לפני מספר חודשים נחת אצלי בתיבת המייל מכתב. וכך היא כתבה: "אני אישה נשואה באושר למעלה מעשר שנים, ברוך ה' אני אמא למספר ילדים". היא פתחה את נבכי נשמתה ושאלה בכאב זועק: מה עושים כשאת נמצאת בעבודת הבית היומיומית הבלתי פוסקת, מכינה לבעלך אוכל חם, מושקע ומדויק בדיוק לפי הטעם שהוא אוהב ברגע שהוא חוזר מהעבודה? אני עקרת בית במשרה מלאה, אבל היום שלי שוקק, עמוס עד אפס מקום בטיפול קדחתני בבית ובקטנים. אני טורחת, מכינה, משקיעה את כל כולי מתוך אהבה טהורה.
בעלי הוא איש טוב ויקר, עובד כפרך למחיית הבית מעל אחת עשרה שעות בכל יום ארוך ומתיש, אבל פיו כמעט ולא פולט מילה אחת של הערכה. שום מחמאה קטנה על הסיר המבעבע, על הטעם, על הלב שהונח על השולחן. פניתי אליו כמה וכמה פעמים בטענה הזו, והוא מצדו ענה בטבעיות של "נכון, סליחה", אבל אחרי שבועיים בדיוק הגלגל התהפך חזרה אל תוך השתיקה הרועמת; הוא אוכל בדממה, בולע את המאמץ האדיר שלי בלי להוציא הגה. והלב שלה? הלב שלי שותת דם. מה לכל הרוחות אפשר לעשות מול תהום שכזו?
עניתי לה בכנות גמורה שזה אכן מתסכל ושובר את הנפש. להשקיע את כל הלב בסירים, לטרוח שעות ארוכות, ולראות בן זוג שעובר על זה כאילו מדובר במובן מאליו מוחלט. אמרתי לה שאשמח מאוד לשוחח עם בעלה ולהאיר את עיניו, אבל קודם לכן הטלתי לפתחה שאלה קטנה ונוקבת לחשבון נפש אמיתי: הרי בעלך עובד קשה כל כך, מתי הפעם האחרונה אמרת לו כשהוא חזר מנופץ מהעבודה מחמאה אמיתית מהלב? מתי אמרת לו: "בעלי היקר, אני מעריכה אותך כל כך על זה שאתה קורע את הציפורניים שלך לפרנס אותנו, שדואג שיהיה פה לחם על השולחן וקורת גג, ועוד שעות על גבי שעות בכל יום מחדש? תודה רבה לך על העול העצום הזה שאתה נושא בשקט בשבילנו"?
והתשובה שהיא השיבה לי באותו מייל הכתה בי גלים, אבל האמת היא שפגשתי את אותה תגובה בדיוק אצל כל כך הרבה אנשים ונשים בחיים. היא כתבה לי בלי עכבות: "אתה צודק, אני באמת לא אומרת לו. אבל זה לא ברור מאליו שהוא עובד ונותן את החיים שלו? הרי זה התפקיד שלו בתור בעל לפרנס! הוא לא עושה פה שום טובה מיוחדת מעבר למה שמוטל עליו, זה מה שהוא חייב לעשות!".
כאן כבר לא יכולתי לשתוק והחזרתי לה את המראה: את אומרת שאת לא מחמיאה לבעלך על העבודה הקשה, על המסירות האינסופית להבאת כסף הביתה, על ההרים והגבעות של עול הפרנסה שתלוי אך ורק על הצוואר הרחב והכואב שלו. את יכולה לנסות להרגיש רק לרגע אחד איזה עול אדיר ומרסק נושא גבר על כתפיו? את הלחץ הגדול של האחד בחודש, השכירות, החשבונות המאיימים? ואם את טוענת שזה ברור מאליו כי זה התפקיד שלו, אז רגע אחד, בואי נפתח את זה עד הסוף: למה את מצפה כל כך למחמאות על האוכל שאת מכינה? אולי גם מה שאת עושה במטבח זה ברור מאליו מוחלט? הרי את לא הולכת לעבודה בחוץ, את עקרת בית, בעלך קורע את עצמו שעות על גבי שעות, אז זה הכי ברור מאליו שאת צריכה להכין לו את האוכל החם כשהוא חוזר! למה מה שהוא עושה זה מובן מאליו, ולהכין לבעלך אוכל זה פתאום לא מובן מאליו? אם את הולכת ראש בקיר על משחק של מילוי חובות יבשים שכל אחד חייב מצד עצמו, אז גם הוא לא חייב לך כלום!
