שדוחפת את המים בעוצמה אדירה כלפי מעלה, מרימה את הספינה כולה ומכופפת את השדרית שלה. שבריר שנייה לאחר מכן, הבועה קורסת פנימה ויוצרת ואקום; ללא תמיכת המים מתחתיה, הספינה קורסת תחת משקל עצמה ונשברת לשניים. זהו מוות מהיר, סופי וכמעט בלתי ניתן למניעה מרגע השיגור.
כשמטען חומר נפץ מתפוצץ באוויר (כמו פצצה שנופלת מהמטוס), האנרגיה מתפזרת לכל הכיוונים בקלות כי האוויר "מוותר" ונדחס. זה יוצר גל הדף, אבל הרבה מהאנרגיה פשוט "מתבזבזת" על דחיסת האוויר מסביב.
בתוך המים, הסיפור אחר לגמרי. מכיוון שהמים לא מוכנים להידחס, הם מתנהגים כמו גוף מוצק וקשיח. ברגע הפיצוץ, האנרגיה לא "נבלעת" במים, אלא עוברת דרכם כמו מכה של פטיש ענק ישירות לתוך גוף הספינה. המים פשוט מעבירים את המכה הלאה בשיא העוצמה.
כשחומר הנפץ מתפוצץ מתחת למים, הוא יוצר בועה ענקית של גזים לוהטים. בגלל שהמים שמסביב כל כך כבדים ולא דחיסים, הבועה הזו נלחמת בהם.
בשלב הראשון היא מתרחבת בכוח עצום ודוחפת את המים (ואת הספינה שמעליהם) למעלה. בשלב השני, הלחץ של המים מסביב מכניע את הבועה והיא קורסת פנימה במהירות אדירה.
מכיוון שהמים לא יכולים להידחס פנימה בצורה רכה, הקריסה הזו יוצרת מעין "בור" של ריק מתחת לספינה. הספינה, ששוקלת אלפי טונות, מוצאת את עצמה לשבריר שנייה תלויה באוויר ללא תמיכה מלמטה, ואז פשוט נשברת מהמשקל של עצמה.
כדי להבין איך הגענו לרמת הדיוק הזו, עלינו לחזור לשנת 1866. לואיס וייטהד, מהנדס בריטי, הציג את מה שנחשב לטורפדו הראשון בעל הנעה עצמית. זה היה מכשיר גלילי קטן שהונע באמצעות אוויר דחוס במהירות של כ-11 קילומטרים לשעה. באותם ימים, הטורפדו היה נשק של "קו ישר" – כיוונת, ירית וקיווית שהמטרה לא תזוז.
במהלך מלחמת העולם הראשונה והשנייה, הטורפדו הפך לאיום האסטרטגי הגדול ביותר על נתיבי האספקה הימיים.
הצוללות הגרמניות השתמשו בטורפדו מונע בקיטור או בחשמל כדי להטביע אלפי ספינות. אך גם אז, הטורפדו היה מוגבל: הוא היה רועש, הותיר אחריו שובל של בועות שחשפו את מיקום השיגור, ולעתים קרובות סבל מתקלות במנגנוני הפיצוץ.
הטורפדו המודרני, כמו ה-Mk-48 האמריקני ששימש בתקיפה האחרונה, הוא למעשה רובוט תת-ימי אינטליגנטי.
הוא מצויד בראש ביות אקוסטי שיכול "לשמוע" את חתימת הרעש הספציפית של ספינת המטרה ממרחק רב. אם הספינה מנסה לבצע תמרוני התחמקות או לשגר אמצעי הטעיה (נורים תת-ימיים), הטורפדו מסוגל להבחין בין הרעש האמיתי למזויף בעזרת אלגוריתמים של עיבוד אותות.
רבים תוהים מדוע ארצות הברית בחרה להשתמש בצוללת ובטורפדו במקום לשגר טיל "הארפון" ממטוס קרב או מספינת שטח. התשובה טמונה בשרידות ובתוצאה הסופית.
ראשית, ספינות מלחמה מודרניות מצוידות במערכות מכ"ם וטילי הגנה אווירית שיכולים ליירט טילים נכנסים ביעילות גבוהה. לעומת זאת, הגנה מפני טורפדו היא משימה קשה עשרות מונים.
הסונאר, האמצעי העיקרי לגילוי מתחת למים, מושפע משינויי טמפרטורה, מליחות ורעשי רקע של הים. עד שספינה מזהה שטורפדו "ננעל" עליה, לרוב נותרות לאנשי הצוות שניות ספורות בלבד לפעול.
