שלום, שמי אבי, אני בן 30 ומתגורר בבני ברק.
הסיפור שאני עומד לספר לכם הוא פצע פתוח בנשמה שלי. הוא סיפור על חברות, על תורה, אבל בעיקר על האחריות הכבדה שיש לנו אחד כלפי השני, ועל המחיר הנורא של רגע אחד של חוסר אחריות - רגע שבו אני הייתי זה שדחף את החבר הכי טוב שלי לתהום.
הכל התחיל בתקופת הלימודים שלי בישיבה.
כמו כל בחור ישיבה, סדר היום שלי היה עמוס בלימוד, אבל פעם בחודש, בלילות שישי כשהייתי מגיע הביתה לשבת, היה לי מנהג קבוע. היה לי חברותא, קראו לו: יהודה.
אור החיים אקטואלי: לא מושלמים, מתקדשים יחד | צפו
>> למגזין המלא - לחצו כאן
יהודה היה בחור מיוחד, הוא כבר עבד לפרנסתו, אבל הלב שלו תמיד נשאר בין כותלי בית המדרש. בכל פעם שהייתי עומד להגיע הביתה כבר בליל שישי, הייתי מתקשר: "יהודה, אני בא הערב, קבענו?". והיינו נפגשים, בדרך כלל בבית הכנסת השכונתי שלנו בבני ברק, יושבים על הגמרא, שוכחים מהעולם שבחוץ. הלימוד הזה היה עבור שנינו רגע של נחת, של חיבור אמיתי.
ערב אחד, יצאתי מהישיבה בחמישי. כהרגלי, הרמתי טלפון ליהודה כדי לתאם את החברותא שלנו. צלצלתי פעם אחת, פעמיים, שלוש, ועדיין שמעתי את: המנוי אינו זמין כעת. חשבתי לעצמי שהוא בטח עסוק בעבודה או שהסוללה נגמרה. ניסיתי שוב למחרת, ושוב במוצ"ש, אבל השקט בצד השני היה מוחלט.
חלף חודש שלם של שקט. יום אחד הטלפון שלי צלצל. על הצג הופיע מספר לא מוכר. עניתי, וזה היה הוא. "אבי?", הקול שלו היה נשמע שונה, חלש יותר, עייף. "זה יהודה". הלב שלי החסיר פעימה. שאלתי אותו איפה הוא נעלם, והוא ענה במילים שזעזעו אותי: "אבי, אני בכלא". הוא לא הספיק להרחיב, התור לטלפון הציבורי היה ארוך והוא נאלץ לנתק.
לאחר שבוע הוא יצר קשר שוב. בשיחה ארוכה וכואבת הוא סיפר לי הכל. הוא היה מעורב בתאונת דרכים קשה, רגע אחד של חוסר תשומת לב בכביש, וטרגדיה נוראית של גרימת מוות ברשלנות של הולך רגל. השופט גזר עליו שלוש שנות מאסר בפועל.
בתוך כל הכאב הזה, יהודה אמר לי משפט שלא אשכח: "אבי, אתה לא מבין כמה התגעגעתי ללימוד שלנו. זה פשוט היה מחייה אותי בתוך כל החושך הזה". הקשר הטלפוני בינינו הפך לקבוע, והוא היה יוצר קשר בכל שבוע. ניסיתי לעודד אותו, לתת לו כוח, להיות שם בשבילו בתוך המציאות הבלתי אפשרית של הכלא.
תקופה עברה, ויהודה קיבל את הבשורה המשמחת – הוא מתחיל לצאת לחופשות. "אני מגיע הביתה מחמישי עד ראשון", הוא סיפר לי בהתרגשות, "בא לך שנלמד קצת?". כמובן שהסכמתי. כשהגעתי לבית שלו, ראיתי את האזיק האלקטרוני על הרגל שלו. הוא היה אסיר בביתו עם תנאים מגבילים, אבל הראש שלו היה איתי בלימוד. פטפטנו, נזכרנו בימים היפים, ונפרדנו לשלום כשהוא נשאר בין קירות הבית.
כך עבר זמן, יהודה הוכיח שהוא "ילד טוב", הוא שמר על כל הכללים, לא חרג במילימטר מהתנאים של שב"ס. בחופשה הבאה האזיק כבר הוסר. הוא הוזהר לא לצאת מטווח העיר בני ברק, והוא באמת נזהר. למדנו שוב בביתו, והרגשתי שהוא מתחיל לחזור לעצמו.
ואז לרגל חתונת אחותו שהייתה אמורה להתקיים ביום חמישי, יהודה קיבל חופשה מיוחדת וארוכה של 96 שעות – ארבעה ימים מלאים בבית. השמחה הייתה עצומה. הוא יצא מהכלא ביום רביעי בבוקר, כשהוא יודע שלמחרת הוא זוכה ללוות את אחותו לחופה.
ביום רביעי בלילה, בסביבות השעה עשר, הייתי ברוח טובה. הרגשתי שהכל כבר מאחורינו, שיהודה הוכיח שהוא אמין וששום דבר לא יכול להשתבש. התקשרתי אליו. "יהודה, שמע", אמרתי לו, "יש לי הצעה בשבילך. בוא נזרום לים. רק אני ואתה, נשב קצת על החול, נביא גיטרה, ננשום קצת אוויר של חופש. מה אתה אומר?".
