הנזיר היווני לא ידע את נפשו. עשרות שנים הוא מכהן בתפקידו, וקיבל עשרות כמרים רמי דרג. אולם משלחת רבנים חרדים - לא זכה לקבל מעולם. הוא מעלעל בארגזים הישנים בחדרו של הבישוף, נחרד לרגע למצוא מסמך שחשב שנגנז זה שנים, ולבסוף מצא את המפתח של השער הישן הקצר והצר. ויצא אל עבר המשלחת החרדית, ופתח להם את השער בחריקות צורמניות.
המשלחת המכובדת, בראשות המשגיח הגה"צ רבי דן סגל, התכופפה מתחת השער הקטן ונכנסה לכנסייה. דרך השער הראשי - אין אפשרות. הצלב המונח מעליו מחייב כל עובר להתכופף ולהשתחוות לסמל הנצרות.
החלום בבורו פארק
אי שם בלילה אפל בשנת תשס"ה ישן המשגיח הגה"צ רבי דן סגל, צובר כח לעוד יום עמוס תפילות ושיעורי תורה.
סמוך לעלות השחר התעורר המשגיח וזיעה קרה עטפה אותו. סבו, רבי ישעיהו הלוי הורביץ - השל"ה הקדוש, התגלה אליו בחלום וביקש ממנו שיגאל את בית הכנסת שבנה בטבריה, השבוי כיום בידיים נוצריות.
השל"ה הקדוש
רבי ישעיהו הלוי הורביץ נולד בפראג בשנת שי"ח (1558). בילדותו למד אצל גדולי עולם, המהרש"ל והמהר"ם מלובלין. לכל אורך ההיסטוריה רק חמישה גדולי ישראל כונו "הקדוש" - רבינו יהודה הקדוש, האר"י הקדוש, האלשיך הקדוש, האור החיים הקדוש, והשל"ה הקדוש.
כיהן ברבנות בערים רבות באירופה, ובשנת שפ"א (1620) עלה לארץ ישראל. בסוף ימיו התגורר בטבריה ונטמן בה.
גזילת בית הכנסת השל"ה
בית הכנסת "כיפות השל"ה" בטבריה היה קיים כבר כ-700 שנה לפני תקופת השל"ה, מתקופת הגאונים. כשהגיע השל"ה לטבריה ידע שהאר"י הקדוש נהג להתפלל כאן עם תלמידיו והוא החליט להקים כאן בית כנסת מפואר.
בשנת תרכ"ז (1867) עוד כותב רבי משה ריישר בספרו "שערי ירושלים": "ברחוב הישמעאלים יש ביהכ"נ חריבה הנקראת על שם הגאון בעל השל"ה הקדוש, כי היה מקום תפילתו הקבוע".
שנים בודדות אחר כך - בית הכנסת נעלם.
השל"ה התפלל במקום שהתפלל האריז"ל בבית כנסת שהקים יהושע בן נון?
יש אומרים שהקדושה של המקום היא היסטורית וקדמונית עוד יותר. רבי פתחיה מרגנסבורג, מהנוסעים היהודים החשובים של ימי הביניים, העיד: "ובטבריא, בית כנסת שבנה יהושע בן נון". ובנוסח אחר: "ובטבריא יש בית כנסת ואומרין לו שיהושע בן נון כשעבר את הירדן היה מתפלל שם".
ברשימת "כנסיות" עתיקה שחקר פרופ' אלחנן ריינר מופיע שמו הקדום של המקום: "כנסת יהושע בן נון בטבריא שנקראת כנשתא אוכמתא" — בית הכנסת השחור. שמו בא לו מאבני הבזלת השחורות שממנו נבנה. (ישר כח לידידי חוקר קברי הצדיקים דיויד שפירו).
ממחקר שערכתי הוברר שבית הכנסת קרס ברעידת האדמה של שנת תקצ"ז (1837) ולקהילה היהודית לא היה כסף לשפץ. בשנת תר"ל (1869) שיחדו נוצרים יוונים את שליט ארץ ישראל הטורקי שהתגורר בדמשק, הוא מכר להם את השטח, והם בנו במקום כנסייה.
