בוקר ה-1 במרץ 2026 בטהראן נפתח בשקט מתוח שעטף את "מתחם המנהיגות" - הלב הפועם והמבוצר ביותר של הרפובליקה האסלאמית.
המתחם, הממוקם בלב טהראן הצפופה, שימש הן כמעונו הרשמי והן כמרכז העצבים של המנהיג העליון, עלי חמינאי. מדובר במבצר אורבני מוגן היטב, המוקף בשכבות עבות של חומות, מערכות הגנה אוויריות מקומיות וסוכנים נבחרים של משמרות המהפכה.
בתוך 60 שניות קטלניות, המתחם המפואר הפך לעיי חורבות. שילוב עוצמתי של טכנולוגיה ישראלית-אמריקאית ומודיעין שטח, הוציא לפועל תקיפה אווירית כירורגית באמצעות טילים מדויקים וכטב"מים.
שעות ספורות לאחר התקיפה, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ פרסם ציוץ דרמטי ובו הכריז: "חמינאי, אחד האנשים המרושעים בהיסטוריה, מת".
>> למגזין המלא - לחצו כאן
חמנאי לא היה היעד הראשון שנמחק מהלוח; הוא רק הצטרף לרשימה ארוכה של מנהיגים שהמכונה האמריקאית ידעה להסיר בדייקנות לאורך השנים.
כבר ב‑1943, כאשר מטוסי קרב יירטו את מטוסו של מפקד הצי הקיסרי של יפן, איסורוקו יממוטו, בחיסול הצבאי הממוקד הראשון בהיסטוריה של ארצות הברית; דרך חיסולו של ראש ממשלת קונגו פטריס לומומבה, נשיא דרום וייטנאם נגו דין דיים , הגנרל הצ’יליאני רנה שניידר, ונשיא צ’ילה סלבדור איינדה.
גם במאה ה‑21, עם תפיסתו של סדאם חוסיין בעיראק ב‑2006, חיסולו של אוסאמה בן לאדן ב‑2011 בפקיסטן, וקאסם סולימני בבגדד ב‑2020. ובפורים דארץ ישראל התשפ"ו גם את עלי ח’אמנאי האגגי.
אך בתוך כל רשימת החיסולים המוצלחים והמרשימים של המעצמה הכל-יכולה, נדמה שאיש אחד בלבד גילה את הנוסחה הבלתי אפשרית להישרדות. הוא לא ניצל מניסיון חיסול אחד או שניים; היסטוריים וביוגרפים טוענים שיותר מ-634 ניסיונות חיסול שונים שאורגנו נגדו לאורך עשורים.
מי הוא האיש שהצליח להביך את ה-CIA פעם אחר פעם, לשרוד סיגרים מורעלים, חליפות צלילה ממולכדות ופצצות בלב נאומים, ולהישאר עומד על רגליו כנגד כל הסיכויים?
הרחק מהטילים המדויקים של שנות האלפיים, קובה של אמצע המאה ה-20 – היה אי טרופי שהפך לזירת הקרב הממושכת והמוזרה ביותר בהיסטוריה של הריגול המודרני.
בלב הסיפור הזה עומד איש אחד, פידל קסטרו, שהיה רחוק מלהיות הדיקטטור המזוקן המוכר לכולם כשהחל את דרכו.
קסטרו נולד ב-1926 למשפחת בעלי קרקעות, אך כבר בימי לימודיו באוניברסיטת הוואנה בסוף שנות ה-40, הוא התגלה כדמות יוצאת דופן – "גנגסטר סטודנטיאלי" כוחני שתמיד הקיף את עצמו באנשים הנוטים לאלימות. קסטרו היה צעיר בעל שאיפות פוליטיות אדירות, אדם שחי על "דחף לנקמה" וצורך במימוש עצמי מוגזם.
עוד לפני שהפך למנהיג המהפכה, שמו נקשר במעשי אלימות קשים; הוא הואשם ברצח מנהיגי סטודנטים יריבים. כשהמהפכה שלו הצליחה ב-1 בינואר 1959, ארה"ב לא מיהרה לשלוף את הסכינים. למעשה, היו ב-CIA כאלו שראו בו בהתחלה "בחור נחמד" שאינו קומוניסט.
אך עד מהרה פידל החל לסגור עסקים המזוהים עם המאפיה האמריקאית, הלאים בתי זיקוק של חברות ענק ומינה את אחיו ראול ואת צ'ה גווארה, דמויות שנחשבו לקומוניסטיות רדיקליות, לתפקידי מפתח.