הממד העמוק: להבין את הפסיכולוגיה של הזוגיות
כדי להבין את העומק של המתרחש פה, צריך לגעת ברגע זה בכמה מושגים פסיכולוגיים:
טעות הייחוס הבסיסית (Fundamental Attribution Error): זהו העוגן הפסיכולוגי שמסביר בדיוק את המלכודת שבה כולנו נופלים. המוח האנושי נוטה באופן אוטומטי לשפוט את בן הזוג לחומרה ולייחס את מעשיו לתפקיד יבש בלבד ("הוא מפרנס כי זה מה שהוא חייב"), בזמן שאנחנו דורשים שאת המאמצים שלנו ישפטו לפי הכוונות והלב הפועם שלנו. במו ידינו אנו הופכים את בן הזוג החי והנושם למכונה אוטומטית, ושוכחים שמאחורי כל תפקיד עומד לב שבור שצריך שיראו אותו.
חשבון הבנק הרגשי: הזוגיות שלנו מתנהלת בדיוק כמו מערכת עובר ושב רגשית. כל מחמאה קטנה על האוכל, כל מילה טובה על עמל הפרנסה, היא הפקדה של מטבעות זהב בקופה המשותפת של בני הזוג. כשחיים בתפיסה של מובן מאליו, מפסיקים להפקיד, והחשבון נכנס לאוברדרפט עמוק שמוביל ישירות למרירות ולריחוק. אי אפשר למשוך אהבה והערכה אם אף פעם לא מפקידים שם כלום.
נבואה המגשימה את עצמה (אפקט פיגמליון): הציפייה הסמויה שלנו מבן הזוג מעצבת את המציאות. כשאנחנו משדרים בתת-המודע שהצד השני אטום ולא יעריך אותנו, הוא קולט את זה ומתנהג בדיוק בהתאם. ברגע ששוברים את הלולאה הזו ומשנים גישה, המציאות כולה משתנה.
עיקרון ההדדיות (Reciprocity): המוח האנושי מגיב לביקורת בהתגוננות, אבל לתיקוף כנה ואמיתי הוא מגיב מיד בהסרת חומות וביצירת צורך טבעי להחזיר אהבה וחום בחזרה.
תיקוף רגשי (Validation): היכולת לראות, להכיר ולהעריך באמת את הקושי, הזיעה והמאמץ של הצד השני בלי להאשים או לבקר. כשנותנים לאדם תיקוף כנה, השריון ההגנתי שהוא לבש קורס והוא מרגיש סוף סוף שרואים אותו.
אלא מה? האמת הגדולה היא שאין בעולם דבר כזה שנקרא מובן מאליו. בן אדם, בין אם הוא עושה את תפקידו כי מוטלת עליו חובה ובין אם הוא בוחר לעשות מעבר, הוא קודם כל בן אדם שזקוק נואשות ליחס, למחמאה חמה, להרגשה שהמעשים שלו נחשבים, שמישהו רואה את הזיעה שלו ומעריך את זה באמת. שום דבר בעולם הוא לא מובן מאליו. אמרתי לה שאמנם אני מוכן לדבר עם בעלה, אבל קודם כל שתוציא מהראש את הגישה הזו ותתחיל להחמיא לבעל שלה. ברגע שתתני לו את מה שהנפש שלו צמאה לו, הוא באופן אוטומטי יחזיר לך באותו מטבע ויחמיא לך על האוכל שהשקעת ועל המסירות שלך. היה ברור לי כשמש שהבעל המותש מרגיש שכל מה שהוא עושה למען הבית פשוט לא נחשב ולא מקבל טיפת הערכה, אך ורק משום שהיא לא אומרת לו את זה אפילו פעם אחת.
המציאות השתנתה: להסתכל על התמונה הגדולה
אני מספר את הסיפור הזה כי אני פוגש שוב ושוב זוגות, נשים וגברים כאחד, שמרימים גבה ושואלים בתמימות מטעה: מה ההיגיון להחמיא? זה הרי התפקיד שלה בתור אשה וזה התפקיד שלו בתור גבר! אבל האמת הפשוטה היא שהיום המציאות השתנתה מהקצה אל הקצה. ישנם המון תחומים שבעבר היו מובנים מאליהם רק לאשה והיום גברים עושים אותם, וכן להיפך דברים שפעם היו אך ורק באחריות הגבר והיום נשים נושאות בהם בגבורה. יש אמנם הלכה, יש מה שהתורה מלמדת אותנו מהו התפקיד המדויק של כל אחד מבני הזוג, אבל במציאות הארצית של ימינו העולם התהפך ודורש מאיתנו משהו עמוק בהרבה. להסתכל על בן הזוג ביובש ולהגיד "זה התפקיד שלו והוא אחראי לזה ולכן שיעבוד" בלי טיפת הערכה ובלי חיזוק, זו טעות מרה שמחריבה מבנים קדושים. רוב חיי הנישואין מבוססים על מעשים שנעשים מתוך רצון טוב, גם כשאדם לא חייב בהם לפי הפרוטוקול היבש.
