איילת שוב מצאה את עצמה חוזרת מהפגישה עם תחושה ש"זה לא זה".
אחרי יותר מעשרים פגישות עם עשרה בחורים שונים, היא כבר הייתה מותשת פיזית ונפשית. כולם פחות או יותר חלקו את אותו חסרון בעיניה, והיא התחילה לחשוב שאולי בני משפחתה וחברותיה צודקים - הבעיה האמיתית היא בה.
בדבר אחד לא היה לה ספק: היא רוצה בן תורה אמיתי, שיישב וילמד כל היום בכולל - לא חשוב עד כמה הרוחות במדינה סוערות. אבל ככל שהרבתה בפגישות היא גילתה שאותם בחורים שנחשבו למצוינים בישיבה מבחינה לימודית היו חסרי כל הבנה והערכה לעולם שבחוץ, ברמה שהטרידה ממש את מנוחתה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
כבחורי ישיבות שתורתם אומנותם הם העבירו את מיטב שנותיהם בין כותלי הישיבה, נתמכים בעיקר בדמי הכיס של הוריהם. לשידוכים הם נכנסו בידיעה שהצד השני ישים צ'ק שמן במיוחד על ראשם, שיסדר אותם לפחות לשנים הקרובות. נדמה היה שהם אפילו לא הכירו את הקונספט של "כסף", וכמה קשה צריך לעבוד כדי להגיע אליו.
במהלך הפגישות הם היו מדברים איתה על שנותיהם בישיבה, החברותות, הטיולים עם החברים בגליל ובגולן. ההרפתקאות שעברו כבחורי ישיבה חזרו על עצמם כמו טלפון שבור, והם נשמעו לה קטנוניות וחסרות משמעות.
תוך כדי שבחור היה מספר באוזניה בתמימות את נפלאותיו מהישיבה היא הייתה חושבת לעצמה: האם אי פעם עברת אתגר אמיתי בחיים? האם נאלצת ללמוד חודשים לפסיכומטרי, לשבת עשרות פעמים בריאיון עבודה, לשמוע דחיות ולהמשיך הלאה פעם אחר פעם?
המחשבות הטורדניות לא עזבו אותה, והיא פשוט לא הייתה מסוגלת להגיד 'כן' לאף אחד.
"אני רוצה גבר", אמרה בפשטות לחברה טובה. "כל מי שנפגשתי איתו הרגיש כאילו הוא קטן ממני בחמש שנים".
"אז תפגשי עם בחורים גדולים יותר", הציעה החברה. והיא ניסתה. הרבה מהבחורים המבוגרים כבר עסקו במלאכות מזדמנות פה ושם, אך איילת עדיין הרגישה פער עצום בפגישות, כזה שאי אפשר לגשר עליו.
הסיפור החוזר על עצמו פעם אחר פעם כבר נמאס עליה לגמרי.
• • •
הרזומה של נחום בלט לה מייד מול העיניים מתוך עוד ים של הצעות שהועלו על ידי השדכנים. הוא היה בן גילה, למד בישיבה חשובה, ויחד עם זאת עסק מהצד בסחר ברכבים.
לפי התיאורים נראה היה שנחום עשה חיל בכל מה שעסק בו - להבדיל בין קודש לחול. הוא נחשב לאחד ה'שפיצים' בישיבה, "סיני ועוקר הרים גם יחד", כמו שהעיד חבר טוב. גם בתחום הרכבים הוא הצליח מאד, יחסית לאדם חסר ניסיון בתחום. היה לו את החוש העסקי המפותח שיכול להחליף שנים של לימודים באוניברסיטה.
איילת הרגישה שהשילוב הזה של תורה יחד עם בגרות והבנת החיים זה בדיוק מה שהיא חיפשה. היא לא היססה הרבה לפני שהיא אמרה את ה'כן'.
מספר ימים לאחר מכן הם נפגשו. כבר בדקות הראשונות של השיחה התברר לרווחתה של איילת כי הוא בדיוק מה שחשבה עליו: חד מחשבה, שנון, ומבין היטב בענייני העולם.