יהודה נבהל. "אבי, אתה השתגעת? אסור לי לצאת מבני ברק. אם שוטר יעצור אותי לביקורת ויעלה את הפרטים שלי... עזוב נו, זה סיכון ענק". אבל אני, בביטחון עצמי מופרז וחסר אחריות, לא הרפיתי. "נו, יהודה, אל תהיה כבד. ראית שבפעמים קודמות אף אחד לא בא לבדוק. אתה יודע כמה אלפי אסירים יוצאים לחופשה? למי יש זמן לחפש אותך? וחוץ מזה", הוספתי את המשפט שסגר את הפינה, "אני על ההגה, הכל טוב. גם אם יעצרו אותנו לביקורת רישיונות, אתה לא הסיפור. יבדקו אותי וישחררו אותנו".
המשכתי ללחוץ, והוא, מתוך רצון עז לקצת חופש אמיתי אחרי כל כך הרבה זמן בין חומות ובתוך בית סגור, נכנע. בשעה 22:30 הוא נכנס לרכב שלקחתי מאבא שלי, והתחלנו בנסיעה לכיוון הים. בלב שלי הרגשתי שאני עושה לו טובה, שאני חבר טוב שדואג לו לנשמה.
לא הספקנו להתרחק הרבה. לאחר שיצאנו מהעיר לכיוון תל אביב, עמדה ניידת משטרה. השוטר סימן לי לעצור בצד. הלב שלי התחיל לדפוק, אבל ניסיתי לשמור על קור רוח. "ערב טוב שוטר", אמרתי בחיוך, "יש בעיה?". השוטר ביקש רישיונות, לקח אותם לניידת, וחזר אחרי דקה. "הכל תקין", הוא אמר, "שתהיה נסיעה טובה".
נשמתי לרווחה.
הסתכלתי על יהודה והייתי בטוח שזהו, הנה הוכחתי לו שצדקתי. אבל אז קרה משהו בלתי צפוי.
השוטר, רגע לפני שחזר לניידת, הוריד פתאום את הראש אל תוך החלון. הוא הביט ביהודה במשך כמה שניות ארוכות, שניות שנראו כמו נצח. משהו במתח של יהודה, בשקט שלו, כנראה הדליק אצלו נורה אדומה. "תן לי תעודה זהות בבקשה", הוא אמר ליהודה.
יהודה החוויר לגמרי. הוא בקושי הצליח להוציא מילה מהפה. "אני... אין עליי כלום", הוא גמגם. השוטר לא ויתר. הוא ביקש את השם המלא ומספר תעודת הזהות והלך לבדוק במסוף. ישבנו ברכב בדממה מוחלטת. יכולתי לשמוע את פעימות הלב של יהודה. אחרי כמה דקות השוטר חזר. הוא פתח את הדלת של יהודה וביקש ממנו לצאת. "אתה בסטטוס של הפרת תנאי מאסר", הוא אמר בקול יבש, ושלף את האזיקים.
ראיתי איך האזיקים נסגרים על הידיים של החבר הכי טוב שלי בגללי. בגלל הרעיון שלי, בגלל הלחץ שלי. לא עברה חצי שעה, ורכב של שב"ס הגיע למקום. הם העלו אותו לרכב, מבלי שהספקתי אפילו להגיד לו סליחה כמו שצריך, מבלי שהספקתי להסביר לעצמי איך עשיתי דבר כזה.
למחרת הייתה החתונה של אחותו. כולם היו שם, השמחה הייתה מהולה בעצב כבד. אף אחד לא ידע באמת למה הוא לא הגיע. תקופה ארוכה שלא יכולתי להסתכל לאף אחד מהם בעיניים. בגלל שעה אחת של "בילוי" בים, יהודה איבד את הזכות לראות את אחותו תחת החופה. הוא הוחזר לכלא, החופשות שלו בוטלו, וכל תוכנית השיקום שלו נהרסה. נכון, אני יכול לומר לעצמי: "בסוף הוא זה שהחליט, זה לא קשור אליי". אבל דווקא בגלל ההשפעה שלי עליו, קשה לי עם זה.
עדיין אני לא שוכח. אני אבי מבני ברק, ואני נושא איתי את האשמה הזאת כל יום. למדתי בדרך הקשה שחברות אמיתית היא לא לזרום עם החבר לכל מקום, אלא לפעמים להיות זה שאומר לו "לא", להיות זה ששומר עליו מפני עצמו ומפני שטויות של אחרים. יהודה שילם את המחיר בכלא, ואני משלם אותו במצפון שלי בכל פעם שאני עובר ליד הים.
• • •
הסיפור של יהודה הוא בעצם המדריך המלא ל"איך להרוס לעצמך". לפעמים היצר הרע לא בא עם קרניים, הוא בא עם חבר בטנדר שאומר לך: "עזוב אותך, כולם עושים את זה".
היכולת להמתין היא הכוח האמיתי של האדם, כי בחיים רוב הטעויות הגדולות קורות כשאנחנו מנסים לדחוק את השעה ולחטוף את הסיפוק שלנו עכשיו. יהודה נפל בדיוק בנקודה הזו, ברגע של משבר ועייפות, שבו הוא נתן לרגש (ולחבר שלחץ) להוביל אותו, במקום לשכל הישר שאמר לו "לא".
המסר כאן הוא שברגעי פיתוי, צריך לעצור, לנשום ולזכור שמי שמסוגל להתאפק מרוויח פי אלף ממי שמנסה לקצר את הדרך. הרי בסופו של דבר, עדיף לחכות עוד חודשיים לחופש האמיתי, מאשר לחכות חמש דקות לניידת משטרה שתחזיר אותך לתא.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
הניצחון האמיתי הוא לא להשיג את מה שרוצים מהר, אלא להשיג את זה בזמן הנכון ובלי אזיקים על הידיים. מי שיודע לחכות בסבלנות, מגלה שהשכר על ההמתנה הוא חופש אמיתי.
0 תגובות