כשנודע הדבר לקהילה היהודית בטבריה, הגיע למקום הגביר אברהם ששון מכלכותא שבהודו. ראשי הקהילה התחננו בפניו שיפעל להשבת הגזילה. הוא שלח אותם לרבי נתן אדלר, מחבר ספר "נתינה לגר", רב בריטניה ורבו של סר משה מונטיפיורי, שהיו לו קשרים מיוחדים עם הכנסייה. רבי נתן אדלר ביקש הוכחות שאכן המקום היה שלהם. יהודי המקום גייסו לעזרתם עשרה נכבדים ערבים שכתבו איגרת ובה העידו שבמקום היה בית כנסת מקדמת דנא, וקוראים לו "כניס יאהוד".
רק לאחר שהקונסול הבריטי ריצ'רד בורטון התערב, הסכים השליט הטורקי להחזיר את המקום לידיים יהודיות, בתנאי שיחזירו את הוצאות הבניה: שבעים אלף גרוש, סכום עצום באותם ימים. לאחר מכן נעשתה הנחה ונפסק שהנוצרים חייבים להחזיר את המקום תמורת 4,000 גרוש בלבד, סכום נמוך בהרבה מהדרישה הראשונית, אולם גם זה היה מעל יכולותיה של הקהילה הטבריינית האשכנזית.
כעת היה צריך לאסוף את הכסף. הקהילה האשכנזית העניה, שחיה מתרומות מחו"ל, ערכה מגבית לגאולת בית הכנסת. פנו לקהילה הספרדית שתצטרף אך זו סירבה.
מדוע הספרדים סרבו לפדות את בית הכנסת השל"ה?
כמה שנים קודם לכן, בתרכ"ו (1866), קנתה הקהילה הספרדית את חלקת האדמה שעליה נמצא קברו של רבי מאיר בעל הנס, ובתרכ"ז (1867) הקימה שם בניין מפואר. האשכנזים לא עזרו להם להקים המבנה כי לא היה אמצעים לכך. או אז עשו שם מעשה שאין לא אח ורע בכל קברי הצדיקים - חלקו את הקבר לשני חלקים, חצי לאשכנזים וחצי לספרדים. הספרדים בנו את חלקם והאשכנזים חיכו כמה שנים טובות בשביל להתרים את יהודי התפוצות. כך או כך, הספרדים לא הסכימו לעזור לאשכזנים לפדות את ביה"כ השל"ה.
זעקת העיתונות היהודית
ר' אברהם ב"ק בביטאון החסידי "חבצלת" בתאריך י"ג כסלו תרל"ג (13.12.1872) כתב לראשונה את סיפור המעשה:
"הן ידוע מזמן כביר אשר לקחו היונים את בית הכנסת הישנה הנקראת בשם השל"ה הקדוש ובלשון הגוים נקראת 'כניס יהוד' ורוצים לבנות בית תפילה לשם הנוצרים, ורוב מכתבים כתבו היהודים מפה וצעקו מרה על זה לפני אחינו בני ישראל, והציעו המשפט לפני מלכים ושרים, ותשובתם היתה ע"י המלך באם שבאמת נקראת 'כניס יהוד' יוחזר ליהודים... לא הואיל מאמר המלך, בשבוע העבר הרחיבו הגוים את גבולם...".
חודשיים וחצי לאחר מכן, בעיתון "המגיד" בתאריך כ"ב שבט תרל"ג (19.2.1873), התפרסמה קריאת קודש:
"הנה בדרום עיה"ק טבריה ת"ו בקצה העיר, נמצאים כיפות גדולי השטח רמי הקומה, ונודע ומפורסם אמרי קדוש רבינו האר"י זצ"ל, אשר שם קדושה נוראה... גם אור ישראל וקדושו הרב בעל השל"ה שבית מדרשו היה בטבריה ת"ו היה שם, ועד היום הזה נקראים בשם כיפות הרב של"ה זיע"א השם הזה מורשה הוא לנו מאבותינו ומאבות אבותינו. גם הישמעאלים זה שמם אשר יקראו להם מדור דור. והנה פתאום, לפני שנים מועטות, קנו הנוצרים היוונים את הכיפות הנזכר, ובפיזור הון ועושר עשו במחשכים מעשיהם... ולא החרשנו והרעשנו במכתבים שונים... ואם היה בידינו לפזר כסף בגלל הדבר הזה, יכול נוכל להציל מידם את המקום... ואין לנו די לכלכל את נפשותינו... הנה אנחנו עשינו מה שמוטל עלינו להגיד צערינו ברבים, ואם החרש יחרישון — אנחנו נקיים...".