לפני שאנחנו מתאכזבים בלב מר מרמת התפקוד של בן הזוג שלנו ולמה הוא לא זורק לנו מחמאה, לפני שאנחנו סופרים כמה קשה אנחנו עובדים וכמה ניקינו את הבית עד שהידיים נופלות, אנחנו מוכרחים לעצור ולעשות חישוב במסילה פנימית: האם אנחנו עצמנו מעריכים את מה שהבן זוג שלנו עושה יום-יום בדיוק כמו שאנחנו מצפים שהוא יחמיא לנו? האם הפך לנו לברור מאליו שבן הזוג שלנו קורע את עצמו, עד שאיבדנו את היכולת אפילו לחשוב על להעריך ולהגיד תודה מהלב?
סופו של דבר: שבירת חומות ותיקוף רגשי
וכאן אני חייב לספר לכם את סוף הסיפור המדהים הזה. האמת היא שכששלחתי את התשובה הזו לאותה אשה, קיבלתי ממנה בהתחלה משפטים כואבים נוסח: "מה פתאום, האם האשה הפכה להיות השפחה של הבעל?!". עניתי לה בנחת: אף אחד בעולם לא צריך להיות עבד, לא האישה ולא הבעל. חיי נישואין הם שותפות קדושה שבה כל אחד תורם למערכת ולבית את הכוחות והכישרונות שלו ומעבר לכך.
בעלה אמנם מעולם לא התקשר אלי, אבל בדיוק לפני שבועיים נחת אצלי שוב מייל מרגש מאותה אשה. היא התנצלה מעומק הלב על צורת הדיבור הקשה שהגיבה בה בהתחלה, והודתה בכנות שהיה לה קשה להקיש ולעכל את האמת הזו באותו רגע. אבל בסוף, אחרי מחשבה עמוקה, היא ראתה במו עיניה שלא משיגים שום דבר בכוח, שאין פה עבדים וששום דבר בעולם אינו מובן מאליו. היא הבינה שבעלה זקוק למחמאות ולחיזוק בדיוק כמו שהיא עצמה משתוקקת לזה.
כאן נכנס לפעולה הכוח העצום של שבירת מנגנוני הגנה דרך תיקוף רגשי (Validation) ושל עיקרון ההדדיות (Reciprocity): גבר יוצא מדי יום לקרב הישרדות בחוץ ולובש שריון כבד כדי לשרוד את הלחצים. כשאשתו ניגשת אליו לפתע ונותנת לו תיקוף אמיתי שמעריך את הזיעה שלו, השריון הזה קורס. המוח האנושי מגיב לביקורת בהתגוננות, אבל לתיקוף כנה הוא מגיב מיד בהסרת חומות. היא סיפרה בהתרגשות שהיא התחילה יום אחד לגשת לבעלה ולהגיד לו: "בעלי היקר, אני מעריכה אותך מאוד על זה שאתה עובד לפרנסת הבית, שבזכותך יש כסף לקנות אוכל, בגדים ויש קורת גג לבית, תודה לך מכל הלב".
והאמת? היא אמרה לי שהיא נדהמה לראות את בעלה מוזיל דמעה בשקט. הדמעה הזו לא סתם הייתה בכי, היא שחרור פסיכולוגי עצום של משא כבד שהונח על כתפיים לבדן במשך שנים. הוא אמר תודה בשקט קורע לב, והכתפיים הרחבות שלו פשוט נפלו כאילו הוסר מעליהן משא כבד מנשוא. ברגע שהיא נתנה לבן הזוג את מה שהנפש שלו צמאה לו, נוצר אצלו באופן טבעי הצורך להחזיר אהבה וחום בחזרה, והמוח שלו שידר צורך להעניק את החום שממנו הוא עצמו היה צמא. ואכן, אחרי מספר ימים מועטים, היא שמעה את בעלה אומר לה ממעמקים: "תודה אשתי היקרה על האוכל הטעים שהתאמצת והכנת, למרות שהיית עמוסה בלסדר ולנקות את הבית, הכנת לי אוכל שאני אוהב והשקעת, תודה לך".
>> למגזין המלא - לחצו כאן
שבת שלום מלאה שמחה, שלום ואמונה, ובעיקר שנזכה להכיר תמיד במעלת חברינו ולא בחסרונם.
לתגובות: machon.rot@gmail.com
0 תגובות