היה רגע מסוים שכבש אותה במיוחד, כאשר נהג המונית נקב בחזור מהפגישה בסכום מוגזם לחלוטין - תוך שהוא מסתמך על ההערכה הנבזית שנחום לא יפתח בוויכוח אל מול עיניה. היא ציפתה שכמו במקרים רבים אחרים נחום יושיט בפנים מכורכמות את הכסף, אך הוא לא נשאר חייב. "תתבייש לך, לנצל ככה בחורים בפגישות", הטיח בנהג.
קשה היה לדעת מי מופתע יותר, היא או הנהג, שמלמל מצידו בתגובה מילים לא ראויות מתחת לשפמו.
בסופו של דבר הם התפשרו על סכום נמוך אך במעט מהמקורי. כשאיילת עלתה לביתה היא הרהרה על כך שבחורות רבות היו מורידות על הסצנה הקטנה הזו, שהיא ראתה כאומץ ועמידה איתנה מול סחטנות זולה. "אני רוצה להמשיך", הודיע להוריה מיד כשנכנסה הביתה.
• • •
כמה שבועות אחר כך הם כבר היו זוג מאורס ומאושר. נחום לא התייחס הרבה לכללים המקובלים, והרבה להתקשר אליה במהלך השבוע; בעיניה זה היה בסדר גמור.
הפגישות לעומת זאת היו סיפור אחר. בשלב מסוים היא שמה לב שהוא החל להרגיש בנוח לענות לשיחות הקשורות לעבודה גם כשהם היו יחד. הוא הסביר לה שמדובר במקרים דחופים, היא קיבלה.
המקרים הדחופים הלכו והתרבו.
זה לא היה רק כמות השיחות כמו התוכן שלהם. בהתנהלותו מול הלקוחות, עובדי מוסך וסוחרים אחרים, היא שמה לב לנימה הרחובית שחדרה אל שפתו והפכה להרגל. "זה בדיוק מה שרצית: אחד לא תמים שיודע לעמוד מול העולם", היא ניסתה לשכנע את עצמה, אך איך שהוא התירוץ הזה נשמע חלול למדי.
הפגישות שלהם עדיין היו מלאות ברגעים יפים בהם היא נהנתה מאד, אך התחושה הקשה ריחפה מעליהן כמו ענן שחור. האם היא עשתה טעות?
בפגישה האחרונה לפני החתונה הוא לקח אותה לכנרת. הם פרסו שמיכה והתיישבו על החוף, מביטים בגלים. משום מקום הוא שלף גיטרה ומילא את האוויר בצלילים נעימים, צלילים של חופה.
כשהסתכלה עליו מנגן, תחושת רוגע אפפה אותה. פתאום הכל היה נראה בעיניה מושלם; כל החששות והפחדים התאדו באותם רגעים של שקט, בלי טלפונים ושיחות מציקות.
• • •
בדרך חזור הביתה מהפגישה, בשעת לילה מאוחרת, הוא פנה אליה פתאום. "אני צריך להתוודות על משהו", אמר.
הנה עכשיו הוא יתנצל, יסביר את עצמו, חשבה לעצמה איילת בעידוד. "על מה?", שאלה.
"לא הייתי כן לגמרי", הוא הגיב, והוסיף מייד: "בעניין התוכניות שלי להמשך".
בדקות הבאות היא למדה שהוא כבר לא הרגיש מחובר כל כך לתורה במשך תקופה ארוכה. "אני באמת אוהב ומעריך לומדי תורה, הבנתי שזה פשוט לא בשבילי", הסביר לה. "אני ממש אוהב את המקצוע בו אני עוסק, ואני חושב שאני טוב בו. זה הגורל שלי".
"ולא יכולת להגיד לי את כל זה בפגישות?", הגיבה איילת מייד, באינסטינקט זועם. "חשבתי שתביני אותי", הייתה תגובתו.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ההכרה במציאות החדשה חדרה אט אט למוחה, והיא החרישה.
כל הדרך הוא ניסה להסביר, לשכנע, לדובב.
איילת לא אמרה דבר עד שהגיעו הביתה.
0 תגובות