אני לא חושב שהיה ר"מ אחד בישיבה בה למדתי שזכר איך קוראים לי.
כמו בכל שיעור ממוצע בישיבה, היינו מוצפים בכל סוגי הבחורים: חברותיים, שקטים, למדנים, אלו שמתווכחים כל השיעור ואותם שמנסים לטמון הפתעות בסטנדר של המשגיח. רובם ככולם היו מתאמצים לקחת חלק בהווי הישיבה - אם בבית מדרש, בפנימייה, בחדר אוכל או אפילו בקיוסק ממול (הס מלהזכיר).
מאז שאני זוכר את עצמי, אני הייתי מהסוג הפחות מצוי של הצופים מהצד; אותם אלו שלא אוהבים להשתתף במעגל 'נייעס' במרכז המסדרון או להבדיל בוועד מוסר חוצב להבות.
ביני לבין עצמי ידעתי שאני לא חכם במיוחד, אין לי קסם אישי עוצר נשימה או תפיסת עולם רוחנית ומעמיקה. לקח לי שנים להבין שאני בסדר, שעליי לחיות את החיים בדיוק כפי שמתאים לי - ולמדתי אפילו לאהוב את זה. ממוצע וטוב לו, אפשר לומר.
השנים חלפו ביעף, והחבר'ה החלו להיכנס לעסקי השידוכים. המסדרון בפנימייה התמלא בשיחות מהוסות על הצעות ופגישות, הכל כמובן נשמר בסודי סודות עד שהרכלן התורן משיג מידע עסיסי ("לא תאמין איפה ראיתי את מוטי יושב אתמול").
באופן טבעי, כאדם עם מעגל חברים מצומצם למדי, אותי היו משתפים פחות בפרטים המעניינים. אבל מה שהפריע לי באמת היה הטלפון הדומם בביתי, חף מהצעות שידוכים.
הניגוד בין ההתרגשות הגדולה והשיחות הקדחתניות בישיבה אל הריק שהיה ברשותי, אכל אותי מבפנים.
בינתיים השמחות החלו. אף אחד לא היה מופתע כשיוסי, ה"כשרון" של הישיבה, היה הראשון להתארס - עם לא פחות מנכדתו של הראש ישיבה (ניחשתם נכון מי היה השדכן).
הבא אחריו היה שמואל, בחור תוסס ופופולארי שהיה אחראי על ה'אוייצר', הת"ת ובגדול כל מה שיכל לשים עליו יד. את ההצעה סידר חבר שאחותו הכירה מישהי ש"מתאימה לו בול", מפיקת אירועים במקצועה. רשימת המאורסים הלכה והתארכה במהירות.
אצלי, לעומת זאת, הכל נשאר תקוע. לעולם לא אשכח את אותה תקופה, בה הייתי חוזר לשבתות חופשה בבית, ושומע את הוריי מתייעצים על "הבעיה" בקולות מהוסים בחדר השינה.
"השדכנים לא חוזרים אליי, אני לא יודעת מה לעשות", שמעתי פעם את אמי אומרת בייאוש מעבר לדלת. "אני יודעת שהוא לא הכי מוכשר בישיבה, זה לא אומר שלא מגיע לו להתחתן", היא הוסיפה, ופרצה בבכי. בשלב זה לא הייתי מסוגל להקשיב יותר.
• • •
שנתיים אחר כך השיעור שלי התרוקן כמעט לחלוטין. רגליי כאבו מלרקוד בחתונות, ומוחי היה אטום בכל פעם שאיחלו לי בתמימות "בקרוב אצלך".
הרקורד שלי כלל עד אז שתי פגישות בלבד, שהסתיימו באקורד צורם של דחייה. אחת מהן לא טרחה אפילו להעניק תירוץ רשמי. "זה לא מתאים", מסרה ביובש דרך השדכנית.
השבר הגדול, אם מותר לקרוא לזה ככה, היה כשחברי הטוב ביותר התארס במפתיע. כמוני, הוא לא היה פופולארי או מוכשר במיוחד, והתקשה גם הוא למצוא את עצמו בעולם השידוכים.
ארוסתו הייתה גם הבחורה הראשונה איתה נפגש. "יש בינינו חיבור מדהים", סיפר לי בסוד במהלך הפגישות. אני יודע שזה נשמע קטנוני ואפילו מרושע מצדי לחשוב ככה, אבל ממש שנאתי אותו על כך שאצלו הכל הסתדר פתאום, כמו נס.
באותם ימים הייתי מהלך במסדרונות הישיבה מוקף בצעירים מצחקקים, כאלו עם עתיד, שאיפות, ציפיות, אופטימיות ילדותית כמעט. קירות החדר בו נותרתי לבד, כיאה ל'אלטער' התורן, הקיפו אותי כמו צינוק. הייתי יושב בסדרים, לומד בשביל לשכוח, אך המציאות צפה במוחי כל הזמן. ידעתי שאני צריך לעשות משהו, לפני שאאבד את דעתי חלילה.
• • •
לקח לי חודשים עד שאזרתי אומץ, והתקשרתי לאחד השדכנים איתם הוריי היו בקשר. הייתי נבוך ומבויש, אך הזעם שהיה עצור בתוכי במהלך השנתיים האחרונות הוציא מתוכי משהו שלא הכרתי.
"כל השדכנים בקושי מתייחסים אלינו. אתם חושבים שלא מגיע לבחור סוג ב' כמוני להתחתן? אין לכם בושה?", זעקתי עליו מדם ליבי. במשך דקות ארוכות רוקנתי את כל מה שחשבתי עליו במשך התקופה האחרונה, כשצפיתי בחיי זולגים למולי לאט כמו שעון חול אינסופי.
לזכותו של השדכן ייאמר שהוא לא ניסה להתגונן, והקשיב בקשב רב לאורך נאום הצעקות שלי. כשדממתי בסופו של דבר, הוא אמר בקול שקט: "אני יודע שזה כואב, באמת. ואני מבטיח שאעשה מה שאוכל בשבילך".
המשפט המפורש הזה מפיו עודד אותי במידת מה. חשבתי שהצלחתי לגרום למישהו סוף סוף להתייחס אליי ברצינות. ואז הוא הוסיף בהיסוס: "אני יודע שאני לא אמור לעשות את זה, אבל אני מרגיש מחויב לספר לך את האמת על המערכת כפי שאני מכיר אותה".
בדקות הבאות למדתי איך עובד 'מעגל השידוכים'. הוא הסביר לי הכל על הקלסרים בהם מחולקים הבחורים והבחורות לפי קטגוריות, על הדפים האחוריים בהם הם ממעטים להסתכל. "בחור טוב זה פוטנציאל גבוה. רוב הסיכויים שהוא יתארס בקרוב, המחותנים ישלמו הרבה וקרנו של השדכן יעלה בעיני הציבור", הוא אמר. "ככל ש'ערכו' של הבחור יורד, כך הוא יורד בעיני השדכן בהתאמה".
הקשבתי בשתיקה במשך ההרצאה הקצרה שלו; לא היה לי דבר להגיד. את כל מה שנאמר כבר ידעתי עמוק בפנים, כעת רק קיבלתי לכך חותמת רשמית. בסופו של דבר הודיתי לו בקול חלוש, והנחתי את השפופרת.
הוא לא חזר אליי מאז.
אחרי יותר משנתיים בשידוכים, אני לא חושב שהיה שדכן אחד שזכר איך קוראים לי.
0 תגובות