בוושינגטון החלה לחלחל ההבנה שקסטרו אינו סתם לאומן, אלא "דיקטטור מהשמאל הקיצוני" שמאיים על האינטרסים האמריקאים בכל היבשת. בדצמבר 1959, פחות משנה לאחר שתפס את השלטון, שלח קולונל ג'.ס. קינג מה-CIA תזכיר גורלי לראש הסוכנות, אלן דאלס. המלצתו הייתה חד-משמעית: "יש לתת התייחסות יסודית לחיסולו של פידל קסטרו".
ההחלטה התקבלה. זה היה הרגע שבו הוקם פרויקט ZR/RIFLE, יחידה סודית ביותר שנועדה ליצור "יכולת פעולה ביצועית" לחיסול מנהיגים זרים. מאוחר יותר, תחת לחץ כבד מצד ממשל קנדי ובעיקר מצד התובע הכללי רוברט קנדי שדרש "לעשות משהו לגבי קסטרו", הפך המצוד למשימה בעדיפות עליונה.
לא מצחיק
מרץ 1960 - באותם ימים, העדשה האמריקאית לא ביקשה רק את דמו של המנהיג המזוקן, אלא קודם כל את השפלתו הפומבית. המודיעין האמריקאי העריך כי כוחו של קסטרו טמון ב"קסם המהפנט" שלו על ההמונים, ולכן המשימה הראשונה הייתה לסדוק את התדמית המיתית שבנה לעצמו.
במעבדות השירותים הטכניים של הסוכנות נרקחו מזימות הזויות ומפרכות ביותר. אחת התוכניות הנועזות הייתה לרסס חומר דמוי LSD בתוך תא השידור של תחנת הרדיו ממנה נהג קסטרו לנאום. המטרה הייתה לעורר אצל המנהיג הכריזמטי התקפי צחוק בלתי נשלטים בשידור חי, ובכך להפוך את נאומיו חוצבי הלהבות למופע מגוחך שיוכיח לעם הקובני כי מנהיגם איבד את שפיותו.
כשזה נכשל, עברו המתכננים לתקוף את סמלו הוויזואלי המובהק ביותר: הזקן. במהלך ביקורו של קסטרו בניו יורק ב-1960, תכננו סוכני ה-CIA להחליק בחשאי מלחי תליום (חומר חזק להסרת שיער) לתוך נעליו כשהוצאו לצחצוח מחוץ לחדרו במלון. התקווה הייתה שהחומר ייספג דרך עורו ויגרום לזקנו האגדי פשוט לנשור, ובכך "להשמיד" את דימויו כלוחם גרילה נערץ. גם זה לא קרה.
כאשר ניסיונות ההשפלה הפומביים עלו בתוהו, החליטו ב-CIA שהגיעה העת להסיר את הכפפות הלבנות ולצלול אל תוך "האזור האפל".
בספטמבר 1960, הסוכן רוברט מאהיו פנה למי שהיו אויביו המושבעים של הממשל ביום-יום, אך בעלי ברית פוטנציאליים במצוד אחר קסטרו: ראשי ה"קוזה נוסטרה". ג'וני רוסלי, סם ג'יאנקנה וסנטוס טראפיקנטה – שמות שהרעידו את רחובות שיקגו ומיאמי. היו צמאים לנקמה אישית לאחר שקסטרו סגר את בתי הקזינו המכניסים שלהם בהוואנה והפך את אימפריית ההימורים שלהם לעיי חורבות.
השותפות הבלתי קדושה הזו הולידה החלטה על נשק שקט ובוגדני: רעל. ד"ר אדוארד "מני" גאן, המדען הראשי של הסוכנות, רקח במעבדותיו גלולות זעירות המכילות רעל בוטולינום קטלני; הרעל נבחן בקפידה על קופים ונמצא יעיל ב-100%, כשהוא מבטיח מוות שאינו משאיר עקבות.
המזימה קרמה עור וגידים במרץ 1961. המטרה הייתה להחליק את גלולת המוות, שדמתה לטבליית סוכרזית תמימה, לתוך כוס התה של פידל בעת שסעד במסעדת "פקין" היוקרתית בהוואנה. המארב הוצב, הרעל הועבר, אך ברגע האמת המזל שיחק שוב לטובתו של המנהיג המזוקן. איש הקשר בתוך המטבח, קיבל "רגליים קרות". הוא נתקף אימה משתקת מפני המנגנונים של קסטרו ונמלט מהמקום, מותיר את הרעל ללא שימוש.