שנית, כמות חומר הנפץ בטורפדו כבד גדולה משמעותית מזו של טיל שיוט ממוצע. בעוד שטיל שיוט נושא בדרך כלל ראש קרב של כ-200 עד 300 קילוגרמים, טורפדו כבד נושא קרוב לחצי טונה של חומר נפץ עוצמתי.
כשמוסיפים לכך את אפקט הבועה התת-ימי שהוזכר קודם, מקבלים נשק שאין לו תחליף מבחינת כוח הרס. אם טיל שיוט יכול להוציא ספינה מכלל פעולה, הטורפדו נועד למחוק אותה מהמפה.
מאז תום מלחמת העולם השנייה ב-1945, השימוש הקרבי בטורפדו הפך לנדיר באופן קיצוני. היו לכך מספר סיבות אסטרטגיות. המלחמה הקרה התנהלה ברובה מתחת לפני השטח ב"משחקי חתול ועכבר" בין צוללות אמריקניות לסובייטיות, אך הן כמעט מעולם לא ירו אחת על השנייה בנשק חם.
המקרה המפורסם ביותר בפרק הזמן הזה היה ב-1982, במהלך מלחמת פוקלנד, כאשר הצוללת הבריטית HMS Conqueror הטביעה את הסיירת הארגנטינאית "גנרל בלגראנו".
גם שם, השימוש בטורפדו זעזע את העולם והוביל לנסיגת הצי הארגנטינאי כולו אל הנמלים. מאז ועד יום רביעי האחרון, הטורפדו היה נשק של אימונים, של הרתעה ושל סרטי קולנוע.
החזרה לשימוש בטורפדו נגד ה-IRIS Dena מעידה על עליית מדרגה בעימות הנוכחי.
היא מסמנת את המעבר מפעולות של "הפגנת כוח" ללוחמה ימית כוללת, שבה שני הצדדים מסירים את הכפפות. ארצות הברית בחרה להשתמש בצוללת כיוון שהיא מאפשרת תקיפה "מבלי להשאיר עקבות" במובן המכ"מי, מה שמקשה על האויב להגיב באופן מיידי לאיום.
במבט ספציפי למלחמה, ניווכח שארה"ב השקיעה רבות החיסול הצי האיראני.
הדבר בא לידי ביטוי ביותר מ-60 ספינות מלחמה (!) איראניות שהוטבעו והושמדו על ידי ארה"ב במלחמת "זעם אדיר".
השבוע, אישר מפקד סנטקום בראד קופר כי לא נותרה אף ספינה אחת מדגם "סולימאני", צי הדגל של משמרות המהפכה.
גם נושאת הכטב"מים שהיד באקרי, גאוותם של האיראנים, הותקפה והושמדה על ידי הצי האמריקני וחיל האוויר של ארה"ב, עליהם הוטלה המלאכה נגד חיל הים של משמרות המהפכה.
השבוע, דווח כי למעשה לא נותר עוד "צי איראני", ומשטר הטרור עבר לשיטות טרוריסטיות יותר של מיקוש מצר הורמוז במקום מלחמה קונבנציונלית מול הצבא האמריקני.
ובחזרה לאימת הימאים - הטורפדו. אחד האתגרים הגדולים בטורפדו הוא ההנעה. מנוע בעירה רגיל זקוק לחמצן, מצרך נדיר במצולות. לכן, טורפדו מודרני משתמש בדלקים מיוחדים כמו Otto Fuel II, חומר המכיל בתוכו את המחמצן הדרוש לבעירה. מנועים אלו מאפשרים לטורפדו להגיע למהירויות של מעל 50 קשרים (כ-93 קמ"ש), מהירות שמעט מאוד ספינות יכולות להתחרות בה.
קיימים גם כיום טורפדות חשמליים המשתמשים בסוללות כסף-אבץ עוצמתיות. היתרון שלהם הוא השקט המוחלט; הם אינם פולטים גזים ואינם מייצרים רעשי מנוע מכניים כבדים, מה שהופך אותם לכמעט בלתי ניתנים לגילוי על ידי הסונאר הפסיבי של האויב עד לרגע הפגיעה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בשורה התחתונה, הטבעת הפריגטה האיראנית ב-2026 תיזכר בספרי ההיסטוריה כנקודה שבה לוחמת הצוללות חזרה להיות רלוונטית מתמיד. הטורפדו, נשק שרבים חשבו שזמנו עבר לטובת לייזרים וטילים היפר-סוניים, הוכיח שוב שכשזה מגיע להטבעת פלדה במצולות, אין תחליף לפיזיקה פשוטה - וקטלנית במיוחד.
0 תגובות