על קול הקורא חתמו כל חכמי טבריה, ספרדים וחסידים כאחד.
ארבע שעות במרתפים
בשנת תשס"ו ניסה המשגיח הגה"צ רבי דן סגל לגאול את בית הכנסת. מקורביו פנו לחבר מועצת העיר דאז איתן עובד, והושג אישור חד-פעמי מראשי הכנסייה היוונית. לראשונה מזה 140 שנה - יהודים ביקרו במקום בניהם חבר כנסת מאיר פרוש.
איתן עובד סיפר לכותב השורות בהתרגשות: "הביקור היה מאוד מורכב. לקח זמן עד שהסכימו לפתוח את שערי המקום למשלחת הרבנים, שנכנסה דרך דלת צדדית כדי שלא יאלצו להתכופף בפני הצלב. אחרי קרוב לארבע שעות של סיורים בין המסדרונות האפלים של הכנסייה, שריח הטחב של מי הכינרת מחלחל ללבניה, נמצאו שרידי המקווה. רבי דן מדד ומצא שיש ארבעים סאה של מים ופסק: כאן היה מקווה שיהודים טבלו!".
השל"ה כיון את המשגיח לגילוי המקווה
רבי דן, ששהה בתענית כל אותן שעות, ניגש לאיתן עובד לאחר הביקור כשהוא כולו דומע ואמר לו: "השל"ה הקדוש הכווין אותי בחלום היכן לחפש את המקווה".
עדות אחד מחברי המשלחת
אחד מחברי המשלחת, שנכנס למקום לפני כארבעים שנה דרך חלון הפונה לכיוון הים, סיפר לכותב השורות: "ראיתי חדר עם פרוכת וארון קודש, וספסלים לכיוון ירושלים". עוד סיפר: "בביקור האחרון של המשלחת כבר שינו אנשי הכנסייה את המקום והכניסו לשם המון צלבים. רבי דן לא רצה להיכנס כלל עד שמצאו לו פתח צדדי שאפשר כניסה בלא השתחוות".
לאחר הביקור, כשהתפרסם הסיפור, קראו ראשי הכנסייה ביוון לשיחת הבהרה לנזיר שתיאם את הביקור וגערו בו שהוא "מוכר את נכסי הכנסייה לידיים יהודיות". איתן עובד נאלץ לטוס ליוון ולהעיד בפני ראשי הכנסייה שהביקור היה סתמי ולא לצורך קנייה.
30,000 דולר שלא יצאו לפועל
בצמוד לכנסייה השכירה הכנסייה ליהודי בשם הרב אוחנה חדר קטן בדמי מפתח. כמה שנים לאחר ניסיונו הראשוני של המשגיח לפדות את הכנסייה, ביקש אוחנה למכור את החדר תמורת 30,000 דולר. המשגיח רצה לקנות - כדי שתהיה אחיזה יהודית במקום. גם זה לא עלה בידו.
היכן מסמכי המכירה?
כיום יש יכולת כספית לקנות את הכנסייה. על פי פסק הדין משנת תרל"ג (1873) של הוואלי של דמשק, הנוצרים חייבים להחזיר את המקום ליהודים תמורת סכום מסוים. הבעיה: המסמך נמצא בסוריה, שאיננה מקיימת קשרים מדינים עם מדינת ישראל, ולא נראה שיש לה רצון לעזור ולסייע ליהודים.
המקובל רבי בן ציון מוצפי כתב בספרו "שפתי צדיקים" (עמוד קמא): "ובעונותינו הרבים המקום כיום בידי הכנסייה היוונית".
'כיכר השבת' ימשיך לעקור אחרי פרשיית בית הכנסת השל"ה הקדוש עליו שכיום נמצא בידיים נוצריות.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ישר כח לידידי איתן עובד חבר מועצת העיר טבריה לשעבר, שיזם את הביקור ותיעד אותו לדורות.
- ישראל שפירא - היסטוריון ומרצה בכיר, חוקר ארץ ישראל ומדריך טיולים | מחבר הספרים 'המקומות הנדירים הקדושים והרטובים', 'עזה מאז ולתמיד', 'המקומות הקדושים בלבנון', ו'סודות המכבים' | לתגובות, הערות, לשליחת חומרים ורעיונות ולהזמנת הרצאות, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com
0 תגובות