מים שקטים
היצירתיות של ה-CIA הגיעה לאחד משיאיה כאשר החליטו המתכננים לנצל את אחת האהבות הגדולות ביותר של פידל קסטרו: הצלילה במימיו הצלולים של הים הקריבי.
המזימה הראשונה הייתה "הקונכייה הממולכדת"; הרעיון היה להטמין בקרקעית הים, באזור שבו נהג המנהיג לצלול, קונכייה מרהיבה ונדירה כל כך, שקסטרו לא יוכל לעמוד בפיתוי וירים אותה.
התוכנית הייתה שהפיצוץ יתרחש ברגע שהקונכייה תנותק מהקרקעית, אך היא נגנזה לבסוף כשהמומחים קבעו שלא קיימת קונכייה גדולה מספיק להכיל כמות קטלנית של חומר נפץ וגם מרשימה מספיק כדי להבטיח את תשומת ליבו של היעד
בנוסף, התברר כי לצוללת הזעירה שהייתה אמורה להטמין את המלכודת בחשאי לא היה טווח פעולה מספק להשלמת המשימה.
באותם ימים של תחילת 1963, בזמן שהמשפטן האמריקאי ג'יימס דונובן ניהל משא ומתן רגיש מול קסטרו לשחרור אסירי "פלישת המפרץ", הגה דסמונד פיצג'רלד, ראש יחידת SAS, רעיון למתנה קטלנית שתסיים את הפרק הקובני אחת ולתמיד.
במעבדות השירותים הטכניים (TSD) של הסוכנות, תחת פיקודו של סידני גוטליב, נרכשה חליפת צלילה חדשה לגמרי, אך במקום לשמש להגנה, היא הפכה למצע ללוחמה ביולוגית. המומחים "טיפלו" בחליפה בדייקנות מזעזעת: חלקה הפנימי של החליפה רוסס בנבגי פטרייה הרסנית שנועדה לגרום למחלת עור כרונית ומעוותת הידועה בשם "רגל מדורה", בעוד שמערכת הנשימה של הבלונים זוהמה בחיידקי שחפת קטלניים.
התוכנית הייתה שדונובן, כחלק מחימום היחסים וביסוס האמון, יגיש לקסטרו את החליפה המורעלת כמתנה אישית.
אך אז הגיעה התפנית האירונית שכל כך אפיינה את המרדף הכושל אחר פידל. בזמן שב-CIA רקחו את תערובת הרעלים והפטריות, ג'יימס דונובן, שפעל בתום לב כדי לקדם את המשא ומתן, החליט על דעת עצמו להקדים תרופה למכה. הוא רכש עבור קסטרו חליפת צלילה איכותית ונקייה לגמרי מחנות היוקרה "אברקרומבי אנד פיץ'" והגיש לו אותה במתנה.
קסטרו, ששמח על המחווה של החל להשתמש בחליפה החדשה בהנאה רבה, בזמן שהחליפה הממולכדת נותרה זרוקה באחד המחסנים של הסוכנות כשהיא "נאכלת" על ידי הפטריות של עצמה.
בספטמבר 1960, כשפידל קסטרו נחת בניו יורק לרגל המושב ה-15 של עצרת האו"ם, ה-CIA ראה בביקור הזדמנות פז לפעול בתוך "מגרש הבית" של ארה"ב.
שיא היצירתיות הקטלנית באותו ביקור התמקד באובססיה הידועה של קסטרו: הסיגרים. קצין CIA הציע לקפטן משטרה אמריקאי, שעמד בראש צוות האבטחה של המנהיג הקובני בניו יורק, להשתמש בסיגר ממולכד שנועד להתפוצץ ברגע שקסטרו ידליק אותו ובכך "להעיף לו את הראש".
במקביל למזימת הנפץ, ד"ר אדוארד "מני" גאן מהסוכנות רקח קופסת סיגרים מהמותג האהוב על פידל, שנטבלו ברעל בוטולינום קטלני. הרעל היה כה עוצמתי, שסוכני ה-TSD קבעו כי די במגע של הסיגר בשפתיים כדי לגרום למוות, מבלי שקסטרו יצטרך אפילו לעשן אותו. הסיגרים המורעלים הוכרזו כ"מוכנים למסירה" ב-7 באוקטובר 1960, אך המזימה לא יצאה לפועל בסופו של דבר בשל קשיים לוגיסטיים והחשש שמא קסטרו יחלוק את הסיגרים המשובחים עם האנשים סביבו.
