נעים להכיר, אני אביהו, בן 32. לצידי שירה, בת 30, האישה שהיא העוגן שלי בסערות החיים. מאז שהתחתנו, כשהייתי ילד בן 22 שחושב שהוא מבין עולם, גרנו בשכירות. עשר שנים של נדודים.
בכל שנה, לקראת סוף החוזה, הגיעה הדילמה. האם להישאר בדירה הנוכחית, עם הקירות המתקלפים והשכנים שמתאמנים בנגינה על תופים בשתיים בצהריים, או לחפש משהו גדול יותר, להוסיף כמה מאות שקלים לשכר הדירה ולהתפלל שהפעם הבעלים לא יחליט למכור את הנכס בדיוק כשנסיים לפרוק את הארגז האחרון? עשר שנים של חוסר יציבות, של תחושה שהבית הוא לא באמת שלך, שאתה רק אורח לרגע על כדור הארץ.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ואז הגיע גיל 30. המספר העגול הזה הביא איתו החלטה - הגיע הזמן לבית.
עם הכסף שארגנתי בעבודה קשה, עם החסכונות ששירה ואני שמרנו שקל לשקל, ובחסדי ה' יתברך שפתח לנו דלתות שלא ידענו שקיימות, מצאנו אותה: דירת החלומות. זו לא הייתה סתם דירה, זה היה המבצר שחלמתי עליו. קיבלתי בדיוק מה שהייתי צריך, ואפילו דברים שלא ידעתי לבקש - הכל הגיע בהשגחה פרטית מדויקת.
אבל הדובדבן שבקצפת לא היה הריצוף או הנוף, אלא השכנים.
נכנסתי לבניין נדיר. שמונה משפחות שחיות בהרמוניה. על כל צעד ושעל אמרו לי: "אביהו, הכל בסדר, שום דבר לא מפריע לנו". השיא הגיע כשהם ניגשו אליי לגבי החצר המשותפת. חצר שרק לי יש גישה פיזית אליה, אבל בטאבו היא של כולם. "אביהו", הם אמרו באהבה שגרמה לי לדמוע, "השטח הזה אמנם של כולנו, אבל רק אתה נמצא שם. למה שלא תהנה ממנו? תסגור, תבנה בנייה קלה".
הרגשתי בשמיים. לקחתי קבלן מהיר, מקצוען, ויחד שיפצנו את הבית מהיסוד. 120 מ"ר של טעם טוב, נישות מנוצלות, וסגירה יפהפייה בחצר. נכנסנו לדירה והרגשנו שהגענו אל המנוחה ואל הנחלה.
• • •
שנה של שקט עברה. ואז הגיעה המודעה "נמכר" לדירה מעליי. דייר חדש הגיע לבניין – אבשלום, בן 46. אינסטלטור במקצועו, חזות חרדית, פנים מחייכות. כמי שמאמין בשלום בית ובמאור פנים, קיבלתי אותו בברכת "יישוב טוב" ובחיוך המפורסם שלי.
יומיים לאחר מכן הוא דפק בדלת. "אפשר להיכנס לכמה דקות?", שאל בנימוס.
שירה ואני פתחנו לו את הבית ואת הלב. רצינו לעזור לו ממקום הכי נקי שיש. שירה הכינה קפה ריחני, הגישה עוגות, ואשתו של אבשלום התחילה לסייר בבית בסקרנות. "יש לכם טעם כל כך טוב", היא החמיאה, "אכפת לכם שאראה איך ניצלתם את השטח?". שירה, שכולה לב אחד גדול, לקחה אותה לסיור VIP.
היא הראתה לה כל פינה, גילתה לה איפה קנינו את הארונות, הסבירה על הנישות, ואפילו העלתה את המעצבת שלנו על הקו כדי שתענה לה על שאלות טכניות. אבשלום הצטרף לסיור, שאל שאלות מקצועיות, וקיבל מאיתנו את כל המידע באהבה ובשמחה. הם יצאו אחרי שעה ורבע, ואנחנו הרגשנו סיפוק עצום - זכינו לעזור ליהודים בצעדים הראשונים שלהם בבית החדש.
השיפוץ של אבשלום התחיל. מי שגר בבניין בשיפוצים יודע שזה סיפור של אבק ורעש. הקונגו שלו עבד שעות נוספות, והשכנים האחרים התחילו לאבד את הסבלנות. הצעקות שלהם בחדר המדרגות התחרו ברעש הקידוחים.
ואני? אני הייתי השגריר של אבשלום.
עליתי אליו עם שתייה חמה בבוקר ושתייה קרה בצהריים. הרגעתי את השכנים, ביקשתי מהם סבלנות, נתתי לאבשלום עצות ומחשבות טובות. עשיתי הכל כדי שהוא ירגיש בנוח לסיים את השיפוץ על הצד הטוב ביותר.
ואז הוא נכנס לדירה. חודש אחד בלבד עבר, ובוקר אחד התעוררתי לסיוט: הבית שלי הוצף. מים מכל פתח ניקוז אפשרי. מצאתי את עצמי גורף כמויות אדירות של מים לחצר, מנסה להציל את הרהיטים החדשים. מיד חשבתי על אבשלום. הוא הרי מומחה לנזילות, אינסטלטור, והוא השכן שמעליי.
התקשרתי. פעם, פעמיים, שלוש. בסוף הוא ענה. ביקשתי עזרה, ביקשתי רק שיבוא עם המכשיר לאיתור נזילות שלו לראות מאיפה זה מגיע. הקול בצד השני היה קר, מרוחק. "אין לי זמן עכשיו. רק בערב כשאחזור אוכל לבדוק. וזה יעלה לך 1,800 ש"ח".
נאלמתי דום.
האיש שאכל אצלי עוגה, שקיבל ממני את כל הסודות המקצועיים ואת הגב מול השכנים, מדבר איתי כמו אל זר מוחלט?
בסוף הסתדרתי עם הביטוח, אבל הטעם המר נשאר. מאותו יום, כל פנייה אליו או לאשתו נענתה ב"אין לנו", "לא יודעים", "תתקשר לאחרים". אנטיפתיות מזוקקת.
ואז הגיע הדוור עם דואר רשום.
בלב דופק פתחתי את המכתב של הוועדה המקומית לתכנון ובנייה. "התראה לפני נקיטת הליכים פליליים... בנייה ללא היתר ברכוש המשותף". העולם חשך בעדי. הבנייה בחצר, זו שהשכנים עודדו אותי לעשות, הפכה לעבירה פלילית.
רצתי בין השכנים. "מי עשה את זה?", שאלתי בכאב. כולם אמרו בבירור שזה לא הם. עד שהגעתי לאבשלום. הוא עמד שם, בלי למצמץ, ואמר לי בפירוש: "אני מתנגד. השטח הזה שייך גם לי".
הבנתי את המלכודת.
מבחינה הלכתית ומשפטית, ברגע שהוא קנה את הדירה, הוא הפך לשותף בחצר. העובדה שהדייר הקודם הסכים לא עניינה את העירייה, והעובדה שאבשלום ראה את הבנייה כשקנה את הבית לא מנעה ממנו להלשין. כל הניסיונות לדבר אל ליבו, להזכיר לו את הטוב שעשינו עבורו, נפלו על אוזניים אטומות. האיש שפתחתי לו את הדלת, סגר לי את החיים.
שלושה חודשים לאחר מכן, הגיע היום הנורא. הזמנתי פועלים. עמדנו שם, שירה ואני, וראינו איך המבנה המושקע שעליו שמנו את מיטב כספנו וחלומותינו מתפרק לחתיכות. הקירות של הבנייה הקלה התמוטטו, ואיתם התמוטטה האמונה שלי בבני אדם.
זה היה כואב, זה היה לא הוגן, וזה הגיע מהאדם שהכי פחות ציפיתי ממנו.
עברה שנה. שנה שבה בקושי הסתכלנו לכיוון הדירה של אבשלום. ואז הגיעה הבשורה: אבשלום חלה במחלה קשה. המצב הדרדר במהירות. אנשים מהקהילה הגיעו אליי, דפקו בדלת, ביקשו שאמחל לו, שלא אקפיד עליו.
עמדתי שם, נזכר בחורבות של החצר שלי, ב-1,800 שקלים שהוא ביקש על עזרה של שכן, בקרירות שלו. אבל אני יהודי. ושירה היא אישה של חסד. מחלנו. בלב שלם.
שלושה חודשים אחר כך, אבשלום נפטר.
הסיפור הסתיים, אבל אצלי התחילו התובנות:
הכרת טובה היא לא עסקה כלכלית: אל תצפה שאם תיתן קפה ועוגה, תקבל חסינות מפני רוע. תן כי זה מי שאתה, אבל אל תבנה על זה כביטוח מפני פגיעה. יש אנשים שדווקא הטובה שקיבלו גורמת להם להרגיש "חייבים", והדרך שלהם להשתחרר מהחוב היא לתקוף.
שלום שכנים הוא נכס, אבל היתר בנייה הוא נדל"ן: בחיים המודרניים, הסכמה בעל פה היא נייר שרוף. אם אתה בונה, תעגן הכל בחוק. אל תשאיר פתח לאדם אחד להרוס לך את המפעל שבנית בעשר אצבעות.
עין רעה היא לא מושג מופשט: לפעמים, הסיור המודרך שעשינו בבית, הגאווה שבה הראינו את ה-120 מ"ר המשופצים, עוררו קנאה שלא ידענו להתמודד איתה. לא כל אחד מסוגל לראות מישהו אחר מצליח בלי להרגיש שחסר לו משהו. בפירוש אומר: מאז למדתי משהו חשוב על "הכנסת" אורחים.
המחיר של הניצחון: בסוף, כל אדם צריך לשאול את עצמו: "מה יישאר מהניצחון שלי בעוד מאה שנה?". אבשלום נלחם כדי שהחצר תהיה ריקה ומשותפת, והיום הוא כבר לא שם כדי לראות אותה. המחיר שהוא שילם – הקפדה של שכן, צער של משפחה ומתח בבניין – היה יקר מדי עבור שטח שאיש לא באמת נהנה ממנו עכשיו.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בסופו של יום, את הלבנים והטיח אפשר להרוס בתוך שעות. את החותם שהשארת בנפשו של אדם אחר – אי אפשר למחוק גם לנצח...
מהסיפור אל השטח: ניתן להזמין את כותב השורות להרצאה מרתקת בגובה העיניים על הורים, ילדים ומתבגרים, והמעגל המשפחתי - חמות, כלות וגיסות
לתיאום: moshehi27@gmail.com
0 תגובות