בעוד המדענים עסקו ברעלים, גורמים הקשורים למאפיה ניסו להשתמש בכוח גס יותר. הגנגסטר וולטר מרטינו נתפס על ידי משטרת ניו יורק כשהוא מנסה להטמין מטען חבלה אדיר במשקל של 200 פאונד TNT מתחת לבמת הנואמים בסנטרל פארק, שם היה קסטרו אמור להופיע בפני קהל מעריציו.
המטען התגלה ונוטרל בזמן, והמתנקש נעצר. למרות טבעת החנק של המודיעין האמריקאי, קסטרו חזר לקובה כשהוא מגחך מול המצלמות, מה שחיזק את התחושה בקהילת המודיעין שהאיש "עטוף בקסם מיוחד".
לכל כדור יש כתובת
גם בשנותיו המאוחרות של המרדף, כאשר נדמה היה שהלהבה דעכה, המכונה המבצעית שמאחורי ניסיונות החיסול לא נחה לרגע. באוקטובר 1979, הגיע פידל קסטרו לניו יורק כדי לנאום בפני עצרת האו"ם כנציג המדינות הבלתי-מזדהות.
האבטחה סביבו הייתה חסרת תקדים וכללה אלפי שוטרים ואנשי השירות החשאי, אך עבור אנטוניו וסיאנה, האיש שניהל מצוד של עשורים, זו הייתה הזדמנות אחרונה לסגור חשבון על אדמת ארצות הברית.
וסיאנה רקח תוכנית שהייתה בה מעין "צדק פואטי" אכזרי: לחסל את הדיקטטור חובב הבייסבול באמצעות "מגיש" מהקהל. הנשק שנבחר היה מטען של חומר נפץ מסוג C-4, שעוצב בדייקנות לצורה של כדור בייסבול תמים. התוכנית הייתה להציב אישה בתוך ההמון הממתין מחוץ למשלחת הקובנית או לאורך מסלול השיירה, שכן אישה תעורר פחות חשד מצד כוחות הביטחון. ברגע המכריע, היא הייתה אמורה לשלוף את "פצצת הבייסבול" ולהטיל אותה בעוצמה לעבר מכוניתו של קסטרו.
אך אז, ברגע האחרון ממש, וסיאנה קיבל שיחה מבתו הבכורה, אנה, עיתונאית צעירה ומבטיחה בעיתון "Miami News". בקול נרגש היא סיפרה לו כי עורכיה החליטו לשלוח אותה לניו יורק כדי לסקר את הביקור, וכי היא אמורה לעמוד במרחק של מטרים ספורים מקסטרו בעת הגעתו למתחם.
וסיאנה הבין בבת אחת שבמרדף העיוור שלו אחרי הנמזיס המושבע, הוא עומד לשלוח את בתו שלו הישר אל תוך טווח הפגיעה של הפיצוץ. התוכנית בוטלה לאלתר, ועבור וסיאנה, המחשבה שכמעט הקריב את דמו שלו סימנה את סופה של המלחמה החשאית שניהל במשך שנים.
לאחר עשורים של מרדף אובססיבי, 634 ניסיונות חיסול ותקציבי עתק שנשפכו לריק, המכונה האמריקאית נאלצה להכיר במציאות שעלתה על כל דמיון. פידל קסטרו לא היה רק יעד לחיסול; הוא הפך לסמל של הישרדות עיקשת, אדם שראה שורת נשיאים אמריקאים מתחלפים בעודו נשאר עומד על רגליו, מגחך מול המודיעין החזק בעולם.
במבט לאחור, קסטרו עצמו נהנה להדגיש את כישלונם המהדהד של רודפיו. בשנת 1993 הוא הבהיר כי המרדף נגדו חרג מכל קנה מידה מודיעיני רגיל:
"למעשה, לא היו 30 ניסיונות, וגם לא 60. היו יותר מ-300! כי לא סופרים רק את התוכניות שה-CIA ארגן עם פצצות, רובה חזק מספיק להרוג פיל, עט שיורה חץ רעיל קטן, מסכה שיש בה סוג של פטרייה, ומי יודע מה עוד... לא!".
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בסופו של דבר, האיש שחמק מסיגרים מורעלים, חליפות צלילה ממולכדות ומצלמות יורות, הלך לעולמו בשיבה טובה בביתו בשנת 2016, בגיל 90. הוא נשאר האיש ששבר את כל הסטטיסטיקות, האיש שגילה את הנוסחה הבלתי אפשרית להישרדות באחת הפעמים סיכם זאת באירוניה המפורסמת שלו:
"אם הישרדות מניסיונות חיסול הייתה מקצוע אולימפי, אני הייתי זוכה במדליית הזהב".
0 תגובות